נר הזיכרון כבה. האיש הזה שעמד על משמר הנצחת מתי השואה בכל נשמתו הלוהבת, הניח בשקט בשקט את ראשו על כר מיטתו ולחש לנפשו, עשיתי מה שיכולתי, כל יום מימיי פה בארץ הזאת, ופרש לבית עולמו. שרגא, הנר, כבה. שרגא איש משמר העדות, הניח נשקו. שב אל עפרו. של עשייה שאינה תמה, של גיוס כוחות יוזמה ממרתפים בהם אורב הייאוש.
הוא היה נער, כשידה המגוידת של הונגריה לפתה את גוו הרפה והטילה אותו אל מחנות העבודה, הריצה אותו עם שיירות הנדונים לנוע אל מותם מפרך אל פרך. הכפר הקטן ממנו נעקר, לא נעקר מתוכו. זה היה העולם שחרב. זה היה בקטן הפשע הגדול, במקום פסטורלי הגיהינום כולו בו עשו אנשים שנולדו להיות אדם מה שלא על דעתו של השטן. זה היה צומת מכוות האש בנפש של ילד שאביו מת על פניו בייסורי העינויים העל אנושיים, הילד ששרד, וחש בנפשו את מכוות האש בנפש הילדים הרבים מספור שלא שרדו את התופת.
היו ימים בהם לא סלח לעצמו כי מכל המתים הוא עוד חי. יום אחד אמר לי כי הוא מכפר על חייו בהתמסרות אין קץ להנחלת ההבנה בקרב כל מי שלא יבין לעולם מה זה שואה. אמרתי לו כי מי שהבין - לא שרד אותה, ומי ששרד - לא הבין איך שרד, ומי שלא חווה לא יכול לקלוט לא בדעת ולא בחושי הדמיון מה קורא לעולם בו הורגים על חינם בחריצות תהומית יהודים מפני שהם מגפה שהטירוף המציא יש מאין, ועל כן מה שנותר הוא לספר, הוא להקים יד, הוא לאסוף ראיות, הוא לאצור תערוכות, הוא לצייר, הוא לכתוב מחזות, ושירים אף על-פי שאמרו כי באושוויץ מתה השירה לעולם.
אבל שרגא עשה יותר. הוא בנה את הזיכרון גם באמצעות בניין העתיד. סחף צעירים עמו לארץ. קפריסין. יישוב. כפר. מועצה אזורית. ציבור. תנועה. תורה ועבודה. חיים. מעורבות חברתית בקרב הנוער, בקרב המשפחות הבונות, בקרב גמלאים. נר הזיכרון היה לנר מאיר תקווה. זה היה אדם שידע להצית אורות שכבו בלב אחים ואחיות שהחלו חיים את החושך שגזרו עליהם זיכרונותיהם. בפשטות. במובנות מאליו. בצניעות. עם אלוהיו שכה המר לנו. זה היה אדם שלא היה לו זמן פנוי לדרשות. הוא היה עסוק למעלה ראש בלהיות שרגא שמר, שרגא הנר, שרגא על המשמר.
הוא היה כאח לי. כאשר קרא לי לשאת באחריות לבית העדות, אמרתי לו תחילה שאין לי כוחות הנפש המאירים מתוכו. כי אינני מעז. אבל הוא היה כאח לי. אמר כגזר. נרתמתי. עכשיו שהוא הלך, יש בי שכול. ועצבת גדולה על שלא יכול הייתי להגיע אל הגבהים של עשייה כחזון, בשיעור קומתו של האדם הזה שהחזיר נשמתו לבורא, שבעה ממעש, צמאה, אני נשבע, לעוד ועוד, גם כאשר ידעה שעשתה כל ימיה בארץ הזאת כל מאודה, יותר ממאודה.
תנחומיי לרעייתו. נפש בנפש. לבני ביתו. לבני כפרו. לנו כולנו רעיו. חבריו. אין לי מנחם.
