תירוצי ביבי

נתחיל מתיק 1000. על-פי כתב החשדות, בנימין נתניהו קיבל מארנון מילצ'ן מתנות יקרות ערך, ובהן סיגרים וארגזי שמפניה, בשווי של 477,000 שקל, וכן מתנות מג'יימס פאקר בשווי של 229,000 שקל. כתב החשדות מייחס לנתניהו מרמה והפרת אמונים, בטענה שלמרות הקשר ההדוק שלו עם מילצ'ן – הוא עסק בעניינים הנוגעים לו, כמי שהיה אחד מבעליו של ערוץ 10 ובנושא המס שיחול עליו. הטענה של נתניהו היא, שהיו אלו מתנות בין חברים ותיקים ושההיקף שלהן היה נמוך בהרבה; לכל היותר, אומרים תומכיו, זוהי עבירה על חוק המתנות. נעיר תחילה, שאם נתניהו "רק" עבר על חוק המתנות – זו עדיין עבירה פלילית, אם כי ברף נמוך. אולם טענה זו מעוררת את השאלה, האם נתניהו דיווח כנדרש למבקר המדינה במסגרת הצהרות ההון השנתיות על הקשרים והמתנות. אם לא – אזי לכאורה הוא קיבל במרמה ממבקר המדינה אישור על התנהלות תקינה שלו. אבל לא זה העיקר. העיקר הוא, שאפילו לפי גרסתו של נתניהו עצמו – הוא ביצע את העבירה המיוחסת לו. אם מילצ'ן חבר ותיק שלו, ואם מתנות של אלפי שקלים בודדים (לשיטתו) הן משהו שגרתי ביחסים ביניהם – ודאי שאסור היה לו לגעת בעניין כלשהו הנוגע למילצ'ן. בגמרא זהו מצב המכונה "ממה נפשך": אם קיבלת מתנות שחורגות מדרגה סבירה של חברות – אתה בבעיה כי קיבלת אותן; ואם המתנות הללו היו סבירות כי אתם חברים – אתה בבעיה בגלל הנושאים בהם עסקת.

זהו הטיעון המרכזי הנשמע לגבי תיק 2000 – השיחות בין נתניהו לבין נוני מוזס. האחרון יוצא מהן בריון כוחני וסחטני, אבל זה ממש לא מפתיע. אנחנו עוסקים כאן בנתניהו, וכאמור אנשיו אומרים, כי יש פגם בסיסי בכך שהחקירה התנהלה רק נגדו – ולא נגד חברי כנסת שיזמו את חוק ישראל היום וזכו לתקשורת אוהדת מצד ידיעות אחרונות. יש ממש בטענה, לפיה היה מקום לבחון היטב את השיחות הישירות והעקיפות של אותם ח"כים עם מוזס, כפי שהודגם בעניינו של איתן כבל וכפי שנותר תמוה מאוד בעניינו של יאיר לפיד. בהחלט ייתכן שאם מישהו מהם קידם את החוק תמורת סיקור חיובי, זוהי לכל הפחות עבירה של מרמה והפרת אמונים ואולי אפילו של קבלת שוחד – אם כי יש להתמודד עם שאלת החסינות המהותית של חברי הכנסת על פעולות במילוי תפקידם. אבל כל זה לא יוצר לנתניהו הגנה של אכיפה בררנית. על-פי הפסיקה, אכיפה בררנית היא בין שווים ולא בין שונים. למשל: נהג שעבר באדום, לא יכול לטעון לאכיפה בררנית מול נהג שנסע ב-200 קמ"ש, ובוודאי שלא מול נהג שהתעלם מתמרור עצור. ולענייננו: ראש הממשלה ושר התקשורת איננו חבר כנסת מן השורה. מי שמקרוב מאוד לבעלים של עיתון איננו עוד פוליטיקאי. הרצון שלו לזכות בסיקור אוהד והיכולת שלו לתת תמורה, נמצאים ברמה אחרת לחלוטין. לכן, אין במקרה זה יסוד לטענה של אכיפה בררנית.

נישאר בתיק 2000. נתניהו טוען, כי הוא נסחט בידי מוזס ולכן הקליט את השיחות איתו – בהן לא הייתה לו שום כוונה לתת תמורה כלשהי, אלא רק להראות מה הוא אמור לעשות כדי לקבל סיקור הוגן בידיעות אחרונות. על פניו, קטעי השיחות שפורסמו מחזקים את הטענה הזאת, אם כי יש לראות ולשמוע את כל השיחות במלואן. כאן ראוי להזכיר, כי על-פי כתב החשדות – השניים שוחחו כ-15 פעמים בשלושה סבבים (2009, 2013 ו-2014); ארי הרו הקליט, בהנחייתו של נתניהו, רק שתיים מן הפגישות. מכל מקום, גם המדינה אינה סבורה שנתניהו התכוון להעניק למוזס תמורה כלשהי או לקבל ממנו משהו. כתב החשדות אומר במפורש, כי נתניהו רק העמיד פנים שהוא נענה לדרישותיו של מוזס. לפיכך, העבירה המיוחסת לנתניהו בפרשה זו איננה קבלת שוחד, אלא מרמה והפרת אמונים – משום שלא דיווח לאיש על הפגישות, והמשיך לעסוק בענייני התקשורת. זו העבירה המיוחסת לנתניהו בתיק 2000 ואין בלתה. ועל זה לא שמענו ממנו ומאנשיו שום הסבר. נתניהו איננו סוכן משטרתי, שתפקידו להוביל סוחר סמים למכור את מרכולתו כדי להיתפס על חם. הוא גם לא נשלח בידי רשויות האכיפה, כאשר על גופו מכשיר הקלטה, לשוחח עם מוזס כדי להפליל אותו. הוא ניהל במשך חמש שנים שורה ארוכה של שיחות עם הסחטן, בלא לתעד אותן ובלא להתלונן. אנשיו מדברים איתנו על נתניהו, הקורבן המסכן וחסר האונים של מוזס העוצמתי ומפיל האימה, ולא אומרים מדוע נתניהו לא עשה את הדבר המתבקש: להתלונן במשטרה. ראש הממשלה שמתייצב מול אירן ונשיאי רוסיה וארה"ב, הופך לארנב מפוחד מול בעלים של קבוצת תקשורת? לא השתכנעתי.

החלק החמור ביותר הוא תיק 4000 – היחסים בין נתניהו לשאול אלוביץ, והתמורה הנטענת שנתן הראשון לשני ברגולציה על עסקי בזק תמורת סיקור חיובי באתר וואלה. מאחר שזהו התיק היחיד בו מיוחסת לנתניהו עבירה של קבלת שוחד, תומכיו ממקדים בו את רוב מאמציהם. הטענות העיקריות שלהם: סיקור חיובי איננו שוחד, יש תמיד יחסי קח ותן בין פוליטיקאים לעיתונאים, אוי לדמוקרטיה אם סיקור חדשותי יהווה עבירה פלילית, ושוב אכיפה בררנית. הטענות הללו אינן מחזיקות מים. החוק קובע במפורש, כי שוחד הוא כל צורה של טובת הנאה, וממש אינו חייב להיות במזומן או בנדל"ן. כבר המשלתי זאת לכלל בדיני צדקה שלמדו חז"ל מהפסוק "די מחסורו אשר יחסר לו": לעניים שונים יש צרכים שונים. ובהתאמה: יש איש ציבור שירצה כסף, האחר יחשוק במכונית פאר, והשלישי יחפוץ בתקשורת אוהדת. העובדה שמעולם לא הוגש כתב אישום כזה, אינה כשלעצמה סיבה להימנע מהגשתו אם יש די ראיות; היא לכל היותר עילה להקלה בעונש. יחסי קח ותן הם לגיטימיים ואפילו חיוניים לתקשורת חופשית, שהיא מאבני היסוד של הדמוקרטיה. אבל כמו כל דבר, אסור שהם יחצו את הסף הפלילי. מותר לתת לעובד ציבור בקבוק יין ליום הולדתו; אסור לתת לו חופשה במלון. כפי שכבר אמרנו, יש הבדל גדול מאוד בין ראש הממשלה ושר התקשורת לבין פוליטיקאים אחרים. ואוי לה לדמוקרטיה אם הסיקור החדשותי יהיה מוטה בשל יחסי שחיתות.

פעם שאלתי רב ידוע, מדוע בציבור החרדי נוהגים להתבטא בלשון בוטה ואף גסה. תשובתו הפתיעה אותי: "כאשר היינו בישיבה ושיחקנו כדורגל, מי שלא ידע ללכת על הכדור – הלך על הרגליים". ההתקפות על אנשי המשטרה והפרקליטות שטיפלו בתיקי נתניהו נראות בדיוק אותו הדבר. שיהיה ברור: אתר זה בכלל, ועבדכם הנאמן בפרט, מרבים לתקוף את אנשי רשויות האכיפה על טעויות, מחדלים ואף שקרים. אני לא חושב לרגע שיושבים שם מלאכי השרת או יצורי-על שאינם טועים. אבל בה במידה, אני לא סבור שכולם רשלנים, חובבנים או שקרנים. רובם המכריע אינם כאלה. ובעיקר, אני מבקש לבחון סוגיות לגופם של דברים ולא לגופם של אנשים. האם ייתכן שהיו שיקולים זרים בחקירה נגד נתניהו? ייתכן. האם ייתכן שיש טעויות במסקנות? ייתכן. האם ייתכן שהוא ונאשמים אחרים ייצאו זכאים? ייתכן. האם ייתכן שעשרות החוקרים והפרקליטים שטיפלו בתיקים עשו יד אחת נגדו, תוך התעלמות מן הראיות והעובדות? ממש לא. קודם כל, זה עניין של היגיון פשוט: עשרות אנשים שכולם חושבים אותו הדבר? קבלו תיקון – שחלקם חושבים שמעשיו של נתניהו היו חמורים וחלקם חושבים שהם היו חמורים מאוד? מאוד לא סביר. אפילו דינמיקה קבוצתית ויישור קו לרוח המפקד אינם יכולים להוביל למצב כזה. ראו לשם השוואה את ממשל טראמפ: עשרות אנשים בכל הדרגים עזבו אותו, כי לא הסכימו למהלכיו שלדעתם הם שגויים, מסוכנים ואפילו בלתי חוקיים. אז האם עלינו להאמין, כי במשטרת ישראל ובפרקליטות המדינה – שראשיהם הרבה פחות מפחידים מאשר דונלד טראמפ – לא נמצא אפילו אדם אחד, שיביע דעה הפוכה ויהיה מוכן גם להתפטר בגללה? שנית, זה עניין של המעורבים בתיק. דעתי על שי ניצן ידועה: האיש שקרן כרוני ושחצן הבטוח שהצדק תמיד איתו. אביחי מנדלבליט הוא אדם ישר וערכי, אם כי ייתכן שהוא נתון לפחות חלקית בידי ניצן. אבל ליאת בן-ארי ויוני תדמור היו האנשים שהובילו את תיק הולילנד והכניסו לכלא את אהוד אולמרט. אז איפה בדיוק ההטיה שלהם – בעד נתניהו או נגדו?

כאן הנימוקים של תומכי נתניהו מגיעים לשיא של אופורטוניזם. תחילה הם יצאו נגד פרסום כתב החשדות לפני הבחירות לכנסת ה-21, תוך התעלמות מכך שהיה זה נתניהו שהקדים את הבחירות בניסיון (כושל) למנוע ממנדלבליט לפרסם את מסקנותיו לפניהן. אבל אחרי שהליכוד ניצח בבחירות בחודש אפריל, נשמעו זמירות חדשות: הציבור בחר בנתניהו למרות כתב החשדות ולכן אסור להעמיד אותו לדין. זהו טיעון אווילי ומסוכן, משום שהוא חותר תחת עקרון הפרדת הרשויות. כשם שתוצאות הבחירות אינן נקבעות באולם המשפט, כך הליך משפטי אינו מוכרע בקלפי. לפי הטיעון הזה, אם הציבור יבחר את משה קצב לראשות הממשלה – יהיה בכך משום זיכוי שלו. ואם ראש ארגון פשיעה ייבחר לכנסת, יהיה אסור לגעת בו משום שהציבור אמר את דברו. מגוחך? כן, בדיוק כך. חוץ מזה, הטיעון הזה איבד את תוקפו לאחר הבחירות לכנסת ה-22. נתניהו לא ניצח בהן, ויותר נכון לומר שהוא הפסיד בהן. הציבור לא נתן לו רוב והוא נכשל במשימת הקמת הממשלה (בפעם השנייה ברציפות). אז אפילו אם מישהו פירש את בחירות אפריל כמתן חסינות לנתניהו, הוא לא יכול לפרש כך את בחירות ספטמבר. בית המשפט הוא שיפסוק, לא אף אחד אחר – לא התקשורת, לא המפגינים ואפילו לא הבוחרים.