X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  יומני בלוגרים
אוניברסיטה חלק שלישי

בן לו היה לי

מהרגע שהוא נולד, הבית היה מואר באהבה ובשחוק של תינוק, אנו מאושרים, ראשינו מורמים, קומתנו זקופה, בחיינו התחילה תקופה חדשה, שעוז וביטחון לבושה
▪  ▪  ▪
[צילום: יונתן זינדל/פלאש 90]

דירה משלנו
אחרי החתונה, עד שבניית הדירה החדשה הלכה והושלמה, גרנו בחדר בבית ההורים כשנה. הכל בחיינו השתנה כשלקחנו את שולחן הכתיבה והספרייה, את המיטה והארון, ועברנו בששון לדירתנו החדשה בעיר ראשון לציון. היינו מאוד צעירים, חסכנו והיה גם נעים לקבל קצת עזרה מההורים, וזה עשה אותנו מאושרים.
חלומנו התגשם. התמזל מזלנו וזכינו לגור בדירה חדשה, בלי חובות ובלי משכנתא, בעיקר עבורי שצמחתי מלמטה, והורי לא יכלו לתת לי אפילו פרוטה. היינו שיכורים. המעבר היה מלא ערגה ולא האמנתי שהוא יגיע, זה היה מעבר לכל דמיון, פשוט שיגעון. כשהוא הגיע, הלב שמח, שיש לנו בית חדש ומרווח. רגע בלתי נשכח.
סוף-סוף, אנו יחד לבד, בלי לעשות חשבון לאף אחד, יכולים ליהנות מעצמאות, בלי ללכת על בהונות, ואפשר את היחסים בינינו בשקט לבנות, בלי עצות ובלי עיניים שבנו ננעצות. חרות, שאף פעם לא הייתה לנו כזאת וכך אני רוצה לחיות. ואיש לא שואל: מה את אוכלת? ולאן את הולכת? הגיע הרגע, שאני בחיי מולכת.
קנינו ריהוט לסלון, תנור, מיקסר ומקרר. את הריהוט לחדר השינה המותאם לממדי החדר, פרקו והרכיבו והכול היה בסדר, חדש ומלהיב ומרגש, עם דגש על צבעים ויופי ללא דופי, שביטא את האופי ואת טוב הטעם שלי, שלא בא לידי ביטוי אף פעם.
בחרתי באדום האדום, שיקשט ויאיר ויצבע כל מקום. ומישהי לי העירה ואמרה, "זה בוער בעיניים!" זה היה דוקר... החלטתי לא להיות צייתנית יותר. רוצה להיות אני ולהביע את עצמי בדרכי שלי, בביתי שלי, דווקא באדום הבוער והסוער עם כל מה שזה שעלי ועל טעמי אומר, שבא לידי ביטוי ומתעורר ומגלה ש"הילדה השקטה" רוצה להוריד את הכסות הרכה החלשה והכנועה, ולהוציא את הלהבה שבתוכה בערה ולתת לה לפרוץ ושיראו כמה אור בתוכה היה אצור. את ארונות המטבח שהקבלן נתן ואת השולחן הישן שקבלנו מהוריו, אחי ציפה בפורמייקה אדום ולבן. לסלון בחרתי ריפוד ושטיח באדום כתום. ואת שולחן הכתיבה בצבע עץ, שישב בסלון, צבעתי בכתום תפוז, הצבע שעל בעלי אהוב, בזכות פרי הפרדס שבמשק הוא מגדל ואת המשפחה מפרנס (אז הוא פרנס!!!).
בזכות הצמצום בהוצאות לאורך השנים, חסכתי כמה מעות, ובהן יכולתי כל דבר לקנות ולהרשות לעצמי להגשים משאלות. הבית נראה יפה ומושלם, ואת צרכינו הלם. מי פילל ומי מילל, שמנה אפיים אקבל, בעל אוהב ומכבד ודירה חדשה מלאה צבע וחן! ומי ייתן, שהחיים שהתחילו ברגל ימין, ימשכו כך כל הימים. הרגשתי שאני בין יחידות הסגולה ולבי נמלא שמחה וגילה. הביטחון שלי עלה, למרות שהמלה ביטחון עלי גדולה. בכול היופי הזה אני מתחדשת ומאוד נרגשת. בביתי אני גאה ושוב איני מתביישת.
מיד אחרי החתונה, המשכתי ללמוד לתעודת הוראה ולעשות קצת השלמות לחוג לספרות, שם נותרו לי זנבות. למדתי עם מרצים חדשים, אנשים בעלי שם. כל יום באוניברסיטה היה כיף ותהליך הלמידה היה מאלף. ככל שלמדתי יותר, הסקרנות גדלה והיריעה התרחבה. הרעב שלי גדל, והבנתי שלעד אלמד ולא אחדל...
מצבי הכלכלי השתפר. הפסקתי עם מנת האוכל המוזרה, שבעיני בעלי הייתה לזרא. יכולתי להרשות לעצמי לאכול קצת יותר מלחם ומרק. אכלתי גם בשר גם ירק, ולא ויתרתי על ארוחה מזינה במנזה. תמו ימי החיסכון על מזון. ושפע אינו פשע... יַחַד, הייתה לנו הכנסה יפה, וצנע על עצמי אני יותר לא כופה, ועדיין בבוז התייחסתי לבזבוז. הצריכה לעולם תהייה נמוכה מההכנסה, והיתרה נחסכה. אשרי, דאגתי שלא יהיה לי מינוס ואין לי צורך באשראי.
בערבים בעלי היה בא לקחת אותי מהאוניברסיטה. עד שהביתה הייתי מגיעה, הוא כבר עשה כביסה ותלה, את הבית ניקה, עם ארוחת ערב לי חיכה, הרגשתי מלכה. פעם ראה בעיתון מרשם של סלט אבוקדו עם קישוט ולא היו לו את כל החומרים כדרוש, קישט בסוכריות עדשים. זה היה מצחיק ומרשים. הרגשתי שהחיים מאירים לי פנים. הייתי בעננים...
הוראת הגאוגרפיה
זמן קצר אחרי החתונה, מעבודה משרדית, עברתי להוראה. התקבלתי ללמד בבית ספר פרטי קטן בתל אביב, למרות שעדיין לא סיימתי ללמוד ולא היו לי כל התעודות. לא ליקקתי דבש וכל יום הייתי צריכה ללמד חומר חדש. המעבר לא היה קל. נדרש לי זמן רב ללמוד את החומר ביסודיות כדי להעביר אותו כיאות, להכין מבחנים ולבדוק אותם, ישיבות ואסיפות הורים גם. הייתי חסרת ניסיון וצעירה מכדי ללמד בתיכון ולא הייתה לי מספיק הכשרה. בהתחלה הרגשתי בורה. השתדלתי בכול מאודי להשקיע כדי להצליח להרגיש שאני באמת רשאית לשאת את התואר "מורה". לא מספיק שאני לומדת את החומר ומבינה, עלי לנהוג בתבונה ולהשכיל להעביר אותו בצורה נכונה, מבלי לגמגם או להתבלבל. ורק הניסיון במקרה הזה עוזר. לקח זמן להתרגל למקצוע החדש, עבדתי קשה ולא ליקקתי דבש. ואני לא מדברת על בעיות משמעת שלפעמים הרגשתי שאני משתגעת...
מאחר שבמשך חמש השנים הראשונות לעבודה בהוראה, עדיין לא היו לי ילדים ולא הייתי הורָה. התנדבתי בחפץ לב ללוות תלמידים בטיולים ובשאר פעילויות מחוץ לבית הספר, בעיקר בלימודי של"ח (גדנ"ע), שלגאוגרפיה יש שם פלח. בעצמי רציתי לטייל, לצאת מבית הספר ומהכיתה הצפופה, למרחבים שאת הלב מציפים ואותי מפצים על כל מה שלא חוויתי כשלמדתי בתיכון אקסטרני. ליוויתי את התלמידים למחנות אימונים, ימי חילות, ביקורים בבסיסים צבאיים, טיולים שנתיים ועוד. ובאותם טיולים הייתה לי הזדמנות להיות יותר קלילה וזורמת, בלי המסכה של המורה המרביצה תורה, הייתי מעין חברה. התלמידות גילו בי פנים אחרות. איכשהו שביתי את לבן והן שינו אלי את יחסן. מסתבר שהנתינה לא הייתה כך סתם, הם ספרו עלי למנהל. המנהל קרא לי אליו, שבח אותי והלל. ואני בסך-הכל רציתי קצת לצאת מבית הספר ולטייל.
מה שהחזיק אותי בבית ספר זה, היה חדר המורים. מלבד המנהל ושני מורים, עמודי התווך של בית הספר, שהיו מבוגרים, רוב המורים והמורות היו צעירים וצעירות. המנהל היה אדם נאור, שבמילותיו הטובות, ידע לתגמל. דברנו על נושאים ברומו של עולם, כשדעותיו של המנהל היו משנה סדורה והוא טפטף אותה וטפטף, ובהן היה משיב נפש ומלטף. היו לו דעות מוצקות, ועל כל דבר, היה לו מה לומר, ובחכמה אמר, והכול היה מרענן ומעניין. הייתי צעירה ועדיין לא מגובשת, ועבורי הוא היה סוג של גורו, ממנו שאבתי דעות והשקפות שלא היו לי ידועות.
הוא היה אדם צנוע, עישן ועישן ורוב הימים לבש אותו ז'קט, או בגדים חומים. היה בו משהו נזירי, ובעיניי הוא נראה סוג של נביא ומטיף ודבריו היו עבורי דברי אלוהים חיים. היה לו מראה קודר, אך משהו בו האיר כשהוא דיבר. הוא נולד בתל אביב, אך בשנותיו האחרונות, השאיר את ביתו בעיר ומצא שקט בחדרה, שבעיניו הייתה הדורה. האיש הטוב, לא ידע שלא ישכון בה פרק זמן ארוך. במפתיע הוא מת מדום לב ובה נקבר. הוא היה אחד האנשים הטובים שהראה לי את הדרך וכמה חבל שהוא אבד לעד. ועל ההפסד הזה, כתבתי לו הספד.
בית הספר לא נסגר, בנו היתום מאב, הפך למנהל אחריו. גם אני "התייתמתי" מאב שלעולם אלי לא שב. בנו היה צעיר, חסר כריזמה כאביו, ולא הייתה לו ההילה ולא הניסיון של האב, שכול מורה ותלמיד אותו אהב. יותר ממה שאני שלימדתי, למדתי מהמנהל היוצא מן הכלל, שבלכתו הותיר חלל. תמיד אזכור את דמותו בגעגועים. חבבתי והערכתי אותו כל השנים, מעולם לא גער בי או צעק עלי, ולא גרם לי לפחד מפניו, דיבר אלי בכבוד ובהערכה, ועד היום אני עליו בוכה. הוא היה אחד מאנשי החינוך הדגולים שידע את הערך הגלום בכל תלמיד ורצה שנמצא אליו את הדרך. ובכל המרץ לא הפסיק להטיף ל"דרך ארץ".
בראשית תקופת עבודתי בהוראה, הרגשתי שלא מגיע לי התואר מורה. עדיין הרגשתי די בורה ולכתה נכנסתי בפחד ובמורא. אחרי השקעה רבה והשתתפות בהשתלמויות צברתי ניסיון, ידע וביטחון. הרגשתי שכל מה שאני מלמדת מדויק ונכון. אם פעם הצצתי במערכי השיעור, אחרי זמן קצר, בראשי היה כל החומר נאגר, ובכל פעם שלימדתי אותו, הרגשתי שאני מבינה יותר. והתלמידים התפעלו ושאלו: "איך אני זוכרת הכל בעל פה ושבחו אותי בכל פה.
כחלק מההעשרה שבית הספר נתן, המנהל הציע לי ללמד "כלכלת בית", שכלל טיפוח החן והיופי, נימוסים והליכות, אירוח, עריכת שולחן, סידור פרחים ועוד. כדי ללמד, התחלתי בעצמי ללמוד ולהתעמק, קראתי ספרים והלכתי לחוגים. הרגשתי שבעצמי אני לומדת להיות מודעת לכל מיני דברים, שאיש לא לימד אותי ושלא ידעתי שמאחוריהם יש משנה סדורה. התחלתי מיישמת על עצמי את מה שאני לומדת ויצאתי נשכרת. לימדתי יציבה נכונה, ושמתי לב איך אני עומדת זקופה ואיך אני הולכת ואיך אני מרימה את התיק ואיך אני יושבת. התחלתי להתאפר, לשים דגש על טיפוח ציפורניים ופנים וגבות ושפתים וכל השאר.
למדתי בחוגים אומניות שונות של סידורי פרחים וזה היה כיף ומרשים. וגם קניתי ספרים בנושא, שפקחו לי את העיניים. למדתי להתאים את צבעי הפרחים לכלי ולשים לב ליחס בין גובה הכלי לבין לגובה הפרחים. חיפשתי כלים יפים שיהיו יאים לסידור פרחים. אני בטוחה שכמו שאני שמחתי ללמוד דברים שמשפרים את ההופעה, היציבה, הנימוסים ואת סידור הבית, גם התלמידים יצאו נשכרים שלמדו שלכול דבר בחיים יש חוקים ואפשר ללמוד ולשפר וליפות ובכל נושא כזה צריך גם להפעיל את החוש האסתטי שעושה סדר בכל וצובע את החיים בגדול. הרגשתי שהנושא מרתק אותי ובעצם הוא נועד כדי שאני בעצמי אלמד.
אחרי תקופת מה, בית הספר קבל הכרה של משרד החינוך. הפסיק ללמד גאוגרפיה לבגרות. פתח מגמת חשבונאות ומזכירות. המנהל שלא רצה אותי לפטר, הציע שאלמד "כלכלה ומשק". האמת, היה לי טוב ולא רציתי לעזוב, והמקצוע החדש עשה לי חשק להרחיב את האופק. נפגשתי עם מורה שלימד בגימנסיה כלכלה וגם כתב את ספרי הלימוד, שהציע לי לשבת אצלו בשיעורים, כדי ללמוד מה ואיך מלמדים. גיליתי מורה מעניין ומדהים.
אמצתי את דרכיו ומצאתי קשר בין גאוגרפיה לכלכלה, ובין כלכלה לבין הדרך שאת חיי הובילה. הימנעות מצריכה = חסכון. רצונות בלתי מוגבלים מול מקורות מוגבלים, סדר עדיפות, עקומת תמורה, נטייה שולית לתצרוכת ולחסכון, ביקוש והצע, שערי מטבע, פיחות, ייסוף, מניות ואגרות חוב, נושאים מחיי היום יום, שכל אדם בהם נתקל ומחפש דרך כדי שיהיה לו קל ועליו לשים הכל על המשקל. אני שבמשכורתי הקטנה מגיל צעיר, ניהלתי מעין "משק כלכלי" בזעיר אנפין, והייתי צריכה להימנע מצריכה, לעשות סדר עדיפות, לדעת היכן להשקיע את ההפרש בין ההכנסה להוצאות, יכולתי להביא אין סוף דוגמאות ולרתק את התלמידים.
למרות גילי הצעיר, החיים סיפקו לי אינסוף מאבקים והיו לי המון דוגמאות מרתקות, שלא ידעתי שבספרי הכלכלה כתובות. בשיעורים התלמידים היו דלוקים וישבו מרותקים. וכבר בשנה הראשונה זכה בית הספר למאה אחוז הצלחה בבגרות בכלכלה. וזאת למרות שאין לי תואר בכלכלה. תודות למנהל הרווחתי עוד נושא, שאני יכולה בו להתעניין בו ולהתעמק. הפנמתי שמורים לא יודעים הכול, וכדי ללמד, יש להם כלים שמאפשרים להם ללמוד עוד ועוד. וככול שיש יותר נושאים חדשים, או כשמשתנות תוכניות הלימודים, או מתרחשים אירועים שנוגעים בחומר שמלמדים, זו ברכה למורים שאת חומר ההוראה מגוונים. במשך שנות עבודתי הרבות בהוראה, תמיד הרגשתי שאני לומדת. ככול שלמדתי יותר, ההוראה הייתה יותר מרתקת.
חזרה ללימודים - מעבר לחד חוגי בגאוגרפיה
אחרי ניסיון של שנה, שבסופה הגשתי תלמידים לבגרות בכלכלה, החלטתי שכמה שלא אלמד ספרות, ארגיש בורות. נטשתי את החוג, אחרי שלמדתי פדגוגיה בבית ספר לחינוך כשנותרה לי רק בחינת הגמר לקבלת התואר. בינתיים באוניברסיטת תל אביב, פתחו "חד-חוגי בגאוגרפיה" - חוג מורחב. ומאוד רציתי לחזור לחוג המיוחד, שהיה כור מחצבתי. היה עלי לבחור "שיעורי השלמה". בחרתי ב"כלכלה". בחירה שהשתלמה. הוראת הכלכלה והחומר המוכר, עזר לי להיות גאה, להצליח במבחן ולקבל לראשונה את הציון מאה.
שובי לחוג לגאוגרפיה היה בו סוג של תרפיה. ברחתי מהלחץ שהטילו עלי החברים וההורים, השכנים והמכרים, התלמידים והמורים, שלא הפסיקו לשאול, מה עם ילדים??? יש שהמליצו על רשימת רופאים, שעשו פלאים, ויש שנתנו לי חופן של עצות וגם הצעות לפנות למגידי עתידות, והיו מציקים שהמליצו לי לעלות לקברות צדיקים, שלא האמנתי שיעשו לי נסים. לא היה קץ לאמונות התפלות שתיעבתי מאוד ולבלבולי המוח, שמהם רציתי לברוח. הלימודים עזרו לי להתכנס בעצמי ובעולמי, כדי לא לפגוש אנשים שהרבו את עיצבוני. הסתגרתי בתוך הקונכייה ולא הוצאתי ראש. לא הלכתי לחתונות, בריתות או הלוויות, כדי לברוח מכל "הנשמות הטובות", שהתנהגו כעלוקות וגרמו לי לבכות, כאילו סבלתי מאיזו נכות, או מחלה ממארת ולא הבינו שאני לא כל כך ממהרת... לא עזרו לי התירוצים ולא הבנתי מה מחיי הם רוצים. רציתי רק שיסתמו את הפיות ויניחו לי לחיות, לטפל בעצמי מבלי לרחם עלי, ומבלי לשאול קושיות. איש לא ידע שאני בטיפול וצריך זמן וסבלנות ושום דבר לא אבוד...
למרות הכאב שהסבו לי כולם, החלטתי לנצל היטב את הזמן, שלא יעבור כך סתם. המשכתי את עצמי לבנות, עם הרגשת "הנכות", הלכתי ללמוד והלכתי לחוגים וגם נהניתי להיות בבית ה"היחידה" ולקבל תשומת לב ואהבה וחיבה. עם כל הבכי והכאב, מדי פעם הייתי זקוקה לכתף. ידעתי להסתפק במה שיש ולא לחפש קן לדמעותיי. הסתפקתי באמפתיה שקבלתי מבעלי שהיה שותף בכל מה שנדרש. החלטתנו לא לספר דבר לאף אחד, הפכנו לגוף אחד, והוא נתן לי להאמין, שלעד נהיה יחד, ששום דבר עלינו לא מאיים, ולבטח אהיה לאם והוא לאב ואושרנו יהיה רב. פה ושם קינן בי החשש, שלא הכל ורוד, כמו שאני צובעת, ואולי יש חשש שספינתי טובעת... כמו רב חובל מנוסה ניווטתי בדרך המלך ונזהרתי לא לעלות על מוקשים ושרטונות, כדי להצליח להגיע לחוף מבטחים, בו חיים טובים לי מובטחים. נתתי את מבטחי בידי מומחים.
הלימודים המחודשים בגאוגרפיה, התקיימו מחוץ לקמפוס של אוניברסיטת תל אביב, בבניין בית אבנר, באפקה, שיועד רק לחוגים גאוגרפיה וגיאודזיה. הייתה בו ספריה וקפיטריה, שם בהפסקות נפגשה כל החבריָה. ובאותה עת, כמו אז, המגע עם הסטודנטים בהפסקות היה רב, קרוב, חברי וענוג. שוב לא הייתי הכי צעירה, והיה בזה יתרון. הרגשתי בעלת ניסיון. מכירה הכל ויודעת ויש לי יותר ביטחון. מיד כבשתי לי מקום בשורה הראשונה והייתי מבין הסטודנטים המשפיעים. לא נחבאתי אל הכלים, התחבבתי על הצעירים. הרגשתי ששבתי אל מכורה, למקום שאותו אני היטב מכירה. כבר לא הרגשתי שונה. הפכתי לאבן שואבת לצעירים שרצו לדעת יותר על המורים. רבים בהפסקות הסתופפו סביבי וזה היה יופי. למדתי שוב אצל אותם מורים שלימדו אותי לְפַנִים והיו גם חדשים. והיה כיף לראות איך החוג הופך מתפתח והופך ליותר מרשים.
בהכנת תרגילים הזמנתי לביתי חברים. בניגוד לעבר, הפעם הייתי גאה בביתי החדש והמטופח ובכל הטוב שהיה לי במטבח. עזרתי לאלה שהלכו למילואים וצריכים את החומר להשלים. בהיותי נשואה הרגשתי ביטחון. לא צריכה שירחמו עלי שאני לבד. היה לי גב. הייתי במוקד, כבר לא עמדתי בצד. כבר לא אילמת, יש לי הרבה מלים. רחב פי על אויביי. הייתי כבר מורה והתבטאתי בלי מורא. הרגשתי את השוני, בין עושר לעוני. לא הכרתי אף אחת כמוני, שצמחה מכלום, והגשימה כל חלום. הכל עבורי חדש, בחיי התחולל מהפך. וכל מה שהתחולל בעולמי, אני חבה לאנשים הטובים שליוו אותי והאמינו בי וביכולתי.
בחוג מונה ראש חוג חדש, צעיר ונמרץ, צבר חתיך, וכל הבנות בחוג, התאהבו בו בטרוף, עד שמישהי אותו טרפה, התגרשה למענו והוא למענה. הוא עזב את ביתו ושלשת בניו והיא את שני ילדיה ועברו לחיות יחד ולא הביאו לאיש שלווה ונחת.
בלי שום קשר לרומאן טראגי, שבזמן אמת לא ידעתי עליו דבר, הערצתי את המורה השרמנטי, מלא הביטחון, היפה והחסון, שהיה מרצה בחסד עליון, שעשה דוקטורט במינסוטה, שעל-ידי תלמידתו פותה. בשנה שבה נולד לו הבן מספר שלוש. איפה הראש? הייתי בשוק... כמה שהחיים נזילים, ואיך אנשים שיש להם הכל הצידה פוזלים וזוללים ובמה שיש להם מזלזלים.
הריון ראשון
אחרי שחזרתי שוב ללמוד בחוג האהוב, הייתי בעיצומם של טיפולים, והלימודים היו גם גחמה, חיפשתי בהם נחמה להעביר את הזמן, עד יעבור זעם. בזמן בחינות הסמסטר הראשון, חליתי באנגינה, לקחתי אנטיביוטיקה וניגשתי לבחינות, וזמן קצר אחר כך, גיליתי שההריון צלח. הרגשתי כחנה בשילה, חיכיתי לו והוא מלבלב בתוכי, הוא נותן לי כוח ואון לשמוח ולעלוץ והוא ילווה אותי ויגן עלי מכל הלשונות הרעות, והוא ילמד אתי וילחש לי בבחינות, שאהיה רגועה ושהכול יהיה טוב, והוא רוצה להתפתח בתוכי ולגדול ובחר לו בי מכל האימהות וביחד עם אבא נוכל משפחה לבנות. ולא אדע יותר עצב ולא דמעות וידמו כל הלשונות הרעות.
זו הייתה גאולה, פעמי המשיח, בְּשׂו‍ֹ‍ֹֹרָה אדירה, מי שציפיתי לו כל הימים, החל נובט ובועט. לאחר שעברתי את המרוץ המטורף אחר הישגים כדי להיות ראויה להיות אמו של הנבט הרך והמבורך, התברכתי ברגע בלתי נשכח. קיוויתי שהאנטיביוטיקה על התפתחות העובר לא תשפיע... לפני שהייתה לי בטן, מי שגילה שאני בהריון, היה אותו ד"ר ראש החוג, שהיה בעיניי אהוד, שראה אותי יושבת באי נחת, ולפני כולם, הוא שאל בביטחון, אם אני בהריון. הפסקתי לנשום... איך הוא יודע, הרי לא ספרתי עדיין לאיש? מוזר, למרות המבוכה, הייתי שמחה... שאלתי אותו, איך אתה יודע? הוא ענה, שהוא יודע... שהוא מבין בנשים הרות. כנראה שאני באמת בהריון, מה שלפעמים חשבתי שזה לא בא בחשבון, כי הבטן עדיין לא מתבלטת ולספר על כך אני עוד מתלבטת. ובתוכי רציתי שכל העולם ידע, שגם אני זכיתי!!!
חיכיתי ליום שהבטן תבלוט, שאלבש בגדי הריון ושכול העולם ידע, שזה לא חלום או אגדה, שאני נושאת בקרבי ילד או ילדה והתקווה לא אבדה. כל הביטחון שנפל, עלה מהתהום והוא מתנוסס בגאון במקום הכאב והעלבון. קניתי סדרה של בגדי הריון בחנות יוקרה שכולם יראו, שאני הרה ולא עקרה, כמו שהרכילות הרעה עלי ספרה.
אני אחת שהם שניים, אני והוא. חבל שאביו לא יכול לחוש את מה שאני חשה. הוא בתוכי צומח וגדל, מתהפך, בועט, משתולל. שנויים גדולים בחיי הוא מחולל. ואני מתקשה להבין את הפלא, איך את גזרתי הוא משנה. אני מדברת אתו ומספרת לו הרבה. ומתפללת ומתחננת ששער הרחמים בפני ייפתח ושהתינוק שלי יפה יתפתח. למענו אני מוכנה לאכול שני גביעי גבינה לבנה ביום, ואפילו עגבניות ושאר ירקות, שיעזרו לו לצמוח ולהיבנות, כמו שקראתי בספרים שמדברים על הריונות.
נעשיתי חולמנית, הוזה, חוזה. מנסה לדמיין איך הוא יראו הבן או בת? לְמָה להתכונן לתכלת או לוורוד? צריך סבלנות... מה הוא ייקח ממני ומה מאביו, ומה שלא ייקח, העיקר שיהיה מוצלח. נהנית מכל רגע שאני בהריון. אני חשה שאני הכי יפה שהייתי מעולם. מתלבשת יפה ונראית מושלם. לא מוכנה שיעלם ממני אפילו יום של הריון, רוצה שיגדל ויבשיל ויצא לאוויר העולם בשלום בזמן הנכון. יש לי סבלנות לסחוב עד שתיתם תקופת ההריון, לא רוצה הנחות, אפילו לא ליום. מנסה לדמיין אותו חבוק בזרועותיי, מחייך אלי, יונק, מתבונן, בודק. מדמיינת את נוכחותו בחדר, צוחק, ממלמל, זוחל. מוציאה אותו בעגלה לטייל, הולכת בקומה זקופה, כשעל פני מאירה נהרה, מסונוורת מאור יקרות... האם זה באמת יכול לקרות?
כל תזוזה, כל כאב בטן קטן, מלחיץ ומפחיד, שמא משהו השתבש והעובר במצוקה. על השמחה הגדולה, מעיבה הדאגה. תקווה וייאוש שוכנים להם בכפיפה אחת והמון אמונה ותפילה שנראה רק נחת, וששום צרה על ראשנו לא תנחת. אני מרגישה שאותי מלווה השם ובעזרת הרופא, שעוקב אחרי התפתחותו ומורה לי מה נכון לעשות, שום דבר לא יפגע בתינוק. מקפידה על הכללים ומקווה שאת המלאכה בהצלחה אגשים.
ישבתי שעות במרפסת על כסא נוח, בימים שלא היה לנו מזגן, והיה נורא חם, כשהוא שוחה לו בִּבְרֵכַה המחוממת שברחם, ושתי כפות ידיי מונחות עליו ואותו מברכות, וחשה שבתוכי חיים חדשים מתהווים ורוחשים ואנו מחוברים, ולא ניפרד לעולמים. לקח לי זמן עד שהתחלתי להאמין, שבגזרתי המעובה, אכן שוכן ולד. האמנתי שהוא חייב להיות מישהו מיוחד. התחברתי לכל האימהות המקראיות, שיש לי הזכות כמותן לסבול, וכמותן גם לשמוח ללדת בן, או בת, זה לגמרי לא איכפת... בטוח שהוא יהיה כמו אבות "אבותיו". הרגשתי שיד השם בי נגעה, חומלת עלי, דולה אותי מתהומות הנשייה ומה שיהיה, זה לא מה שהיה. האל הטוב הואיל להתערב ולנפוח נשמה בוולד ונתן לו לב פועם. והוא מתפתח וגדל.
מדוע עד היום זה לא קרה? אולי נענשתי בחטא היוהרה, ולא שמתי לב? נסתרות דרכי האל, איך הוא לאחת נותן ילדים בשפע ובקלות ולאחרת הוא סוגר את הרחם לזמן מה, מתחרט ומחליט לחוס ופותח את הסתימה, שחסמה בפניה את הדרך להיות אמא. אולי לפני שהוא נתן לי את המתנה, רצה לתת לי להבשיל ולנוח, כדי שיהיה לי כוח לתת את כולי לפרי בטני. ואולי רצה שאבסס את היחסים עם בעלי, כדי להיות בטוחה במקומי ואבין שזה האדם שאני רוצה שיהיה אבי בני. נסתרות דרכי האל... ערגה וחלום של שנים ליצור חיים, להיות אמא, הולכים ומתממשים. האם כל זה אמתי? האם יקרה לי נס ולמעלת ההורות גם אני אכנס???
עד אז כשבעלי הביתה אחרי העבודה היה שב, הוא שאל לשלומי. מאז שאני בהריון, הוא שואל לשלום העובר שברחמי, מתבונן בי ורואה איך הוא גדל, שם יד על בטני ומרגיש את תנועותיו של העובר, ומתרגש כשהוא חש בחיים שזרמו ממנו אלי. מעשה הבריאה מחבר בינינו, יצר את העובר משנינו. אני אימא אדמה שבתוכה הזרע נקלט ונבט, ממתינים שיצמח ויבשיל ויהפוך אותנו להורים.
עם ההריון והפלא הגדול, תפקדתי בצורה מעוררת פליאה. שום דבר מפעילותיי לא נפגע. האמנתי שאם אני אהיה חזקה, גם הוא יהיה חזק, ואם אתגבר על קשיים, גם הוא יתגבר, ואם אלמד ואחכים, גם הוא יחכים, וזה מעודד אותי לא לשקוט, אלא לעשות ולעשות. המשכתי ללמד ארבעה ימים בשבוע. למדתי לקבל כל הפרעה בשלווה וברוגע. וכשהוא בשיעור היה בועט, הוא אותת לי להירגע ולחשוב שהוא הכי חשוב.
נסעתי מהעבודה לאוניברסיטה, לא ויתרתי על-אף שיעור, או תרגיל. המשכתי הכל כרגיל. קבלתי יחס מצוין מהחברים ומהמורים, שהיו מהמרים, בן? בת? לפני שהיה אולטרא סאונד, והיה צריך להיות נביא, כדי לדעת מה ההריון יביא.... הייתי בעננים, אך מאוד בעניינים. עבדתי קשה, קבלתי ציונים יפים וההריון היה כיפי. בשיעורים הוא בעט והסיט את מחשבותיי לא מעט... אך זה היה נפלא, כשאות חיים לי שלח, כדי שלא אדאג. נהניתי ללמוד והיה כיף שהוא אתי. זה היה הריון אמיתי עם "תאומים", ציפיתי ללידת ילד, להיות אם ותעודה וסיום התואר גם כן. חלום שנמשך זמן רב והוא הולך ומתממש... מאוד מרגש. מי שלא ידע את שמי, נתן בי סימנים, "זו שבהריון". בבחינה בכלכלה, קבלתי ציון 100. המזכירה לי ספרה, שהפרופסור נכנס למשרד ושאל, מה השם של מי שקיבל את הציון מאה, כי הבחינה אנונימית. אמרה לו את שמי, והוסיפה את התיאור, "זו שבהריון" ומרכיבה משקפים. ענה, מגיע לה... כי בשיעור הייתה מאוד פעילה. ואיש לא גילה לו שבעצמי הייתי מורה לכלכלה...
בחופשת הקיץ מבית הספר שבו אני מלמדת, התאפשר לי להשלים קורס קיץ ב"מתמטיקה למתקדמים", שנמשך ששה שבועות. אני "נושאת" את הצאצא בתוכי בחום יולי אוגוסט ונוסעת מדי יום לאוניברסיטה באוטובוס. מזלי שאני בחופשה מהעבודה ואני יכולה להקדיש את כל כולי לקורס האינטנסיבי שדורש הרבה שעות תרגול. לשמחתי עברתי את הבחינה בסוף הקורס והרגשתי נהדר. ייחלתי שתינוקי יהיה מתמטיקאי, כי בטרם יצא מרחם אתי בשיעורים למד חשבון דיפרנציאלי. זה נפלא שהלימודים העסיקו אותי, הרגשתי שאני עושה במקביל שתי משימות נעלות, שהן אותי קדימה מצעידות, ובמקביל, אני עומדת בפני שני הישגים נעלים, השגת תואר אקדמאי ומקווה שגם אזכה להיות אם למתמטיקאי.
הלידה
חגגנו בסוף אוקטובר 1975 חמש שנות נישואים. הייתי בחודש התשיעי. הלידה החלה כעבור עשרה ימים. בשבוע השלושים ושמונה להריון. למרות שהיא הייתה צפויה להיות בעוד כשבועיים, במפתיע ירדו לי המים, ולא היו שום סימנים נוספים, אפילו לא צירים. ברור שזה אומר, שצריך לרוץ לבית החולים. שעת ערב, בעלי צופה במשחק כדור רגל. לא קולט שהרגע המיוחל קרב ודחוף הוא חייב לקום, לעלות למכונית ולהביא אותי מיד לבית החולים. בלי תיק, בלי כלי רחצה או חלוק. הוא מתמהמה, לא מאמין, לא מבין מה הלחץ. אין לו מושג, שירידת המים היא סימן להתחלת הלידה והוא בטוח שנשוב הביתה, ואני רועדת ושיניי נוקשות זו בזו.
מתרגשת. יודעת שאלד בכאב, אך אזכה בילד. זכייה שאין כמוה בתבל. אני מבולבלת, לא מעכלת, לא יודעת למה לצפות. עם השמלה הרחבה שעלי, אני יורדת במדרגות, פוחדת שהתינוק יחליק ועל הרצפה יצנח, אני לא מבינה שזה לא כך... נכנסתי למכונית. ביקשתי מבעלי שיאיץ, שייסע מהר, ושלא יחשוש משוטר. רוצה להגיע לחדר לידה, שהיא חוף מבטחים, שם רופאים ואחיות טורחים ומלקחת אחריות לא בורחים. באיזו פינה במוח, אני קולטת, שהגיע הרגע הגדול, שמתינוקי, אני מתנתקת ואנחנו מתפצלים לאמא ותינוק וחיינו יהיו מלאים שחוק. למרות כל מה שאני מבינה, אני עדיין לא מאמינה...
לפני הלידה קבלתי החלטה, לא אצרח ולא איילל, ואשא בשקט את הכאב והסבל, רק אתפלל, שיוָלֶד לי תינוק חי בריא ושלם. בחדר הלידה שבו שכבו יותר ממניין נשים, היללות והצעקות הרקיעו שחקים וזה לא היה נעים, למרות שהכאבים באמת עזים ובלתי נסבלים, לא היה קל, בעידן שבו עדיין לא השתמשו באפידורל. הרופאים התייחסו אלי ברכות. הם הבינו שבתוכי יש אוצר וצריך לשמור על "ההריון היקר". אהבתי אותם והאמנתי בהם, שהם יעשו הכול, שהוולד חי יוּלַד. עשרות לידות התרחשו באותן שעות, כשאני מחוברת למוניטור ושומעת את הלמות לבו של העובר, שלא לעד יהיה אלי מחובר. יודעת שהוא חי בוודאי. שמעתי עשרות רבות של צרחות ובכיות של ילודים, רוצה לשמוע גם אותו. בשלולית מים אני שוכבת, הלידה מתעכבת. שום זירוז, לא גורם לו לזוז. עברתי כמה חילופי משמרות של רופאים ואחיות, עד שאחד הרופאים החליט לבצע לידת ואקום. שינק אותו החוצה והוא יצא, נולד.
התפללתי רק לראות אותו חי ומושלם ולזכות לחבק אותו בזרועותיי ולדעת שיש לי בן או בת ואני אם והוא שלם. אחרי שהוא בעל כורחו נולד, דממה... לבי המה. מדוע הוא לא בוכה? נחרדתי. שאלתי את האחות, למה הוא לא בוכה? לא ענתה. הייתי בטוחה שקרה הנורא מכל. רציתי לשמוע מלת הרגעה. מלת הרגעה לא נשמעה. הם היו עסוקים אתו. הוא נולד כחול... הפכו אותו, "הכו" אותו והוא השמיע קול... בכה. והפסיק... לא הבנתי למה כל התינוקות צורחים ושלי ממשיך להיות שקט. שוב פניתי לאחות ושאלתי, מדוע הוא לא בוכה? חששתי מהבאות...
היא ענתה: הוא עוד יספיק לבכות!!! הוא שוב השמיע קול. הראתה לי אותו. לא שמה אותו עלי. לא חשתי אותו ולא קלטתי את דמותו. הוא נראה חלקלק, מכוסה אבקה לבנה ודם, אחרי הקרב להתנתק מתוך אמו ולנשום בכוחות עצמו. חששתי לגעת בו. הוא היה זקוק לטיפול. ראיתי אותו בחצי מבט ועוד לא קלטתי איך הוא נראה. ממה שקלטו עיניי, הייתי קצת מאוכזבת, הוא נראה קצת מעוך ולא ממש ברור. חשבתי בלבי, מוטב שהוא בן ולא בת. אם לא יפה, שיהיה לפחות חכם... הבטיחו לי שהוא בסדר. המשכתי לדאוג לו. מה יהיה אתו? האם אצא כשבידיי אשא תינוק חי??? מאותו רגע, לשנייה לא הפסקתי לדאוג לו. הוא הפך למרכז חיי, מלבדו שום דבר לא קיים. אני אם, בעלי אב, ושנינו את בננו לנצח נאהב.
שכבתי בהתאוששות לפני שהעבירו אותי למחלקת יולדות. בעלי סוף-סוף הגיע, אחרי שישן את הלילה בשקט, או באי שקט... כי הלך אחרי מספר שעות המתנה מאחורי החלון שבו שכבתי בחדר הלידה והלידה לא התקדמה. הוא לא היה לידי ולא ידע מה קורה אתי, כי באותה עת הבעל לא הורשה להיכנס לחדר הלידה, שבו שכבו יחד לפחות עשר נשים. באותן שעות מורטות עצבים, הוא צלצל מדי פעם ודבר עם האחיות, עד שזכה לקבל את האות מאחת מהן, שהודיעה לו, שנולד לנו בן. לא הייתי שם לדעת איך הוא הרגיש כשהוא שמע את הבשורה הטובה, שכל כך חיכה לה, וכמה הוא שמח ומה עבר לו בראש.
מיד כשבעלי שמע שילדתי, הוא הגיע עם הוריו, הסבא והסבתא המאושרים, שרצו לראות את ראשון "היורשים" כשהם נרגשים. קשה להאמין, בעלי, אבא!!! הוא צפה בבנו מבעד לזכוכית ומיד נמלא אהבה. אמר לי שהוא יפה להפליא. ואני חששתי שהוא יתאכזב כמוני... הוא הביט אלי במבט רך, ברגע זה הוא קלט שהוא אב, וזיו קרן וזרח מפניו. זה היה מטורף. הוא אותי בזרועותיו עטף ולא הבין באיזה גבורה נשאתי שעות רבות כאבים עזים באלם ובלי צרחות. למען הילד החלטתי להיות חזקה וללדת אותו בגבורה, כדי שאהיה ראויה להיות אמו. שיסלק ממני את העצב וימלא אותי בביטחון שזכיתי בילד הנכון.
בעלי לא היה צריך לומר דבר, הרגשתי שהוא מאושר, והוא לא ידע מה לומר, רק עמד ורעד. כל הקושי והכאב, שעלי עבר, חלף כלא היה. סוף-סוף אני אם וזו לא בדיה. אבא יצחק חייך וצחק, ואת החיוך הזה מפניו, איש לא ימחק.
אמונה תפלה אמרה, שאין לקנות שום ציוד לתינוק לפני הלידה ולכן לא הסתובבתי בחנויות ולא תכננתי מה לקנות לתינוק, מחשש לאכזבה... כשהוא, תודה לאל, נולד, בעלי לבד, בשמחה רץ, לקנות לתינוק את כל מה שחפץ. כל יום היה מגיע אותי לבקר והיה מתאר לי את החדר, שהולך ומתמלא במיטה, בסדינים ובשמיכות, בשידה, בחיתולים ובמוצצים, באמבטיה ובשמפו ובחליפות יפות. השתוקקתי להגיע הביתה, לראות את כל הכבודה החשובה שנרכשה באהבה.
ביום השני לאשפוז, כשכאבי הלידה הקשה, הופכים את האופוריה להיסטוריה, והכאבים עזים וקשה לי לזוז ואני משתדלת לנוח כדי להתחזק ולקבל מעט כוח, ומאמינה שכשאקבל את ילדי להנקה ישתפר לי מצב הרוח. כל הילודים מובאים להנקה, ואני חוטפת מכה, תינוקי לא מובא...
לא הבנתי לאן הוא נעלם... האם הוא מת??? לאן אלך כעת ומי יעזור לי באמת??? בדמעות שאת פני שוטפות, חיפשתי מישהו שיוכל לענות, כדי שאפסיק להתענות. בחשש כבד רצתי לחדר היונקים לנסות להבין, מדוע לא הובא תינוקי לחיקי. הסתבר שהייתה לו צהבת ברמה גבוהה, השכיבו אותו מתחת ל"מנורה כחולה", במטרה להוריד את רמתה. ולא באו להודיע לי מה משמעות ההיעדרות. הרגשתי אבודה ולא ידעתי עד כמה הבעיה חמורה ועל מה היא מעידה. שאלתי, ומה הוא יאכל? אמרו לי, שהם יאכילו אותו. לא הבנתי מה יתנו לו.
עצבות נפלה עלי, והיה לי צר, שהאושר שבו זכיתי היה כה קצר, וכל הכיסופים הפכו לדאגה אינסופית, וכל יום מחדש אני מתה מפחד, שמא האושר שהיה במרחק נגיעה יהפוך לפגיעה. מצבי הרוח שלי עלו וירדו, הכאב הפיסי, הפך למשני. חששתי לשמוח ולקוות, שמא הרע מכל עלול לקרות... והדמעות לא עוצרות... שילמתי מחיר כבד להגשים את החלום ולזכות באושר הגדול, זכיתי בבן!!! וזה מעצבן שבכל יום משהו גורם לי להרגיש שזה לא אמתי... שמישהו מנסה אותי, שזה מעל ומעבר ליכולת תפיסתי. ועלי עוד לשלם עד שהאושר יהיה שלם...
לא פעם בתחילת ההנקה, הוא נרדם ובתום הזמן לקחו אותו ממני מבלי שהוא ינק. דאגתי... תיארתי לי שההנקה תהיה פעולה נעימה ורכה ולא כל כך כואבת ומעיקה, שתיקח שעות של ייסורים ו"פציעות" ותצריך הרבה סבלנות. למרות הקושי, הייתי מוכנה הכל לשאת, כי החלטתי לתת לבני את מה שטוב לו באמת. למרות כל הטוב, החלום היה יותר וורוד ולא ידעתי על כל התלאות שאני עוד צפויה לעבור.
עוד לפני שהתאוששתי מה"מנורה הכחולה" ומהצהבת, מהשדיים שמדי פעם כאבו והפכו לאבן, ומזה שהחולצה מעודף חלב נרטבת, מ"התפרים" ומאי היכולת לשבת... ומהצורך להיות זמן ארוך מאושפזת, שוב האחות הגיעה והודיעה לי, שלתינוקי יש חוסר אנזים G6PD. מה זה אומר??? האם הוא ילד מפגר??? האם הוא מונגולואיד? על מה חוסר האנזים מעיד? שוב פרצו נהרות הבכי, ושוב חוסר האונים, ושוב ההרגשה שאותי מרמים ועל מה מענישים אותי המרומים... ואני לבד במערכה הקשה. מה אומר לבעל המאושר, שדבר לא ידע ולא שמע???
אחרי שהוציאו לי את הנשמה, התברר, שאין בילד כל פגם, מדובר בסתם אנזים, ולא צריך להגזים, רק שאסור לו לקבל תרופות מסוימות ואסור לו לאכול פוּל. נרגעתי למרות שזה גרם לי לבלבול. כשבעלי הגיע, הצלחתי אותו להרגיע. הוא פנה לקבל תשובה ונשמתו אליו שבה.
את כל "הבשורות", קבלתי לבד, כשלידי אין אף אחד, לא הייתה לי שום כתף עליה להישען ואת בעלי אני לא יכולתי לשתף, לפני בו הערב, כשהוא בא אותי לבקר אחרי העבודה ואחרי הסידורים, שדרושים כדי לקלוט בבית את התינוק. איש לא הכין אותי לתלאות שעלי נופלות, לא לגבי הצהבת ולא לגבי הG6PD ואני לבדי.
תנאי האשפוז היו בכי רע, האוכל היה במשורה, לא היה מספיק סכו"ם ורוב היום הרגשתי רעב איום, עד שביקשתי שישלחו לי אוכל מהבית, כי האוכל במחלקה הוא פחות מזית. לא אשכח את הכריך, שאחותי הביאה לי ואת נפשי השיב. גם ההיגיינה הייתה על הפנים. עשר נשים בחדר, זה לגמרי לא נעים. בשירותים הביוב עלה והשהייה בבית החולים לא הייתה קלה. הרגשתי לכודה, כולן משתחררות כעבור יומיים לבתיהן, ואני בבית חולים, מחכה שבני יחלים מהצהבת, מאושפזת בצריף צפוף שהיה בעבר מחנה בריטי בצריפין, מבנה ישן ולא נעים, שכלל לא דומה לבית חולים. רציתי לצאת מהמקום הלא מכבד, המאוד מאכזב לביתנו החמוד והשלו. הייתי במשבר, כל יום הדמעות כמו גשם נגרות והמתח רב. הערכים של הצהבת מסרבים לרדת לרמה שבה אוכל להיות משוחררת ואני מאוכזבת מכל יום שבו אני מאושפזת. צמאה להגיע הביתה לשקט, לטפל בבני עוללי מחמד לבי, עורגת.
בעלי הזמין אולם כדי לחגוג את הברית עם משפחה וחברים, כל עוד הצהבת לא יורדת והרמה עדיין גבוהה, לא נשוחרר מבית החולים, ויש חשש שלא נגיע לברית, או שאגיע לבד בלי התינוק המתוק. כל יום דקרו את תינוקי ועשו לו בדיקת דם, לראות אם רמת הצהבת ירדה לרמה שבה אפשר להשתחרר מבית החולים. וכל יום אנו מבררים מתי משתחררים, וכל יום אומרים, לא היום, ומחכים ליום המחרת, אולי יביא את בשורת השחרור מהכלא שעלי נחת. כך עוברים שמונה ימים ארוכים כמו נצח, אנחנו במתח, לא יודעים אם לבטל את ההזמנות לברית...
בעלי החליט שנעשה מסיבה בלי התינוק, רק כדי לא לדחות את האירוע שהוזמן בעוד מועד, לפני שידענו שהצהבת לא כל כך מהר עוברת. הרגשנו כבולים, שבויים, שמתים להרגיש הורים משוחררים מעול בית החולים. הכל היה קשה ולוחץ. רציתי להגיע הביתה להתרחץ, להרגיש שמחה ורעננה, שהשם לתפילתי נענה. להספיק לחפוף את הראש ולעשות פֵן, פֶּן אשתחרר ואצטרך להגיע עם תינוקי לברית ואראה מוזנחת ולא מטופחת.
ביום השמיני, אנו עדיין במתח ולא יודעים אם הברית תתקיים לבטח. כשעה לפני הברית, הגיעה ההצלה והגאולה ברינה וצהלה. קבלנו הודעה, שאנו משוחררים, יוצאים לברית. לא הספקתי לחפוף ולהתייפות, לבשתי משהו שעלה עלי, ונסענו עם בננו לאולם, שם בדאגה חיכו לנו כולם.
על שם הילוד החלטתי, עוד בטרם נולד, ובטרם ידעתי אם זה בן או בת. החלטתי שבמתן שמו איני מתייעצת עם אף אחד. בשם שקבעתי טמונה ברכה, להצלחה להמשיך את עץ המשפחה. זכיתי בו אחרי כמה שנות הַמְתָנָה ועבורי הוא מַתָנָה. אז אולי, מתן? מה עם נדב? או יניב? שיזכה להניב ולא ידע את הצער שעבר עלי עד שהוא בא? נתתי לבעלי לבחור ובלי להסס אביו בחר ביניב, בכך תהיה ברכה גם למשק שימשיך להניב.
שנינו אהבנו את השם החביב וקראנו לבננו יניב. וכששמעו הסבים את השם, כל אחד העדיף שהתינוק יישא את שמו ויגשים חלומו. הסכמתי להוסיף לו שם חותני, כשם שני, אך הוא מאן, רצה את שמו כשם ראשון. מבחינתי זה לא בא בחשבון. חשתי שיש לי הזכות לקבוע את שמו של בני שאותו נתתי לו עוד ברחמי. היה לי הכוח לא ניסיתי לרַצו‍ֹ‍ֹת. חשתי ביטחון שהילד הזה שלנו, אנו הוריו, יישא את השם שאנו נחליט עליו, "לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואמו"! רציתי שכמו רוב גיבורי התנ"ך לשם של בני יהיו משמעות וברכה לבאות. קראנו לו גם בשם נוסף על שמו של סבא רבא, אליהו, שמאוד אהבנו, ששכן במרומים וזכה בו.
ברית המילה התקיימה במועדה, למרות שמונת ימי טלטלה. הגענו לאולם, וכל המתח נעלם, השמחה תפסה מקום, הוריי שלא היו בסוד העניינים, הרגישו בעננים. הורי בעלי, הפכו לראשונה לסבתא ולסבא, נראו מלאי גאווה. כשראו את תינוקי בחליפה לבנה, צח וטהור יפה וברור, משהו בהם נעור ולבם התמלא באור. זה לא היה סתם תינוק... הוא נראה רך ומתוק, שמלא שׂחוק פינו ולשוננו רנה. בעלי נראה המאושר באדם, וחמי סנדק לנכדו הבכור, הצאצא הראשון שיישא את שם המשפחה. לצערי, אבי קצת נדחק, מקווה שהוא לא הרגיש כך, כי הוא זכה כבר להיות סנדק לכמה מנכדיו.
אחרי הטקס הקצר של הברית, הרגשתי כמי שיצאה מהמצר. עבר עלינו שבוע מתעתע. סוף-סוף אושר שַלֶו, שמחנו מכל הלב. אחרי הברית, הנקתי את תינוקי. עד שהוא סיים לינוק, נרדם המתוק, מבושם מיין ואהבה, שמח שלביתו הוא בא. הקהל סיים לאכול והלך ולא ידעתי איך ומה היה ומי היה. וההורים נעמדו לידי, לא מסוגלים להוריד את העיניים מתינוקי ולעכל שיש להם נכד שחיכו לו כמה שנים והיה להם נעים שהתינוק יפה ומדהים.
הגענו הביתה למנוחה ולנחלה. תינוקי זכה בחדר מהודר, שלמענו סודר, הכל נרכש על-ידי
אביו, שחשוב היה לו שבשמחה על כל דבר אגיב. הוא נולד בזמן, ובלי כל הבלבול, נוכל להעניק לו טיפול, ואהבה ללא גבול, ושלל לא יחסר לבני הצבר שבארץ נולד. ילדתי בן צבר, לאבא צבר, ולסבא צבר, כל אחד מהם צבר מעורב, יש בו מהם גם מזרח גם מערב, מבולגריה מגרמניה מעירק, וגם חלק מתולדות המולדת. הוא לא יעבור תלאות, לא שואה, לא עליה, לא צנע לא מחסור וקור, יגדל גאה במדינה שבה נולד, שלמענה חלמו ולחמו אבות אבותיו.
יש לנו המון ערגה, לב ענק מלא אהבה, להעניק לו, שיגדל בשמחה. נוכל לספק לו כל צורך, וכל מה שיחפוץ. אני אם בישראל ואביו אב גאה ואוהב, שלרגע אותו לא עוזב ורוצה לטפל בו גם כן, ולהחזיק אותו בחיקו ולא פוחד לעשות לו אמבטיה ומגלה כלפיו הרבה אמפטיה. ואצלו הוא תמיד רגוע וכל רגע שהוא לא רואה אותו, הוא חש געגוע.
מהרגע שהוא נולד, הבית היה מואר באהבה ובשחוק של תינוק, אנו מאושרים, ראשינו מורמים, קומתנו זקופה, בחיינו התחילה תקופה חדשה, שעוז וביטחון לבושה. באופן אישי, הסתיימה תקופה של חיפוש עצמי. הגעתי למנוחה ולנחלה. השגתי כל מה שרציתי, אהבתי, נישאתי, יצאתי מהבית ששנאתי, בניתי את ביתי, ילדתי בן, סיימתי את הבחינות בהצלחה. כן, קבלתי תואר ראשון, ואני מורה וגם אמא, וכדי להרגיש שכל יום חג, לא אסתפק בילד אחד, רוצה שלפחות לבני יהיו אח ואחות, שיהפכו אותנו למשפחה ברוכה ומצליחה.
אחרי שלושה חודשים חזרתי לעבודה, תינוקי נשאר בבית עם המטפלת. וכשהביתה הייתי שבה, לבי נמלא אהבה וגאווה. בזכותו, התחלתי להתייחס לתלמידיי בהרבה יותר הבנה, חשתי שכמו שבני עבורי כל כך יקר, כך כל אחד מהם הוא אוצר עבור הוריו, ואסור לזלזל בילד גם אם הוא מפריע ולא לומד.

תאריך:  14/10/2019   |   עודכן:  14/10/2019
שתף:

מועדון הבלוגרים לקבלת רשימות חנה סמוכה מושיוב לדוא"ל
 
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
רשימות קודמות
אביתר בן-צדף
עוד כמה תגובות קצרות בדרך כלל - בנושאים גדולים כקטנים, שהציקו לי, או עניינו אותי    והפעם - הפער, לא צייץ, המצאות והשתוללות ה'סולטן'    חג שמח וגמר חתימה טובה    "ושמחת בחגך ... והיית אך שמח" (דברים ט"ז, י"ד-ט"ו)
אביתר בן-צדף
עוד הערות, שכתבתי על מלחמת יום הכיפורים    המשך יבוא, כי יש עוד הרבה להגיד על המלחמה ההיא
יוסף אליעז
ביבי תרם ככל יכולתו לבחירתו של טראמפ. אחרי שהסתכסך עם אובמה ועם חלק ניכר ממנהיגי המפלגה הדמוקרטית בנאומו בקונגרס "מעל ראשו של אובמה", ביבי פעל כדרכו: תמיכה בצד אחד, הנראה נחוץ לו באותו רגע, תוך הרחקת הצד האחר ואפילו השמצתו עד לביטולו ויצירת שנאה
אביתר בן-צדף
בשנים האחרונות מתאמצים למצֵב את המלחמה כהצלחה כבירה של צבאנו, ולא היא    צבאנו נכשל כמעט בכל אתר, והחיילים הפשוטים נאלצו לעשות בכל מאודם, ולתקן את שגיאות הפיקוד    בהרבה מקרים התערבות הרמטכ"ל רק הפריעה, ואלופי הפיקודים לא הצליחו לשלוט בכוחות, ולנהלם
עו"ד אברהם הללי
הזעזוע שהיה לנו אשר יש לו ביטוי בדברי האזינו, הוא המצב שבו היה העם שרוי אחרי מלחמת ששת הימים, בנצחו בששה ימים ארבע מדינות על צבאותיהם והביסם
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
 
 
 
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il