מפעם לפעם אנו ניצבים מופתעים מול התנהלותן של מעצמות ומדינות ביחסיהן עם מדינות אחרות או עם קבוצות תת-מדינתיות, במיוחד קטנות וחלשות מהן בהרבה. לאחרונה הציב בפנינו הנשיא טראמפ "תופעה אמריקנית" ביחסו לכורדים בצפון סוריה, כאשר בשיחה טלפונית אחת עם נשיא טורקיה, הודיע שהוא מוציא את שארית כוחותיו מצפון סוריה ולא מתערב עוד, למעט משיקולים הומניטריים, במעשי הטורקים מול סוריה, הכורדים בצפונה ופלגי המורדים המתמודדים לאורך הגבול על "מרחבי-המחיה" שלהם עניין ישיר בהם. רבים באזור ומחוצה לו הופתעו ומיהרו לבקר את הנשיא, כולל חברי מפלגתו ומקורביו כסנטור לינדזי גראהם.
בישראל ולא רק בה עלו שאלות טיפוסיות להתרחשויות ממין זה, ובכללן התהייה לגבי משמעות המהלך ליחסי ישראל ארה"ב, והשפעת הנסיגה האמריקנית על מעמדה של ישראל באזור. בבת אחת הפכה בעיית אירן ובעלות בריתה, לבעיה רחבה יותר הכוללת את טורקיה - ששאיפותיה האימפריאליות בהנהגת
ארדואן, הופכות אותה לאיום פוטנציאלי נוסף על ישראל. שאלות אלה יש לחלק למספר קבוצות: א. שאלות אמריקניות "טהורות" ב. שאלות הנוגעות למדיניות האזורית וליחסי ארה"ב עם מדינות וקבוצות אתניות באזור ג. מקומו של המהלך במדיניות הגלובלית של ארה"ב ד. זיקה בין מהלך זה, לבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2020.
התבוננות בהיסטוריה של ארה"ב, תוכיח שאין להתפלא על המהלך. הגישה הריאליסטית במדעי המדינה אל היחב"ל,
1 קבעה עוד באמצע המאה ה-20,
2 ששני הגורמים המכריעים בהתנהלותן של מדינות הם
עוצמה ואינטרסים שכן מדינות פועלות ביחב"ל בסביבה אנרכיסטית. אעל-פי שנעשו ניסיונות רבים להסביר דפוסי התנהגות יחב"ליים באמצעות גישות ותאוריות אחרות, לדעתי אין הם מציעים הסבר פשוט ומקיף יותר ל"חוקי המשחק". הגישה הריאליסטית פותחה בארה"ב ואני נוטה לחשוב שהסיבה העיקרית לכך היא משקלה היחסי של ארה"ב בעולם בכלל וביחב"ל בפרט.
3 דומה שהגמוניותה, גם אם אינה מוחלטת, הינה כה בולטת, שרק היא מקיימת קירבה יתרה לתאוריה הריאליסטית,
מפני שרק היא יכולה להרשות זאת לעצמה; מדינות אחרות חייבות להתחשב בה יותר משהיא חייבת להתחשב בהן. כאשר הסביבה בה אתה חי וחש בנוח מתרופפת ומתערערת, מצטרפות לכך עד מהרה גם תחושות העדר הרוגע והביטחון. ארה"ב מרוחקת 10,000 ק"מ מאזורנו ובאין עליה איום מיידי ומזוהה, תעדיף להתכנס לתוך עצמה, לעסוק בענייניה ולהיערך אופטימלית מבחינתה לקראת איומים המבצבצים באופק.
אני סבור שהעיקרון המוביל את התנהלותה העולמית של ארה"ב הוא שבמתאר איומים משתנה, מתאימים את תמהיל יכולות התגובה והצעדים למניעת נזקים לעוצמת ואופי האיום. כמעצמה עולמית בעלת אינטרסים מבוזרים, הדרך הטבעית לשלוט בהם ולהגן עליהם היא להיות מספיק קרובה וחזקה. הואיל והאינטרסים והאיומים אינם זהים ואינם קבועים, גם הצורך בקירבה ובהשפעה מיידית אינו חייב להיות קבוע. עיקרון זה מנחה תפיסה אסטרטגית, שלפיה ההגנה על הבית היא היקפית וצריכה להתחיל הרחק ממנו ככל האפשר, בכדי לצמצם איומים ישירים ומפתיעים ולמזער נזקים. לצד עקרון זה, פועלים כללים משלימים כגון: הרתעה ותגמול. עקרונות אלה פורטת ארה"ב לתוכניות פעולה אד-הוק ואלה משתנות על ציר הזמן כפונקציה של תהפוכות המציאות הבינלאומית. כאשר האיום הוא גלובלי, כפי שהיה במלחמה הקרה, נערכת המדינה להתמודדות גלובלית שמתחילה קרוב ככל האפשר לנכסים של האויב. ממדי הכוחות, אופי וכמות האמצעים ופריסת הנוכחות הפיסית, נגזרים ממוקדי האינטרסים ועוצמת האיום - כולם נזילים ודינמיים.
כוחות וגורמים ידידותיים אמורים להיות מכפילי כוח במאמץ האמריקני הכולל, ומשחררים משאבים, לפחות חלקית, למקומות ידידותיים פחות. ההגנה ההיקפית מאורגנת ב"טבעות" קונצרניות והאמצעים מוקצים ביחס ישר (לאו-דווקא לינארי) לקרבת האיום אל האינטרס החיוני ולרמת הנזק שיגרם אם יפגע.
נהוג לומר שלישראל אין מדיניות חוץ - אלא רק מדיניות ביטחון; לארה"ב יש מדיניות ביטחון לאומי, שפרושה: חוץ וביטחון שלובים זה בזה, אך אינם נקיים מהשפעות הפוליטיקה הפנימית.
כמעצמה עולמית, כאשר ארה"ב נינוחה ביחס לחומרת מתאר האיומים הלאומיים החיצוניים,
4 מרבה היא להתכנס לתוך עצמה ולעיתים קרובות אף מפריזה בכך. הווה אומר שהתנהלותה בחוץ מוכתבת ע"י שקלול ההשפעות שבין הצורך הריאלי בתיקול איומים חיצוניים לבין קידום אינטרסים סקטוריאליים פנימיים. המינון נקבע לפי עוצמת האיום הנתפסת ע"י גורמי השלטון לבין עוצמת הלובי הכלכלי-פוליטי התומך באינטרסים הסקטוריאליים. ככל שיגדל הקרע הפנימי בארה"ב בין ימין ושמאל או בין רפובליקנים לדמוקרטים, יידרש אינטרס חיצוני חזק יותר בכדי לשנות את מוקד תשומת הלב מענייני סרק פנימיים לענייני אמת. זו אחת החולשות של הדמוקרטיות המערבית בכלל ושל האמריקנית בפרט, הנובעת מהעובדה
שהעולם בו חיה התודעה הציבורית, הוא תמהיל בין הריאליה העובדתית לבין הדימויים והדגשים שכופים עליה אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות.
בני ברית הם אינטרס אמריקני מובהק אך לא כולם שווי-משקל ולא כולם מעוררים בציבור האמריקני אותו עניין ואותה סימפתיה או אנטיפתיה. תחושת הקשר שנוצרה בין ארה"ב לבעלות הברית באירופה בזמן מלחמת העולם ה- 2 נחלשה זה מכבר. לאחרונה התייצבה הקהילה האירופית תכופות כאופוזיציה לדוד סם, לרבות בנושאים הנוגעים לברית נאטו. ארה"ב הוכיחה בדור האחרון, במלחמות עירק (1991 ו- 2003) ובמלחמת אפגניסטן (2001 - 2014), שאיום שנתפס כישיר וממשי, מחולל אצלה תגובה עוצמתית ומהירה; ואז עם הסוואה פוליטית של קואליציה בינלאומית או בלעדיה היא פועלת ללא התחשבות באחרים למיגור האיום. כך היה למשל במפרץ הפרסי, כל עוד תלותה בנפט הערבי חייבה זאת.
5 מאידך-גיסא, תגובתה כשנשקף איום על בני בריתה מושפעת משני שיקולים: החשיבות התודעתית הכוללת של בן-הברית בציבור האמריקני, והאינטרס הממשי הכולל (פנימי וחיצוני) שמייצג אותו בן-ברית. ארה"ב מעדיפה לפעול בזירה הבינלאומית במסגרת קואליציה, העדפה שבחלקה נובעת ממס-שפתיים לאו"ם ובחלקה מנוחיות הדימוי שיוצרת פעולה כזו בדעת הקהל האמריקנית. במיוחד נכונים דברים אלה במלחמות הא-סימטריות נגד הטרור הפונדמנטליסטי.
6 ישראל פיתחה יכולות לשת"פ עם ארה"ב במשימות אזוריות גדולות ונקודתיות וממשיכה בכך. יכולת זו בשילוב עם נחישות ונכונות לפעול גם לבדה כאשר יתעורר הצורך, לעיתים אף בניגוד לרצונה של ארה"ב (אך לא נגד אינטרסים מובהקים שלה), מעניקה לה יתרונות ואמינות כבעלת ברית.
אנו מוצאים קווים משותפים בולטים המתלכדים היטב עם הלוגיקה הנ"ל כאשר מתבוננים במהלכים האמריקנים בסוריה - תחילה זה של אובמה ב-21.9.2013, בהימנעו מפעולה נגדה חרף העובדה שסוריה פרצה את מגבלת הקו האדום של שימוש בגז רעיל נגד אזרחים; ואח"כ זה של טראמפ, בהחליטו (21.12.2018) על הוצאת כוחות ארה"ב מצפון סוריה ומהאזור הכורדי הגובל בטורקיה.
7 להערכתי, אילו הציבו הכורדים בפני ארה"ב מצג של בעל ברית אמין ויציב שלו מטרה וייעוד לאומיים, עבורם מוכן הוא להילחם ואינו מצפה שארה"ב תעשה העבודה עבורו - הייתה עמדת טראמפ אחרת.
מצבה של ישראל אינו שונה מאלה של מדינות אחרות במהות הגורמים והמשתנים המרכיבים את יחסיה עם ארה"ב, אלא במינונים. השינוי לאחרונה בתמיכה הפנימית, נובע בעיקר מהשסע הפנימי בחברה האמריקנית ומאי-היציבות שהוא מחולל בה; ואלו תלויים מעט מאוד בישראל או במעשיה. עמידה ישראלית על דעתה ועל שימור האינטרסים שלה, גם במחיר אי-הסכמות עם ארה"ב, איננה נטל, כי-אם נכס. כשארה"ב יוצאת מהמזרח התיכון, או מצמצמת בצורה ניכרת את נוכחותה בו משיקולי עדיפויות לאומיות שלה, פירושו שהיא מוכנה לספוג "נזקים" מדיניים ואחרים באזור בתמורה לכך. יחד-עם-זאת, סביר שתעדיף למצוא חלופה או השלמה טובה לנוכחותה כאן, בדמות בת-ברית חזקה ואמינה או ברית- אזורית שתייצג כהלכה גם את האינטרסים שלה ותהווה פיצוי (מופחת, כמובן) לנוכחותה האזורית החדשה.
זהו כיום מבחן-על של ישראל.
מנקודת מבט זו נובע שישראל תיטיב לעשות אם תתייחס להתחייבות האמריקנית במסגרת הסכם השלום עם מצרים - המענקים הכספיים, הנשק והנוכחות ככוח הפרדה בסיני - בערבון מוגבל. יתר-על-כן, תחפש בשיתוף עם מצרים של סיסי, הסדר חלופי ארוך-טווח שיוכל להעשות בניחותא ולהחליף את "הערבות" האמריקנית. שינויים יסודיים מפתיעים ומהירים, מחוללים בדרך כלל משברים חמורים, משום שהם מלווים בתוהו ובוהו וכאוס.
ההתקפלות האמריקנית מהאזור לטווח ארוך, כניסת טראמפ לשנת בחירות, המשבר הממשלתי בישראל וההתנהלות הזהירה מדי של ישראל מול אירן וחיזבאללה בסוריה ולבנון, מניחים לאירן לחולל שינוי אווירה ודינמיקה באזור, המעניק לה מומנטום ותאוצה.
אסור לישראל להמתין עד שמומנטום זה יתגבש למציאות חדשה ויציבה. הישגים אירניים רבים ומובהקים מדי עלולים להניב סחף-עמדות והתפתחויות שליליות במדינות נוספות. ישראל, ללא דיחוי, חייבת לתאם עם ארה"ב עמדות ומהלכים בשני תחומים קריטיים: גיבוי בזירה הבינלאומית כולל ובמיוחד רוסיה, לחופש פעולה ישראלי נגד אירן וחיזבאללה בסוריה ולבנון והצבת קו אדום לאירן נגד תקיפת העורף הישראלי. אם ימשיך ארדואן בסורו, יהיה לחלק מההסדר הנדרש.
אם כן, השאלה איננה מה קרה לארה"ב והאם ניתן לסמוך עליה. על כך השיב הנשיא טראמפ כבר מזמן: "אמריקה תחילה"! השאלה האמיתית היא:
מה צריכה ישראל לעשות וכיצד, תוך מזעור נזקים לאינטרסים החיוניים שלה, בכדי לשמר את ערכה ומעמדה בעיני הממסד והציבור האמריקני? התשובה היא: להפסיק לתהות "מה קרה לטראמפ?" ולהעמיק בתהייה האם מבינים אנו נכון את ארה"ב ופועלים נכון מולה ומול תהפוכות האזור?"
