תודה למשורר אלי אליהו ולאנתולוגיה "ואהבתם"

לשמחתי, המשורר אלי אליהו, המבטא החזק ביותר של הצעקה הברנרית בשירה הישראלית כיום, זכה בשבוע שעבר בפרס ברנר לשירה לשנת 2019. ועל כך יש לברך את אגודת הסופרים העבריים. אבקש לנצל את העובדה, ששיריו של אלי אליהו היו במרכז האנתולוגיה "וַאֲהַבְתֶּם", שיצאה לאור לפני כשנה בעריכת ד"ר אורי וייס, כדי לחזור ולהתייחס למפעל האנתולוגיה היהודית ההומניסטית, הנושאת את השם "וַאֲהַבְתֶּם". המבקר הספרותי ברוך קורצוויל ביקר את חוקרי הספרות העברית והיוצרים על זניחת ריב הערכים, את הכפפה שזרק ברוך קורצוויל, כפפת הריב' נטל באומץ רב הראוי להערכה ד"ר אורי וויס, כשהוא פורסו ברוך ובחום על פני האנתולוגיה היהודית ההומניסטית, הנושאת את השם "וַאֲהַבְתֶּם", אותה ערך בהציגו עשרים משוררים, ביניהם גם חמישה משירי אלי אליהו, משורר הרב את ריב הערכים שחיינו פגמו בהם ולעתים רמסו אותה. המשורר אבות ישורון חלם על ספרות עברית, שתערוך את התפילה, ותריב את ריבם של הערבים המנושלים. את חלומו של המשורר אבות ישורון ביקש ד"ר אורי וייס להגשים באסופת שירים של משוררים ישראלים. זו אסופת תפילה, המקרבת אל החזון של אותה יהדות ש"דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי-נֹעַם וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג', י"ז)' יהדות שחזון "וַאֲהַבְתֶּם" הוא "עֵץ הַחַיִּים" למחזיקים בו (שם, פס' י"ח). בשיר "הַפּוֹעֲלִים" ובשיר "יִזְכּוֹר" המשורר אלי אליהו מגשים את חלומו של ענק הרוח, המשורר אבות ישורון. בשיר "הַפּוֹעֲלִים" הוא רב את ריב האחר, את ריבו של הפועל הפלשתיני, ששפתו היא לא שפתנו ובונה לנו את בתינו. בשיר "יִזְכּוֹר" הוא מניח נדבך לתפילה יהודית, המוקיעה את מקדשי המלחמה הרומסים את ערכי קדושת החיים. אני מברך את ד"ר אורי וייס על שהעשיר את ארון הספרים היהודי בפנינה ספרותית ערכית, כשלנגד עיניו עמדה משימה "להציג גישה ביקורתית כלפי היהדות, כזו הדוחה רבדים אפלים ומקדמת את רבדיה היפים". וכאמור אני מנצל את העובדה, שהמשורר אלי אליהו, שחמישה משיריו שהופיעו באנתולוגיה, זכה בימים אלו בפרס יוקרתי, פרס יוסף חיים ברנר לשירה לשנת 2019, וזאת כדי לציין את חשיבות מפעלו של ד"ר אורי וייס בעריכת "וַאֲהַבְתֶּם", בעריכת אוצר של שירה יהודית, שירה המעוגנת ב"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" וסולדת מיהדות השואבת את עולמה מ"מָחֹה תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". כשד"ר רויטל רפאל ויוונטה מאוניברסיטת בר-אילן, פרופ' תמר סוברון והמשורר עצמון יניב קבעו "שאלי אליהו מציע מבט ייחודי על העולם בלשון מקורית ורגישה", אני מעז להמר, שעמדו לנגד עיניהם השורות מהשיר "יזכור", שהופיע גם באנתולוגיה "ואהבתם" בעמ' 26. "יוֹם יָבוֹא וְגַם הַמִּלְחָמָה הַזּוֹ תִּהְיֶה פֶּרֶק בְּסִפְרֵי הַלִּמּוּד, תַּּלְמִידִים יְשַנְּנוּ תַַּּאֲרִיכִים, שֵׁמוֹת מִבְצָעִים, מַצְבִּיאִים, מְדִינוֹת. תַּלְמִידוֹת מְשֻׁעֲמָמוֹת יְצַיְּרוּ לְבָבוֹת בְּמַחְבַּרְתָּן, מִישֶׁהוּ יְפַהֵק, לְיַד הַלּוּחַ הַשָּׁחוֹר תִּנְזֹף הַמּוֹרָה בַּתַּלְמִיד שֶׁלֹּא דִּיֵּק בְּמִסְפַּר הַקָּרְבָּנוֹת" אני מסכים עם החלטת הוועדה, כי מאפיין את שיריו של אלי אליהו "זה המעט המחזיק הרבה. גם את הזעקה הברנרית ואת רגישותו לעוולות הוא מבטא בלשונו הייחודית, מיכתמית אך הנוקבת". זה בא לידי ביטוי בדרישתו לחמלה, כשהוא רואה את ילדי שכונת גבעת עמל - הון אנושי יקר נתלש מביתו על-ידי הון אכזר שאצלו "לִפְעָמִים הַחוֹק הוּא פֶּשַׁע". ילדים שנולדו לראות את הוריהם נתלשים מבתיהם, נגררים על-ידי שוטרים לניידת, כי לתאוות ההון ומצבורי הממון יש עדיפות על מאווייו של הון אנושי יישר דרך, החי מיגיע כפיו. כשאני קורא את שיר "הַפּוֹעֲלִים" אני קורא שיר של משורר הכותב באיפוק רב על הצער הגדול ביותר, שפועלים זרים "הֵם לֹא מִפֹּה, שֶׁשְׁפָתָם אַחֶרֶת" הם מלבישים את מדינת ישראל בשלמת בטון ומלט בונים את בתיה, בתים ש"הֵם לֹא יָגוּרוּ". פועלים ש"אוֹכְלִים אֶת לַחֲמָם בְּזֵעַת אַפָּם, כָּבִים לְאִטָּם כִּבְדָלֵי הַסִּיגָרְיוֹת הַגּוֹסְסִים שֶׁהֵם שׁוֹמְטִים מִיָּדָם", פעלים שאחד מהם "לִפְעָמִים נוֹפֵל אַרְצָה, אוֹ כְּדֵי לְהִתְפַּלֵּל אוֹ כְּדֵי לָמוּת". אני מאחל לשירה העברית, ששירת אלי אליהו במאה ה-21 תהיה שירת הדגל שלה. ועולם הערכים של האנתולוגיה "וַאֲהַבְתֶּם" יהיה פרוס על פני השירה והספרות העברית.