כחול לבן, ובלבול

ישנו ויכוח מקצועי: האם נוכח התוקפנות המילולית חסרת התקדים של בנימין נתניהו ("גונבים לי את הבחירות") וניסיונו לגנוב מלחמה בעזה ולהעצים את ויכוח הסרק על המצלמות נהגו כחול לבן וימינה בתבונה מקצועית כאשר נמנעו מלרדת לרמת הדיון שלו? ימינה הוא עניין לדיון נפרד. כאשר הגיעו מים עד נפש הגיבה שקד בנימה מתונה על רדיפת משפחת נתניהו אותה (עתה אני מקווה שתעשה את המזער הנדרש במדינה מתוקנת ותודיע לביבי כי אין חסינות על עבירות של שוחד ומרמה והפרת אמונים). הויכוח עם כחול-לבן מעניין מאותה זווית מקצועית. יש הטוענים כי בני גנץ הצליח בכך ששמר על רמה מסויגת של ביקורת אישית על ביבי. אני הייתי בדעה שטעה. הוא הניח לביבי להוריד מסדר היום את שערוריית הצוללות הישראליות ובעיקר המצריות; לבסס את דמותו הכנועה של מבקר המדינה מתניהו אנגלמן - עושה רצונו של ראש הממשלה בממדים שלא היו כמותם מעולם; ואת הכסף שקיבל בחברה המשפחתית העושה עסקים עם המספנה הגרמנית בה בונים את הצוללות לישראל ולמצרים. החשדות הכבדים החמורים נגד ביבי נעלמו מסדר היום הציבורי. ביבי וצוותו התפרעו בלשונם וגנץ היה לכאורה ממלכתי, אצילי, מהודר בסגנונו. האם הצליח? תיק"ו, אמרו על כך חכמים, לא נדע לעולם. בסופו של דבר הוא הרי ירד מ-35 מנדטים ל-32. זה עדיין הישג יפה, אבל אי-אפשר להתעלם מן ההיחלשות. בעיקר שמנדטים אלה לא זלגו למפלגות האופוזיציה כמחנה הדמוקרטי ומפלגת העבודה. אני סבור כי זו הייתה טעות מקצועית. היא שמטה מכחול-לבן הצלחה. לכל היותר שמרה על עיקר כוחה של סיעת כחול-לבן. זה לא מעט, זה לא הרבה. [פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]