בְּהִתְקַדֵּשׁ חֹל הַמּוֹעֵד סֻכּוֹת
שַׁבָּת וְחֹל מוֹעֵד הם אינם קֹדֶשׁ וְחֹל
זֶה קָדוֹשׁ וְזֶה קָדוֹשׁ יַחְדָיו כְּאֶשְׁכֹּל
כִּי הַשַּׁבָּת אֶת חֹל הַמּוֹעֵד מְטַיְּבָה
וְזֶה וְזֶה מִשְׁתַּבְּחִים בְּהוֹשַׁעְנָא רַבָּה
אַף מִזּוּג קֹּדֶשׁ בְּקֹדֶש עֲלֶינוּ לְשַׁבֵּחַ
בְשִׂים יוֹם חֹל לְיוֹם טוֹב זֶה מְשַׂמֵּחַ
זֶה יָדוּעַ וּמְקֻבַּל וּבְעָם יִשְׂרָאֵל רוֹוֵחַ
ומַרְבֶה שִׂמְחָה וּשַעֲרֵי רָצוֹן פּוֹתֵחַ
הָבָה נָסִיר מְחִיצוֹת חוֹצְצוֹת בְּסֻכּוֹת
נָשִׂים לִבֶּנוּ פָּתוּחַ וְדָבָר לֹא לְכַסּוֹת
כִּי עַמֶּנוּ יָשַׁב אָז תַּחַת סְכָכָה וְנֶהֱנָה
וְאָמַר אָנָא הוֹשִׁיעָה וְהַצְלִיחָה אָנָא
וּלְעֲתִירָה זוֹ הֵעֲנָה
בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו
קריאה זו מופנית לישראל, כאשר העם התדרדר במעשיו ובמעלליו והתעלם ממה שעשה למענו אלוהים בהוציא אותו ממצרים מבית עבדים, ובהוליכו במדבר ארבעים שנה ונתן לו את המן והשלו וספק צרכיו. הדברים נשמעים חדים ברורים בפרשת האזינו בתאר משה את העם:
גוי אֹבַד עצות המה (האזינו לב/כח). כי ראה משה שבני ישראל הזניחו תורת ה' ולא קימו את דבר ה' וגילו בערות ועל זה נאמר בתהילים:
בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו. הלא הקב"ה יודע כל דבר וכי
"הֲנֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע? אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט"? רצה משה בכך בטרם יעביר את שרביט המנהיגות להוֹשֵׁעַ בן נון, לשנן לעם את אשר עשה הקב"ה לישראל על ידו, כדי שיֶּלַּמְדוּ תורת ה' את צאצאיהם באמרו:
אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם לשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת (האזינו לב/מן) ולברך את ישראל לפני החזרת משה את נשמתו לבוראו:
אשרך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו איביך לך ואתה על במותימו תדרוך (וזאת הברכה לג/כט) משה בקש בכך להזהיר את העם מצד אחד למרות שתאר אותו כ
"עם קשה ערף" אך מצד שני ידע משה שישראל יעמוד מול אויביו ויוכל להם, לכן ברך אותו
בעמידה מול אויביו. כי בתארו את ישראל
"עם קשה ערף" ידע משה כי בנסיבות מסוימות חריגות להיות עם קשה עורף, מתארת עם בעל כוח עמידה איתנה רק בנסיבות אחרות תחשב תכונה זו שלילית. משה רצה שהעם לא יתפתה כפי שעשה במואב והחל ולעבוד את אלילי הגויים אלילי עמי כנען:
הַכְּנַעֲני והחתי והפרזי והחוי והיבוסי (כאן חסר עוד עם הגרגשי) לכן צווה עליהם:
את מזבחותם תתצון ואת מצבתם תשברון ואת אֲשֵׁרָיו תכרתון. אך לא שלל אפשרות שחלק מעמי כנען להצטרף לעם ישראל, למרות שאינם צאצאי ישראל (יעקב) כי כך יוכלו לחיות כגרים בארץ. הרמב"ם במשנה תורה אמר כי המקים שבע מצוות (בני נח):
1. על
"איסור עבודה זרה" 2. על
"ברכת השם" (בלשון סגי נהור) 3. על
"שפיכות דמים". 4. על
"גילוי עריות", 5.על
"גזל". 6, על
"לשים דיינים" 7. על
"אכילת אבר מן החי" ונזהר לעשותן, הרי הוא לפי מושגי ימינו יחשב כאחד מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא. על כל אחד לנהוג כאומר:
"שויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט" (תהלים טז/ח). לא בכדי חזרה התורה בשלושים ושישה מקומות לדבר על הגר:
"ולא תונה את הגר" (שמות כב 20)
"ואהבתם את הגר" (דברים י/כו) כי הקב"ה לפי הרמב"ם אהב את הגר שנאמר:
"ואהב את הגר לתת לו לחם ושמלה" (דברים י' יח) היחס לגר הוצמד תמיד ליתום ולאלמנה.
מנהיג לא נולד להיות מנהיג
התכונה להנהגה איננה נולדת עם האדם בניגוד גמור לאמירה,
"איש זה נולד להיות מנהיג". כי מנהיגות נרכשת, ולא נולדת עם האדם. כך גם מוצאים כאלה שרואים עצמם משרתי המנהיג, כאותו עבד שאהב את אדוניו. אלה קנו לעצמם תכונה להיות מונהגים על-ידי מנהיג. ומתגאים בכך בהצהירם מדי פעם כגון: הייתי
"סַפָּרוֹ", או
"חַצְרָנוֹ", או
חַיָּטוֹ, או
"אופהו" אפילו
שָרָתוֹ של המלך, האומר כך סבור כי זה נחשב ל
כבוד ובכך יהיה גם חשוב ומקובל בעיני העם. בעוד הוא אדם לא שונה מהמלך או מהמנהיג, כי כל המפריד בינו לבין המנהיג או המלך הן הנסיבות שעשו מאדם אחד
"מנהיג" והאחר
"מונהג" והרי שני אלה הם בני אדם בשר ודם שעירומים באו לעולם ויוצאים ממנו ערומים. אלא שהתכונות שעושות אדם שונה מזולתו, או ראשון מעליו או תחתון ממנו הן הנסיבות שבהם נמצא האדם ובכך שמכשיר עצמו למנהיגות. לכן מִשֶׁאוֹמְרִים המנהיג הוא "בשר דם בן אנוש" ולא נצחי הדבר מובן היטב. אנו נתקלים בשאלה זו בפרשת כי תשא שדנה בעקיפין בשאלת זו כאשר משה פנה אל הקב"ה באמרו לו כך: אני משה שידעתיך בשמך-בשם כמי שאומר הייתי קרוב אליך:
הראני נא את כְּבוֹדֶךָ (שם לג/יח). ויאמר (עונה לו הקב"ה)
אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך וחַנֹּתִי את אשר אחֹן ורחמתי את אשר ארחם (כי תשא) והוסיף הקב"ה לומר למשה:
לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי....וראית את אֲחֹרָי ופני לא יֵרָאוּ (לג/כג). מכאן אפילו משה שמכונה
"אדון הנביאים" לא היה לו יתרון בפני הקב"ה מכל אדם שסופו לשוב לאדמה ממנה עוצב.
חג הסכות והימים הנראים
רבותינו ז"ל אמרו כי חג הסוכות אינו אלא המשך של הימים הנוראים שקדמו לראש השנה ולכפורים. למעשה המבחן של האדם שעמד למשפט בפני בורא עולם בראש השנה ביחד עם כל ברואי עולם ובקש מחילה וכפרה על חטאיו בכפור ממתין לפי המסורה לִגְמַר חתימה טובה בקימו את
"קריאות" ערב הושענא רבה, כי הוא עדין נמצא במבחן המעשה, כי זה היום השביעי והאחרון של חג הסוכות והוא
איננו כיום השביעי של פסח, נוהגים ביום זה כביום חול מועד נוסף. יום הושענא הוא היום השביעי של סוכות נחשב לפי הזוהר כיום שבו נגזר דין העולם ופתקים יוצאים מבית המלך, לפיכך נתקבל האיחול בארמית
"פתקא טבא" או
"פתק טוב". למעשה כאשר בית המקדש היה קים נהגו להקיף את המקדש ביום זה, אך כיון שבית המקדש חָרֵב, מקימים ביום זה מנהג שונה כזכר ליום הושענא רבה שנחגג במקדש. גם מפני שיום זה הוא יום גמר וחיתום הדין, אנו מקדישים תפילות מיוחדות להתפלל לבורא העולם שיחתום את דיננו לטובה. אנו קהילת אר"ץ נוהגים להישאר ערים בליל הושענא רבה ללימוד בתורה. מנהג נפוץ במיוחד הוא לקרוא את חֻמָּשׁ דברים, ולאחר חצות את כל ספר התהילים. בספרי הַתְּהִלִּים מופיעה תפילה מיוחדת ללילה זה הנאמרת לאחר אמירת כל ספר. יום שמיני עצרת שנתן לו שמו בישראל כחג
שמחת תורה, הוא נחשב ליום חג לכל דבר המסיים את חג הסוכות. יום זה גם מסמל את זיכויינו בדיננו בתום ראשה השנה וכפור. בכך אנו בטוחים ומאמינים שבורא העולם חתם אותנו לשנה טובה ומאושרת בכל הפרטים. והרי סיכום שכבר נאמר וחשוב ששוב יֵאָמַר.
אוֹרָה שֶׁל תּוֹרָה
אוֹרָה שֶׁל תּוֹרָה אוֹר נְגוֹהוֹת
אָבוֹת הָאֻמָּה וּמוֹרֶה הַדּוֹרוֹת (משה)
בָּאִים לַסֻּכָּה לִשְׁמֹעַ וּלְהַאֲזִין
אֵיך אַבְרָהָם מְאָרֵחַ אֻשְׁפִּיזִין
וּלְמָחֳרַת הַחַג קְרִיאַת הַתּוֹרָה
מִתְחַדֶּשֶׁת בְּאוֹתָה הַמַּהֲדוּרָה
לְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ אֶת מַתַּת הָאֵל
עַל הַתּוֹרָה שֶׁזִכָּה בָהּ יִשְׂרָאֵל
אַך זָכוֹר נִזְכּוֹר אֶת מַעֲלוֹתֶיהָ
וּמִי אָנוּ וּמָה זְכוּתֶנוּ בִלְעֲדֵיהָ
לוּלֵא הָהַבְטָחָה שֶׁבֵּין קְלָפֵיהָ
לֹא הָיָה כֹּל צִדּּוּק לָשׁוּב אֱלֵיהָ
וּלְהֵאָחֵז בִּרְגָּבֵיהָ
כִּי הַבְטָחַת הָאֵל כִּימֵי עוֹלָם יָמֵיהָ 