- קרול סוטילי, לשעבר כתבת תיירות בוושינגטון פוסט, פרסמה בעיתון זה מאמר שנכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
המסע שלי לגיהנום של ביטוח הבריאות החל במקרה. באוקטובר אשתקד ביקרתי את אמי בת ה-94, ולמרות שהייתה עצמאית לחלוטין – היא קידמה בברכה עין נוספת על פנקס הצ'קים שלה. מצאתי שם תשלום של 603.12 דולר לרופא בחדר מיון. ידעתי שהיא טופלה בחודש אוגוסט, אבל מדוע ביטוח הבריאות שלה לא כיסה את זה?
אמי, פאולינה גולוטה, ילידת אוסטריה, הייתה מהדור הישן. כאשר קיבלה דרישת תשלום מרופא, שילמה אותה ללא כל שאלה. הפעולה הפשוטה הזו שלחה אותי למסע בן תשעה חודשים שכלל אין-ספור שיחות טלפון, אין-סוף מכתבים ודוא"ל ותלונה למשרד התובע הכללי של ניו-יורק – והכל כדי שאמי תקבל בחזרה את כספה.
החשבון הזה שאמי קיבלה, ונוספים כמותו, מכונים "חשבונות רפואיים מפתיעים"; יש מיליונים כאלה, מספרם גדל בהתמדה וכך גם סכומיהם, הנעים בין מאות לאלפי דולרים. הם נשלחים לעיתים קרובות בידי רופאים ומעבדות בחדרי מיון. בדרך כלל חולים מוודאים שהרופא אליו הם פונים כלול בביטוח הבריאות שלהם. אבל כאשר נלקחה באמבולנס, אמי לא טרחה לשאול זאת – במיוחד משום שידעה שאותו בית חולים נכלל בביטוח שלה.
דעת הקהל ברורה: כל הסקרים מראים שהציבור דורש לשים קץ לתופעה. 28 מדינות העבירו חוקים שלכל הפחות מגבילים את החשבונות המפתיעים, אבל הרגולציה הפדרלית מגבילה את תוקפם. למשל: הם אינם חלים על ביטוחים קיבוציים המקובלים ברוב החברות הגדולות.
כתושבת ניו-יורק, אמי הייתה אמורה להיות מוגנת בידי אחד החוקים החזקים ביותר נגד חשבונות מפתיעים. בתמימותי חשבתי, שטעותה
בתום לב תתוקן במהירות. תוך מספר שבועות הבנתי, שיש לה סיכוי טוב יותר לזכות בפרס הראשון בלוטו. חברת הביטוח שלה שלחה אותי לבית החולים, שהחזיר אותי לחברת הביטוח. שניהם טענו שאינם יכולים לדבר אתי על בריאותה של אמי; ייפויי הכוח ששלחתי אליהם נעלמו משום מה.
הסיפור נעשה מכוער עוד יותר כאשר חברת הביטוח ניסתה לשלוח אותי לחברה קשורה המטפלת בתביעות. המענה הקולי הפך למענה השטני שלי. בינתיים, הגיעו עוד ועוד חשבונות מפתיעים משלושה ביקורים של אמי באותו חדר מיון, והחלו שיחות טלפון המאיימות בהוצאה לפועל. אמי, שהלכה ונחלשה, אמרה לי שהיא רוצה לשלם וגמרנו. ממרחק של מאות ק"מ, עודדתי אותה להישאר חזקה והמשכתי לנהל את הקרב בשמה.
בחודש פברואר הגשתי תלונה לתובע הכללי של ניו-יורק. כעבור חודש קיבלתי מכתב בו נאמר, שהם התערבו למעני ושאמי אמורה לקבל את ההחזר בתוך 90-60 יום. אמי נפטרה ב-2 ביוני. היא מעולם לא קיבלה את ההחזר. אבלי הפך לזעם על מערכת הבריאות, כי החשבונות המשיכו להגיע גם אחרי מותה. במקום להניח לזה, הפכתי לאובססיבית. שלחתי מכתבים לכך חברי מועצת המנהלים של בית החולים ולארגון הדתי המנהל אותו ופניתי לנבחרי ציבור. משרד התובע הכללי המשיך להפעיל לחץ על בית החולים ועל חברת הביטוח, אבל גם הוא התייאש וכתב לי: "די ברור שבית החולים אינו מוכן לשלם את ההחזר".
לבסוף, ב-10 באוגוסט, הגיע מכתב דק מהחברה שהייתה הבעלים לא רק של בית החולים, אלא גם של החברה שהעסיקה את הרופא. היה שם צ'ק על 603.12 דולר. אינני מתביישת לומר שטמנתי את ראשי בידי ובכיתי. הכסף כבר מזמן לא היה העיקר; חודשים רבים קודם לכן הגעתי למסקנה, שמדובר בכמה סנטים לכל שעת עבודה שהקדשתי לנושא.
מה שהניע אותי היה המחשבה על כל הקשישים החולים המצויים במצב כלכלי קשה, המשלמים דרך קבע חשבונות בלתי הוגנים משום שאינם יודעים את החוק או משום שאין להם די כוח להיאבק, ועל כל חסרי המזל החיים במדינות בהן אין חוקים שיבואו לעזרתם. זה הפך למאבק על העיקרון.
לאחר שקיבלתי את הצ'ק, ישבתי על קברה של אמי וסיפרתי לה על הניצחון. אבל זה לא היה מתוק כפי שציפיתי. אמי לא הייתה כאן כדי לחלוק את זה אתי. ובשבועות הבאים הגיעו עוד חשבונות מלאכותיים, והסוף אינו נראה באופק. אם אמי הייתה משלמת את כל החשבונות הללו, היא הייתה מוציאה 3,709.76 דולר. יש מיליונים כמוה. תעשו את החשבון.
