נכון שהשימוש בכוח צבאי הפך לגיטימי בעיני מדינות רבות, ולעינינו מתמוטט המשטר הבינלאומי אשר כוננו מדינות הברית המנצחות במלחמת העולם השנייה.
ולדימיר פוטין כבש את האי קרים והשתלט על חלק מאוקראינה ואין פוצה פה ומצפצף. גם הסינים בים כנגד מדינות אסיה השכנות. ארגוני הטרור כ"מדינה האיסלאמית" ואל-קאעידה הפכו התערבות של צבא זר על אדמה של מדינה שלישית ללגיטימית. עתה גם פלישת הצבא הטורקי לסוריה.
בכל זאת נחוצה גמישות טקטית כדי להפחית מן העומס המוטל על כתפי המדינה המתערבת להגנתה בנעשה בטריטוריה זרה. הבעתי לא אחת את דעתי כי ההודעה-הודאה של ביבי כי צה"ל פועל נגד מטרות אירניות למען החיזבאללה על אדמת סוריה היא משגה מדיני בינלאומי. אכן זה כך, וזה מצריך דיון מפורט בהזדמנות אחרת.
אך גם ההודעה-הודאה בסיכול ממוקד כמו זה שאירע שלשום בעזה שגויה במהותה. כאשר הוחלט לחדש, ולו רק פעם אחת, את הסיכול הממוקד שלא נעשה בו שימוש זה כבר כחמש שנים, צריך היה למצוא מועד מתאים לבצעו ולחתור לשני יעדים: האחד, לא להשאיר עקבות. "לא להשאיר עקבות,/ לא לפזר סימנים/ אני במקום הזה ממילא אינני נשארת", כפי שכתבה דליה רביקוביץ בשירה הנפלא "טיוטה". כלומר, אם אפשר לפגוע ברב מחבלים כמו בהא אל טעא לא באמצעים מזוהים זה עדיף. והאחר, אם הדבר בלתי אפשרי וחייבים להפעיל אמצעים המזהים באורח נסיבתי את מבצע הסיכול, לא להתייחס לכך ולא להודות במעשה גם אם כל העולם מבין.
ההודעה-הודאה (המלווה גם בנימה של התפארות) מנקרת את עיני היריב מבחינת מעמדו הציבורי בארצו, בשטחו, אצל ציבורו. היא מאלצת אותו להגיב גם אם היה מעדיף להעמיד פנים שאינו יודע מי המבצע ולפיכך משהה את תגובתו האלימה, והמתח היה נמוג באורח מלא או חלקי עם הזמן. אין ביטחון שהתסריט הזה יתרחש, אבל יש ביטחון שהוא לא יתרחש כאשר ממשלת ישראל - כלשון העגה, הסלנג - "רצה לספר לחבר'ה".
[
פורסם בדף הפייסבוק של דן מרגלית]
