לפני מספר ימים פרסמה פרופ'
רות גביזון, אושיה בכירה בעולם המשפט
1 חוות דעת אמיצה על משפטי נתניהו: "אני חוששת שאכן אין לנתניהו סיכוי לקבל משפט צדק. היה יותר מדי משפט עיתונות (ההדגשה שלי - מ.ל.) אבל עכשיו קשה מאוד לסיים את זה בדרך אחרת. זו טרגדיה לביבי אבל גם דבר מאוד לא טוב למדינה ולחברה. אני הייתי מאוד שמחה אם אפשר היה למצוא מסלול שיסלק את התביעות הפליליות. אבל זה בהחלט לא פשוט. מהתנגשויות כאלה לא יוצא טוב. אין בהן מנצחים", כתבה פרופסור גביזון. האמירה הזו, שנתניהו מיהר, ובצדק, להעלותה בחשבון הפייסבוק שלו, צדה עיני רבים, במדיה החברתית, אך לא זכתה לאזכור הולם בתקשורת.
זו אטומה מלכתחילה למסרים מעין אלה, מתוקף היותה משועבדת לטרנד האנטי נתניהו, שהפך למבול בתקשורת. לא ברור מדוע נמנעו מלראיין את פרופ' גביזון על נושא חשוב זה, במדיה, על תוכניותיה השונות, העמוסות לעייפה במלל ריק. יכול להיות שהדבר קרה מפני עויינותה מראש של התקשורת לדעה כזו (של תמיכה בנתניהו), ולשכמותה. וחבל. שוב ושוב מוכח כי זו מועלת בשליחותה היסודית: להפסיק להתפלסף ולהתחיל לדווח סוף-סוף אמת לציבור. ואם לא לציבור, ראוי היה שתהדהד לפחות בעולם המשפט. גם דבר זה לא נעשה (עד כה, לפחות).
מערכת עשיית הצדק החליטה לעשות הכל כדי למוטט את שארית אחיזתה במציאות, גם לחנוק כל אפשרות לקיים דיון מעשי ומעמיק במה שהולך להיות סוג של משפט דרייפוס מודרני.
יעקב אחימאיר, שאף הוא כתב (בישראל היום), על חוות הדעת החשובה של גביזון, מזכיר לנו כי בחודש הבא יתקיים באילת המפגש השנתי של העיתונאים, ביוזמת אגודת העתונאים. מוסד זה, בראשו כידוע מכהנת כב' השופטת בדימוס
דליה דורנר, הוא מוסד שתקן. שתיקותיו מעלות כל פעם מחדש את הדיון בנחיצותו. והנה ההזדמנות, כבודה, לעשות תיקון, ולקיים דיון ראוי בדבריה של פרופ' גביזון, ואולי אפילו ל"חשבון נפש" שלו תתרום פרופ' גביזון תרומה חשובה...
ליאת בן ארי... בחופשה פרטית בעוד שורות אלו נכתבות, למדנו כי ליאת בן ארי, פרקליטה בכירה ... שלה תפקיד מרכזי בצוות השימוע לנתניהו, יצאה... לחופשה פרטית. הבנתם? כך. בעיצומו של הדיון ולאחר שהפרקליטות סרבה לדחות אותו, לבקשת סנגוריו של נתניהו, מפאת הדחיפות, כידוע, הפרקליטה, החליטה, לפתע פתאום, להעדר מאירוח חשוב, אולי החשוב ביותר היום במערכת המשפט, בשל... חופשה פרטית, (אולי ספארי בקניה? אולי?). על בחירתה של בן ארי, לתפקיד המשנה לפרקליט המדינה לעניינים כלכליים, ניצתה מלחמת עולם בין פרקליט המדינה לבין המשנה למנכ"ל משרד המשפטים (שסברה שיש לבטל את המשרה). במועד ההוא עניינה היה חשוב מאוד לפרקליט המדינה.
לא מדברים איתם
היום, נו, מה בוער לכם? מדובר בסה"כ בראש הממשלה... והרי לכם בתמצית שבתמצית כל הסיפור על הזלזול המוחלט בזכויותיו של רה"מ, זלזול אשר בריש גלי, נחשף לפתע אל אור השמש הקנייתית... כי מהו שימוע אם בצד האמור להיות השומע אין שומע? מהו שימוע אם הרכבו המלא נתגלה כחסר בהרכבו? בדיחה מוצלחת? אוי, היא כל כך מוצלחת שבא לבכות... מדינת הצ'ילבה
2 'רק לא ביבי', היא נוסחת הצ'ילבאוּת הפוליטית החדשה. היא מובילה לאסון, נוסח מחדל יום הכיפורים ההוא.
השיטה הידועה לפתרון סכסוכי העבודה במשק, הייתה, עד לאחרונה, שיטת ה"לא מדברים אתם", או בקצרה: שיטת ה'צ'ילבה'. מדינת ישראל התנהלה על-פי השיטה הזו עשרות שנים. אבל הייתה לה גם ראשית פוליטית. הפעם הראשונה הייתה זו כאשר הכריז בן-גוריון על כי הוא צ'ילבה עם
מנחם בגין. "בלי חרות ובלי מק"י", הכריז הזקן לא פעם, ותרם בזאת תרומה מכרעת לעלייתה של חרות, ואח"כ גח"ל ואח"כ ליכוד - לשלטון. עכשיו פלשה השיטה המופלאה הזו, הייחודית כנראה רק לישראל, בפעם השנייה, שוב, לתחום הפוליטיקה, לאחר הפסקה ממושכת.
היום 'רק לא ביבי', היא נוסחת הצ'ילבאוּת על פיה יישק כל דבר וגם הפוליטיקה החדשה במדינת ישראל הדמוקרטית. 'רק לא ביבי', החליפה וביטלה את הצורך באידיאולוגיה פוליטית, בתוכניות עבודה של המפלגות השונות. 'רק לא ביבי', מודיעה כחול לבן ואוטמת את אוזניה לדיווחים על בעיות ביטחוניות חמורות. 'רק לא ביבי', מודיע לא מכבר
עמיר פרץ שהחליט להיות הקברן האחרון והסופי בהחלט של מפלגת העבודה, שעל אחוז החסימה מתנדנדת. 'רק לא ביבי', חוזרים ושונים כולם כאילו ברשותם מפתח הקסם לקואליציה אחרת. אידיאולוגיה, שיחות השלום, אירן, סיפוח בקעת הירדן? לא בראש שלנו.
ה'פטנט' הזה גורם נזק עצום למדינה, למשק וּלְמה לא. עכשיו כאשר הוא כבש גם את המרחב הפוליטי והביטחוני, והשתלט עליו, הוא יגרום לאסון של ממש. פעם, בימים הטובים ההם, כאשר משטר הצ'ילבאוּת רווח "רק" בתחום יחסי העבודה במשק, שאלנו בכעס מדוע קיים האיסור הגורף לא לדבר עם איגודים מקצועיים בעת שביתה. מדוע לחכות לשביתה? כיום עלינו לקום כנגד הצ'ילבאוּת הפוליטית. הגרועה פי אלף, הכובשת כל חלקה טובה שעוד נותרה. משטר הצ'ילבות הזה, גורם נזקים שבחלקם אינם הפיכים.
אם ההחלטות הללו מתקבלות בחוג מצומצם של פוליטיקאים עלובים בעלי אגואים גדולים, מי הסמיך אותם לקבל החלטות כאלה? מהיכן הם נוטלים לעצמם את הכוח והסמכות למשחק הברוגז ההרסני הזה שנזקיו לציבור הם ענקיים? ואולי, הגיע הזמן לומר לפוליטיקאים שלנו: יש לסיים את עידן הצ'ילבות ואת עידן החרמות. במציאות הפוליטית והמשפטית המורכבת שלנו, עננה כזו (אפשרות להעמדה לדין), מרחפת כמעט מעל כל פוליטיקאי. פסילת איש ציבור על סמך האפשרות, שאי פעם יועמד לדין, היא בגדר אסון למדינה. מדינה כישראל עם הווה מורכב, ועתיד בלתי צפוי, מורכב עוד יותר, אסור שתתנהל בדרך זו. מספיק עם שיטת הצ'ילבות.
