בשמחת תורה שחוויתי בבית הכנסת של שיכון מזרחי בראשית שנות החמישים של המאה העשרים הותרו כל הספיקות. רב שויל, אכן שירת בצבא נפוליאון.
מי שלא האמין לו כל ימות השנה, כשרמז כממתיק סוד איך עבור עליו נעוריו, האמין לו בשמחת תורה. אפילו רבנו, הרב לוין עליו השלום, הגדול בתורה, ובמידות והצנע לכת עם ה' אלוקינו, שלא קרב אגדה לשומעי ליקחו אלא אם כן חריפותו מצאה בה ראיה המבהירה הלכה, הביט ממקומו, משתאה, חיוך של הפלאה בפניו המעוטרות זקן מאפיר ברב שויל שלא היה לו גיל, מרקד ומפזז ועולה על ספסלי בית הכנסת שפונו לשולי ההיכל לאפשר למרקדי ההקפות מרחב הידוס ולקצב שירי הפסוקים המצהילים.
לא ייאמן. בידו האחת לפת רב שויל בקבוק משקה שאירעו והוערו בו ניסים, שככל שנתרוקן שב ונתמלא מאליו, ובידו השנייה אחז במגבעתו שראתה כבר ימים אין ספור ונופף בה פנים ואחור ומעלה ומטה והקפיץ אותה והרגיע וכמו שמט והציל, והיה משמיע מיני קולות של תרועות צהלת מלחמה שהעידו כשבעה עדים שהם נולדו מחצוצרות חייליו של הקיסר האוסרים מלחמה על האנגלים ועל האוסטרים ועל הרוסים ועל החולות במדבר מצרים והשלגים בערבות ניקולאי.
נכון. מדי החילות ההם אופסנו מכבר, ורב שויל לבש בגדי עיירות של חסידים בטרם כילו אותם צבאות הצורר הנורא ההוא, ולא הסיר אותם גם בחומה היוקד של הארץ ואף על-פי שלא היה לו רק בגד אחד, לימי חול ולימי שבת ומועד, מלבושיו העליונים היו אפורים, נקיים, וכך כל מלבושיו בוודאי, כי רעייתו, אותה איש לא ראה מעודו, אבל לא חדל לשמוע שבחיה, דאגה דאגה מסורה לכל צרכיו ולכל לבושו, ובכלל.
מדי פעם היה רב שויל חונה, ניגש אצל יהודים שנהגו לשבת כשהכל מרקדים ולהתבונן במפגני השמחה והעליצות, וחוט של בוז שזור דק דק על פניהם, למראה בעלי בתים שנשתטו כקרנבליסטים נוכרים משוך על פניהם שזיפי זקן של חול המועד החלו מנביטים על לחייהם, ואומר כנגדם "לחיים יהודים, שימחעס תוירה", וכשאלה דחו את ה'שלוק' כלא הולם את מעמדם, בלע רב שויל גם את שלו וגם את שלהם ושב לפזז, אם לא כדוד המלך לפני הארון, בוודאי כחייליו של נפוליאון אחרי שהיכו את אויביהם שוק על ירך. הוא היה מנוסה...
שמחה מדבקת
אמא עליה השלום הייתה דרה בשיכון ואני הייתי בא לעיתים בשבתות לבקר אותה כשהייתי במוסד אורה בבני ברק, ולאחר מכן כשהייתי סטודנט בירושלים, ואף על-פי שלא נמניתי עם דיירי השיכון שלנו, הייתי כאחד מן הדיירים ולא עוד אלא מפני שהייתי סטודנט - מעמד שהיה נדיר מאוד מאוד באותם ימים בשיכון שלנו - השאילו לי מעמד של חכם צעיר ואפילו כיבדו אותי לומר דבר תורה אותו הייתי רוקם על איזה פסוק בו הצנעתי איזו מחשבה נועזת שלא העשתה כל רושם על הציבור אבל כיוון שזה אהב את הדרך בה הפקתי דברים מפי, הוא היה קשוב, וחשתי בו שהוא מתגאה שיש בשיכון מישהו מן האוניברסיטה.
כל זה בימים כתיקונם. בשמחת תורה עשיתי לי בבית הכנסת חגיגה שהטריפה את הילדים הקטנים של חברי שיכון הפועל המזרחי. המשפחות היו צעירות. סבים לא היו. אבות שהיו נראים בעינינו כמיושבים, היו בעצם אנשים צעירים, וילדים שהביאו לעולם היו עדה נהדרת של טף ונערים ונערות בבתי הספר בעיר, שלא שלחה באותם ימים את הילדים לישיבות או לאולפנים ולא הגלתה אותם עולי ימים למקום תורה. בתוך אלה, הייתי כנסיך של שמחה מדבקת. שירים במקהלות, קריאות כנגד קריאה שלי בצוותא קולנית וקצובה, בדחנות קולקטיבית, ואחי יעקב נוחו עדן, שהיה בעל כישרונות מובהקים של משחק, היה בא גם הוא ופניו מאופרות קלות ועושה לו גם הוא עדת מעריצים ומדהים את הכל בראוותנות החפה מכל יוהרה. היה שמח.
כנגד האצולה בעיניה שישבה צופה, היו רוב המתפללים שותפים לקלות הדעת הקולחת של שיחמה שהקיפה את הקהילה, שיצרה בשעה של שמחת תורה שימחה פשוטה, עממית, חובקת, בניגונים של אותם ימים, מתרפקת על הצוותא שעשתה את השיכון של הפועל המזרחי למשפחה בה הכל הכירו את הכל, ובה המחלוקת היחידה הייתה בין הציבור שראה בהברה הנכונה, הישראלית את הביטוי העליון של תורה ועבודה בארץ ישראל הנבנית והנגאלת, לבין חברים בציבור שראו עצמם מחויבים להתמיד בהברה בה התפללו אבותיהם המומתים בגלויות שעלו באש ומחלוקת זאת יושבה בהסכמה בייסוד מניין מגביל שהתרכז סביב לרבנותו של הרב שטיגליץ זכרונו לברכה, החסידי, ובשני המניינים היו גאים - אלה שמקרבם עלה לגדולה בנו של שפיגלר הלוי, מוטל'ה, והיה לאחד משחקני מכבי נתניה ואלה כנגדם וכנגדם שמקרבם עלה לגדולה בנו של קופרמן הארכי גבאי הציוני, יודל'ה, גם הוא משחקני אותה קבוצה מפוארת, והמחלוקות יושבו.
היום, קרוב לשבעים שנה מאותם ימים, ערב שמחת תצורה, בה אסע לביית הכנסת שלי בכוכב יאיר בקלנועית שלי, ואביט ממקום מושבי שאמצא לי, בפגני השמחה כפי שחוגגים אותה עכשיו, ואשמע את הניגונים שזה מקרוב הביאו עימהם ילדי ישיבות שם נולדים ניגונים שלא שיערום אבותינו, ואזמזם אל תוכי מה שנקלט, ואשיר חראש מה שנותר, אני נזכר בבית הכנסת שלנו בנתניה, ואודה, ככל זקן, אני מתגעגע....
