לאורך כל מערכת הבחירות של 2019 (מועד א' ומועד ב'), חזרו ראשי המפלגות הגדולות על הטענה שגודל המפלגה קובע ולא גודל הגוש והם אף השתמשו
בהקלטה של ריבלין שדיבר בשיעור אזרחות משותף לתלמידי תיכונים בבית שמש, על האפשרות שגודל המפלגה תהיה השיקול להכרעה על מי תוטל הרכבת הממשלה לו לאף אחד מהצדדים לא יהיה רוב של 61 ממליצים להקמתה (ריבלין העלה באותה הקלטה גם את האופציה שגודל הגוש יכריע ולא גודל המפלגה, אך טבעי שגנץ ונתניהו לא ייקחו סיכון ויבססו את תעמולת הבחירות שלהם על דברי הנשיא בעניין גודל המפלגה בלבד, ועל הדרך ייהנו מההזדמנות לעמוד בראש מפלגה גדולה יותר גם אם היא לא תשפיע בסופו של דבר על החלטתו של הנשיא).
הנשיא היה חייב לחזור בו מדבריו
ברגע שהדיבורים על גודל המפלגה עלו לכותרות והפכו לטיעון מרכזי בתעמולת הבחירות, הנשיא היה חייב להיזכר שהוא נשיא של כולם ולא רק של תומכי המפלגות הגדולות ולחזור בו מדבריו הקודמים ולומר בצורה חד-משמעית שאין בכוונתו לייחס חשיבות לגודל המפלגה אלא רק לגודל הגוש ולסיכוי הגדול יותר לצלוח את הרכבת הממשלה.
לפעמים ההתנהלות של שב ואל תעשה היא עיקר המעשה ובשתיקתו של ריבלין הוא הצטרף באופן פאסיבי אך מאוד משמעותי לתעמולת הבחירות של המפלגות הגדולות. ייתכן מאוד ששתיקתו הייתה מחושבת וביטאה את כמיהתו לשני גושים המנוהלים בעיקר על-ידי המפלגות הגדולות בשל הזדהותו עם הזרם המרכזי ועם התפישה ששתי מפלגות גדולות ודומיננטיות הן סימן ליציבות שלטונית.
בגלל הנשיא יצאנו לבחירות חוזרות
התערבותו הפאסיבית של ריבלין פגעה בבחירות הקודמות במפלגת הימין החדש שלא עברה את אחוז החסימה בגלל מחסור של כמה מאות קולות בודדים ולמעשה היא הובילה באופן עקיף לבחירות חוזרות וככל הנראה גם לממשלת אחדות במקום לממשלת ימין שהייתה יכולה לקום כבר במועד הראשון של הבחירות.
ההתערבות הפאסיבית של ריבלין סיכנה גם את מפלגת העבודה ומפלגת המחנה הדמוקרטי שהיו עשויות שלא לעבור את אחוז החסימה והיא גרמה למפה הפוליטית לבטא באחוזים גדולים את ברירת המחדל של המצביעים ולא את רצונם המועדף לכתחילה. מוזר שראשי המפלגות הקטנות לא דרשו מהנשיא להבהיר לציבור שרק גודל הגוש קובע, כדי למנוע את זליגת הקולות מהם.
המשך התערבותו של הנשיא גם לאחר הבחירות
שאיפתו האישית של ריבלין לשתי מפלגות גדולות ודומיננטיות המשיכה להתבטא בהתנהלותו גם לאחר הבחירות במאמציו לכינונה של ממשלת אחדות ושוב שכח ריבלין שהוא נשיא של כל אזרחי ישראל ושאסור לו לפגוע בתומכי המפלגות הקטנות משמאל ומימין שספק אם מישהו יסתכל לכיוון שלהן אם תוקם ממשלת אחדות. ריבלין לא הטיב אפילו עם תומכי המפלגות הגדולות כי רוב בכנסת אינו מבטא בהכרח את רצון רוב העם כי לא כל תומכי גנץ חפצים באחדות עם הליכוד ולא כל תומכי הליכוד חפצים באחדות עם כחול לבן.
לאור ההתנהלות של ריבלין לפני ואחרי הבחירות עושה רושם שהוא פעל על-פי השקפת עולמו כאדם פרטי ולא כנשיא. הוא עשה זאת שוב כאשר
התנצל בפני סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן בשם כל העם מבלי לקבל רשות לכך מהעם, על מחאתם נגדו בעקבות דבריו על זיהוי התהליכים המזכירים את גרמניה לפני 80-70 שנה שנאמרו ברוב חוצפה ביום הכי רגיש לאמירה שכזו, בטקס יום השואה. אך אם חושבים על כך, זה די טבעי שאותו הנשיא שקבע שבני עמו בחרו בטרור, יבחר לגבות את סגן הרמטכ"ל שהתבטא על-פי רוח דבריו.
הנשיא עולה כל כך הרבה כסף לאוצר המדינה, למה צריך אותו בכלל? ששר המשפטים יהיה אחראי על מחלקת החנינות, שהממשלה תדאג תמיד לנציג שיבקר פצועים ומשפחות שכולות ושכל המועמדים לראשות הממשלה ינהלו משא-ומתן עם המפלגות במקביל ומי שירכיב את הממשלה ראשון, יקבל את הג'וב.
