פרשת השבוע נצבים (המקאם נהוונד)

הָאָלָה הַגְדוֹלָה ¹

מֹשֶׁה הִתְוָה לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַדֶּרֶךְ לִתְקוּמָה

בִּפְרָשָׁה זאֹת הִשְׁבִּיעַם אֶת הַבְּרִית לְקַיְמָה

לְהִתְרָחֵק מֵעֲבוֹדַת אֱלִילִים יְצִיר אַשְׁמְדַאי

זֹאת הָאָלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁנִשְׁבַע הָעָם לְאֵל שַׁדָּי

זֹאת הַבְרִית וְאֵין בִּלְתָּהּ עוֹד

זוֹ הַבְּרִית שֶׁשָׁמְרָה עֲלֶינוּ לְאֹרֶךְ הַדּוֹרוֹת

מֹשֶׁה בְּאֵר אוֹתָה וְצִוָּה הָחֲכָמִים לְהוֹרוֹת

לְלַמֵּד עָם לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לְרָע וּלְהַפְנִים

כִּי רַק כַּךְ יִתְקַיֵּם יִשְׂרָאֵל בְּקֶרֶב הָעַמִּים

וְזֶהוּ כֹּל הָעִקָּר שֶׁבְּנִצָּבִים

מֹשֶׁה שׁוּב מַבְהִיר הַנִּסְתָּרוֹת לָה' מִמַּעַל

וְהַנִּגְלוֹת לָנוּ בְּהַטּוֹתֵנוּ דַרְכֵּנוּ לִמְעוֹל מַעַל

וְכִי הַגָּלוּי אֵינֶנּוּ כַּנִּסְתָּר הוּא לָרוֹב צָבוּעַ

כְּמי שֶמַעֲמִיד פְּנֵי יָשָׁר וְהָרָע בְּלִבּוֹ טָבוּעַ

זֶה אֲשֶׁר נֶּאֱמַר שָׁבוּעַ שָׁבוּעַ

מקור הסמכות להנהיג עם

מִנּוּי מנהיג או בחירתו לפי התורה, הוא דבר חקוק בסלע. עוד במדבר ידע העם שמקור הסמכות היא לא בידי אדם או בידי העם, אלא היא בידי שמים. כך נבחר משה כנביא וכמנהיג-עם להנהיג ישראל, על-ידי ריבון עולם וכך גם יהושע נבחר להחליף את משה בצו מאת אלוהים למשה ומשה הוא שהעביר לו את שרביט המנהיגות, להנהיג את העם בכיבוש הארץ ולישב בה את ישראל, שבט שבט ונחלתו. ברם מקור הסמכות לאחר התקופה האמורה, עברה הסמכות לריבון אחר בקרב העמים, הסמכות עברה לעם אשר נטלה ונהג לפפיה במנותו מלך או שליט בתואר אחר, אף על-פי כן לא זנח העם במשך דורות את האמונה כי הוא עושה רצון האלוהים במנותו מלך עליו. בישראל בתקופת משה ראינו כי הריבון שמנה את משה כמנהיג היה רבון העולמים בעצמו. כי הרי הוא ברא את השמים והארץ וכל אשר בה וברא גם את האדם ונתן לו להנהיג עם. מצאנו גם כי מאוחר יותר אלוהים הקנה מסמכותו לבן אדם להמליך מלך זאת ראינו בהמלכת שאול למלך ראשון על ישראל, ממליכו היה שמואל הנביא, הוא משח אותו למלך על ישראל והעם ראה בכך רצון האלוהים, שהעניק מסמכותו לנביא שלוחו עלי אדמת לעשות זאת. אנו גם לומדים על הצורך הנמךכת מלך בשר ודם על ישראל בספר "דברים" בנאומו האחרון של משה אל ישראל לאמור: כי תבא אל הארץ וירשתה וישבתה בה ...שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוהיך. ..(שופטים יז/טו) מכל אלה עולה בבירור כי המלך הנבחר על-ידי העם למעשה נבחר על-ידי האלוהים באמצעות האדם שנצטוה לעשות זאת כשליחו של האלוהים עלי אדמות כי נאמר: "אשר יבחר ה' אלוהיך". אלוהים הוא הסמכות הבלעדית למינוי מנהיג שינהיג את העם. ברם הנבחר להיות מנהיג העם כמלך או באופן אחר, צריך להיות "מקרב העם" ולא "איש נכרי". משה הראשון והיחיד שנתמנה במישרין על-ידי רבון עולם, ולא על-ידי בני עמו, או על-ידי שליח, אך משה במינוי יהושע להנהיג את העם היה לשליחו של האלוהים, שצוה עליו להעביר את הנהגת העם ליהושע כממשיכו. ניתן לראות בדרך מינוי זה, כמנוי על-ידי שליח סניתנה לו על-ידי אלוהים כפי שהקב"ה מנה את משה. מכאן המקור של הסמכות הוא הרבונות, והממנה הוא "הריבון", ולפי תפיסת התורה הוא הרבון הוא תמיד רבון העולמים הוא מִנָּה שליח והוא שצוא על שליחו להעביר את המינוי לעוזרו. ברם ההשגחה על מעשיו של המנהיג היא בידי שמים ועל-פי כללים שעיקרם חובת המלך לשרת את העם ולא העם ישרת את המנהיג. מכאן של כל מעשה שיעשה על-ידי המנהיג היא לא יעשה למענו, אלא אך ורק למען העם ולטובתו. בכך יהיה המנהיג חיב לתת עדיפות לאלה: "האזרח" "הגר" "היתום" ו"האלמנה", באותה מדה שנותן המנהיג לאזרחיו או נתיניו. זה צריך להיות מבוסס על הכתובים לכן המלך ב... (שופטים יז/טו) נצטוה לכתוב את דברי התורה ולקים את הכתוב בה, במלים חרוטות בסלע. המלך דאז כפוף לחוקי התורה ובימינו לחוקי המדינה. לכן נצטוה להיות צנוע כאחד העם ושלא ירום לבבו ויאמר: "אני ואפסי עוד" כאומר "אין חוץ ממני" יכול להנהיג את העם. מכאן שנאומו של משה על סף מותו כשכל בני העם ניצבים לפניו, נועד להכין את העם להיות מונהג על-ידי מנהיג אחר, כי מעתה אלוהים נהיו "בני ישראל" (צאצאי יעקב) לעם האלוהים, כפי שהדבר קיבל ביטוי בדברו אל אבות האומה אל אברהם אל יצחק ואל יעקב. החשוב בהצהרת משה הוא הפסוק הבא: ולא אִתְּכֶם לבדכם אנכי כֹּרֵת את הברית הזאת ואת האלה הזאת כי (עִם) את-אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלוהינו ואת אלה (מבני העם) אשר לא נצבים היום פה (ניתן ליחס זאת בלשון ימינו לאלה שירדו מן הארץ או שנולדו ליורדים בחוץ לארץ). כי בעת בה מדובר כבר היו בני ישראל לעם, אפילו כבר היו לעם במצרים - עם עבדים: אולם בעיני פרעה עצמו היו לעם כפי שעולה מדבריו אל יועציו: וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ (שמות א/ט) מכאן שעל עמנו לחדול מראות עצמו כפי שטענו וטוענים (הפולשים לארצו الدخلاء הנלחמים בו ושוללים זכותו של עמנו על ארצו וטוענים בכתביהם כי היהודים ليث امًه "אינם עם" בכך רצו הערבים לאמר כי מדובר בדת, כלומר בחבר אנשים בעלי דת משותפת ולא מדובר ב"אֻמָּה" שיש לה טריטוריה יחודית לה. טיעון זה היה בשעתו בעקבות הצהרת בלפור והחלטת חבר הלאומים בהסמיכם את בריטניה שכבשה את הארץ, להכין את היהודים להיות עָם שיש לו טריטוריה (בית לאומי) .השאלה אם לא הייתה טעות בידי יהודי אירופה שבחרו לתת משמעות לתואר הלאומי יהודי משעות דתית בלבד. ייתכן שאלה שסברו כך הם מטובי בני עמנו וחכמיה, אלא שהם פעלו כך כיון שרצו לסכל כַוָּנָת התנועה הציונית "החילונית" להקים בית לאומי (מדינה) לעם ישראל בארצו ובכך הם "מקרבים את הקץ".

העברת ההנהגה על-ידי משה ליהושע

הפתיחה הדרמאטית של נאום משה על ידו באמרו: "אתם נצבים היום" (כט/ט) לפי חז"ל, הייתה זאת ביום פטירתו של משה, כפי שעולה מהמלים שאמר "אנכי היום"... (וילך לא/ב) ניתנה משמעות למלה "היום" מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי ש"ביום זה נולדתי וביום זה אמות" (לפי המסורה הוא ז' באדר). משה מנמק את סיום תפקידו באמרו לעם: לא אוכל עוד לצאת ולבא (לד/ז). רש"י: מבהיר כי המלים "לא אוכל עוד לצאת ולבוא, אינה מחולשה גופנית אלא מכח הגבורה כי הוא איננו "רשאי" שוב להביא את ישראל לארץ כנען, כי הרשות נטלה ממנו על-ידי הגבורה ונתנה ליהושע, כי הרי נאמר על משה בהגיעו לגיל מאה ועשרים שנה: לא-כָהֲתָה עינו ולא נָס לֵחֹה (וזאת הברכה לד/ז), מכאן למדים שמשה היה עדיין במלוא אונו, אלא שנסתתמו ממנו התכונות של המנהיגות והלא כבר התרחשו חִלּוּפֵי גַּבְרָא (ביחיד) שנאמר: ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תָּבוֹא אֶת העם הזה אל הארץ...(לא/ז). עיקר תפקידו של משה כמנהיג היה: להוציא את ישראל ממצרים מעבדות לחרות, ולהביאו לארץ כנען, אלא שהבאת העם לארץ כשהוא מנהיגו נשללה ממנו על-ידי אלוהים למרות שבחר בו ה' כמנהיג לעם ישראל. והמשימה להכניס את ישראל לארץ היעודה ניתנה ליהשוע עוזרו של משה שנאמר: כי אתה (יהושע) תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם (דברים לא/כג). תביא אותם על כרחם הכל תלוי בך. לא ירצו להלחם על הארץ ולבוא אליה אמרו רבותינו: טֹל מַקֵּל וְהַכֵּה עַל קָדְקֳדָם, כלומר נהג בהם בתקיפות אם יהיה צורך בכך. רש"י מוסיף ואומר בעניין המנהיגות: דַּבָּר (מנהיג) אחד (יהיה) לדור ולא שְׁנֵי דַּבָּרִים לדור. אנו רואים מתוכם הדברים בפרשה כי שאלת המנהיגות היא שאלה עתיקת יומין מלוה את ישראל לאורך הדורות. עוד במדבר החלה כאשר קֹרַח ועדתו התיצבו מול משה ואהרן להם: רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה (במדבר טז,ג) זה משאנו רואים מתרחש מול עינינו גם בדור שלנו ובדורות שקדמו לדור שלנו. חִלּוּפֵי גַּבְרֵי (ברבים) הם בעיה של אנשים חלשי אופי, כדברי רבי אליעזר הַקַּפָּר: הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין את האדם מן העולם (פ' אבות משנה כב).

הקשר בין תכן פרשת נצבים וימי-תשובה

אזהרתו של משה לעם בנאומו האחרון באמרו לעם הנצבים לפניו נועדה לכל העם, למען ידעו הכל את אשר דבר והנצבים יעבירו את הדברים לאלה שלא נִצְבּוּ באותו מעמד, לאלה שלא יכלו להתיצב מסיבות שאינן תלויות בהם בשונה מאלה שהתיצבו ואשר שמעו משה אומר: פן יש בכם איש או אישה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מְעִם ה' אלוהינו ללכת לעבד את אלוהי הגוים ההם פן יש בכם "שרש" פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה (כט/יז). צמחים שהם עשב מר כגד מר וחריף מר כלענה שמפרה רשע. לכן שמים דברים אלה בראש השנה על שולחן הסעודה, להזכיר לעם כי הסטיה מהמונה באלוהים כמוה כ"שרש" פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה ואילו האמונה באלוהים ובשים מבטחינו יתמו אויבינו ויסתלקו וירבו זכויותינו ושנתנו תהא מתוקה כתפוח בדבש. לכן פרשת נצבים תמיד מקדימה את ראש השנה להזכיר לנו שהגיעו ימי תשובה. ובכך יתקימו דברי הרמב"ן שהושפעו מדברי הנביא יחזקאל שאמר: ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם.... ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם....ועשיתי את אֲשֶׁר בּחֻקַּי תֵּלֵכוּ (שם לו/כו,כז): (שם לו/כו,כז) ובכך יתקים הכתוב בעניין הפרת הברית: ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך ואהבה את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך (ל/ו) הרמב"ן מתיחס לפסוק זה ורואה בו רמז לגאולת אחרית הימים, לכן ניתן להבין מדבריו שאמרם: כי מזמן הבריאה הייתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע... כלומר האדם יכול לבחור בטוב או ברע וזה כִּרְצוֹנוֹ לא נכפה עליו, אלא שבימות המשיח תהיה הבחירה בטוב בלבד כטבע האדם. שוב לא יתאוה לרע, זה שנאמר ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם....ועשיתי את אשר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ (שם לו/כו,כז):

וְנַשְׁכִּים קוּם לִסְלִיחוֹת מִדֵּי לָיְלָה וְנַעֲתוֹר עַד אֲשֶׁר יֵהֵא לַנְּשָׁמָה דַּי לָהּ

נְבַקֵּשׁ מְחִילָה כִּי הִרְשַׁעְנוּ לֹא מְעָט בְּמֵזִיד וְלֹא בְּמֵזִיד כֹּל שְׁנַת תַשְׁעַ"ט

לֹא כְּתָכְנִית כְּבַקָּשָׁתְךָ שֶׁהַכֹּל כָּלוּל וְלֹא כְּמִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה בְּחֹדֶשׁ אֵלוּל

שֶׁתֵּהֵא זוֹ עִם רֹב כֵּנוּת וְכַוָּנָה טוֹבָה לְבַל תֵּהֵא עֲתִירַת שַׁוְא לָצֵאת חוֹבָה

כֻּלָּנוּ צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים יַחַד נְחַלֶּה פַּעַם בְּשָנָה אֶת מִצְוַת אֱלֹהִים נְמַלֵּא

אֵין חָשָׁש שֶׁנֶּחָשֵׁב כְּבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה כִּי הָחָרָטָה עַל עַוֶל מְכַפֶּרֶת וָחֲשׁוּבָה

כִּי חֶבְרָה טוֹבָה לְכַךְ הִיא מְכֻוֶּנֶת לְהַעֲנִיק מִן הַטּוֹב שֶׁבְּתוֹכָה טוֹמֶנֶת

כִּי הֲרֵי כֹּל אֶחַד מִמֶנּוּ לַטּוֹב נִכְסַף הָבָה נֶאָחֵל לְעַצְמֵנוּ שְׁנַת שָׁלוֹם בְּתָשַׁ'ף

וּנְסַיֵּים בִּבְרָכָה אַחַת מְנִי רַבּוֹת תִּזְכּוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת טוֹבוֹת וֻנְעִימוֹת