על מה הבחירות האלה? פרופסור יורם יובל במופע יו-טיוב בתפוצה ויראלית הסביר: "הבחירות הן על השאלה איזה מדינת ישראל תהיה לנו?" רוב מובהק לדעתו, רוצים ישראל יהודית ודמוקרטית. ומוכנים לשם כך לוותר על חבלי ארץ. בשיח הגלוי, רוב המתמודדים הפוליטיים בחרו לטשטש את שאלת ארץ ישראל. הסוו אותה בסוגיות אחרות כמו יחסי דת ומדינה, מאבק בשחיתות, וכמובן החלפת ראש הממשלה נתניהו כמאבק אישי. ובכל זאת, אחרי הכל, בחירות אלה תהיינה גורליות בראש ובראשונה לשאלת ארץ ישראל. מי שסייע וממשיך לסייע להדחקת שאלת גאולת הארץ הם מנהיגי מפלגת נעם. הם במידה רבה אלה שיצרו את התנאים להסטת הדיון המרכזי אל שאלות דת ומדינה והם אלה שעלולים בהתמודדותם חסרת הסיכוי, לתת ידם לאובדן שלטון הימין.
נכון שהמאבק על גאולת הארץ שזור לבלי הפרד במאבק על זהותה היהודית של החברה הישראלית והמדינה. אין כמו חבריי המגמה הפוליטית היריבה שהיטיבו להבין תלות הדדית זו. בדיון עם "קבוצת המשבר הבינלאומית" פורום שנוסד בחסות
שמעון פרס ו
האיחוד האירופי, נדרש
רון פונדק לשאלה: מה יש לך לענות לטענת ישראלים הרואים בוויתורים הכרוכים בתהליך השלום ניסיון לדה-ציוניזציה של מדינת ישראל? תשובתו היתה: "הם צודקים אני רוצה שלום כדי שתהיה 'ישראליות', השלום אינו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי כדי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. 'ישראליזציה' של החברה במקום ייהוד שלה, שבה יאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה, שוויון מלא למיעוט הערבי בישראל." (2013)
כאן מונחים שזורים זה בזה שורשי המאבק בהדתה, יחד עם שורשי המאבק כנגד גאולת הארץ. בדינמיקה מעגלית משוכללת, רון פונדק וחבריו לדרך היטיבו לזהות כיצד הדבקות בארץ עומדת כנגדם כמכשול בשאיפתם לנורמליות ישראלית חילונית 'עם ככל העמים', ללא ייחוד יהודי. באותה המידה מצד שני, היטיבו לזהות כיצד הדבקות הישראלית בשורשי הזהות היהודית עומדת נגדם כמכשול בפני השגת רוב לתמיכה בנסיגות נוספות מארץ אבות.
בהגיון דומה, במאמר בשבת האחרונה בהארץ, ניסח
אהוד ברק את מה שכינה החזון המשותף המחבר יחד את הרוב הדמוקרטי: "אזרחים ואזרחיות שרוצים לראות את ישראל כמדינה יהודית ציונית דמוקרטית, חזקה, בוטחת בעצמה ונאורה, חיה בביטחון, שלום...בחזית המדינות בעולם בחינוך במדע בתרבות ובטכנולוגיה, באיכות חיים וברמת חיים ..." (הארץ, 6.9.2019) האמירה היחידה בניסוח חזונו המתכתבת עם משהו יהודי היא: "מדינה שפועלת ברוח ערכי הכרזת העצמאות וחזון הצדק והשוויון של הנביאים". ראוי לשאול אותו, מה בהשקפת עולמו מבדיל בין הנצרות ליהדות אם כל מה שמבטא עבורו את חזונו היהודי מסתכם בחזון הצדק והשוויון של נביאי ישראל? האם בחזון המשותף שהציע יש מקום גם לנבואת הנביא יואל: "קראו זאת בגויים, קדשו מלחמה...כותו איתכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים. החלש יאמר גיבור אני...ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור. וניקיתי דמם לא ניקיתי וה' שוכן בציון." (יואל ד')
דוד בן-גוריון הגדיר לגמרי אחרת: "מטרת הציונות: גאולת ישראל, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית." השאיפה לביטחון ממש אינה זהה לשאיפה לקוממיות לאומית. בחזונו של ברק, הכל כך אוניברסלי, כעוד מדינת OACD - שיכול ללא סייג להיות גם החזון של דנמרק - טמון כל פוטנציאל המאבק כנגד מפעל ההתנחלות. זה הרי מפעל המבטא את שאיפתם של יהודים קודם כל ולפני הכל לגאולת ציון וירושלים. לכשעצמה, גם החרבת ההתנחלויות אינה בעבורם התכלית השלמה- ההחרבה עבור יריבי המפעל-היא רק אמצעי למאבק רחב פי כמה על זהותה, ערכיה ושאיפותיה של מדינת ישראל.
כאן דילמת היסוד של המייחלים לגאולת העם והארץ: היכן למקד את המאמץ העיקרי האם במאבק על הזהות היהודית או במאבק על שימור ופיתוח האחיזה בחבלי הארץ, הרי המאבקים שזורים זה בזה.
התשובה האסטרטגית פשוטה ובהירה: תפיסה אסטרטגית מתחילה בבחירת עיתוי מושכל למאבק, בזירה המותאמת ליכולות ולמגבלות ובדרישה לריכוז ומיקוד המאמצים. התמקדות בזירה לא נכונה בעיתוי גרוע ובתנאיי נחיתות, עלולה להסתיים בתבוסה מוחצת. ניתוח הסיכונים ההשוואתי ברור: תוצאת בחירות שתחרוץ את גורל ההתיישבות בארץ ישראל לחורבן נוסף, תהיה קשה ומכרעת פי כמה מתוצאת בחירות שתחשוף את מדינת ישראל לפגמים נוספים בצביונה היהודי-הלכתי. אסטרטגיה נכונה נבחנת בסדר עדיפות נכון ובניהול סיכונים אחראי. בשעה גורלית זו, התמודדות מפלגת נעם והצבעה לה מסיטה כוחות למערכה שולית, מסוכנת וחסרת סיכוי. במבט אסטרטגי, מדובר בדרך פעולה הרת אסון- בכיה לדורות.
