רקמת הערכים של העם היושב בציון, לפחות בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלשתיני, אמביוולנטית. הרבדים השוררים בין צמד המילים "הגנה עצמית" מקשים עלינו להביא את עצמנו לבצע הסברה נאותה.
אנחנו חיים בחברה אמביוולנטית קרועת ערכים. הצבא שלנו, המשקף את העם, הוא צבא אמביוולנטי. מצד אחד לוחם ומגן, כתפקידו המיועד, מצד שני שולט על אוכלוסייה אזרחית ומעצם כך חוטא לייעודו; צבא ההגנה לישראל מעולם לא היה אמור להיות צבא השליטה על עם אחר. חייל הנשלח לשמור עלינו לא אמור להוות נגזרת ישות פוליטית-מדינית שתפקידה לנהל חיי אזרחים. ככלל, צבא, תיאורטית, אמור להילחם בצבא. כשהוא נלחם בלא-מדינה ובארגוני גרילה נוצרת מורכבות בעייתית.
כאן אנחנו כחברה ובעיקר חיילנו, נמצאים במצב בלתי אפשרי הכופה עלינו אמביוולנציה נוספת: הזכות הבסיסית להגן על עצמינו, למול השאיפה שלא לפגוע בחפים מפשע. אמביוולנציה, כיוון שארגוני הטרור משתמשים באזרחיהם כמגן אנושי. טוהר הנשק מציע לנו מוסר מלחמתי ושמירה על צלם אנוש. אם נחפש עוד צבא אחר בעולם עם מוסר הדומה לשל צה"ל - כנראה שלא נמצא; נכפה עליו לשלוט על האחר, תוך דאגה שאין כדוגמתה ששיני החפים מפשע לא תקהינה מהבוסר אשר אוכלים שופכי דמינו החיים בקרבם.
"חגורה שחורה" טומנת בחובה את גילום הרעיון הכירורגי: פגיעה אך ורק בג'יהאד האיסלאמי ולא בחמאס, כמו גם הניסיון לחסל רק מרצחים ולא אזרחים פשוטים, ככל שניתן. ההימנעות מפגיעה בחמאס עד לכדי כמעט שמירה עליו, על-מנת שהמצב העדין לא יתלקח וחמאס לא יצטרף לג'יהאד, דומה לניסיונותינו המרים לא להפיל שערה מראשם של האזרחים העזתים: לא מהפן המוסרי (במקרה הזה), כי אם מהפן בו אנו מקווים שהאוכלוסייה האזרחית לא תתגייס לשורות חמאס והפלגים הקיצוניים. יתרה מכך, כמו שייחלנו שהחמאס יכפה מרותו על הג'יהאד וישקיט אותו, כך אנו מבקשים בינינו לבין עצמנו שהאוכלוסייה האזרחית תיפרע ממנהיגיה המשיטים אותה לאבדון.
אינטרסים חופפים
אם רק היה בכוחנו לשווק את האמביוולנטיות הזאת לעולם בזירה הבינלאומית, את כפייתה עלינו, בדרך לא תוקפנית אך תקיפה, לא צדקנית אלא צודקת, לא מתחנפת כי אם רגועה, לא גאוותנית וכן בטוחה בעצמה. זה כמעט בלתי אפשרי מבלי שבו-זמנית נמכור לעולם את רצוננו ליישם את האינטרס הברור שלנו לשמירת הרוב היהודי-דמוקרטי במדינה. וזה לא יכול להתקיים ללא מרכיב חשוב וחיוני מאין כמוהו - ניסיון כנה ואמיתי להידברות עם הצד השני. כמו שזה נראה כרגע, הפלשתינים בכל מקרה לא יישאו וייתנו איתנו, וגם אם יבינו שיהיו מחויבים לשחק את המשחק - לא מן הנמנע שהצופים מבחוץ יבינו שהם רואים הצגה.
כך או כך, האפקט ההסברתי שינבע מכך ישפיע לאין שיעור על הישמעות וקבלת כנותנו בדבר הזכות להגנה עצמית ודרישתה. כמובן שאי שם שוכן הסיכוי שהפלשתינים יבואו בנפש חפצה לשחק איתנו בארגז החול. במקרה כזה נשיג גם את האפקט ההסברתי וגם סיכוי קלוש להיפרדות מהם. מה יקרה אם אחרי ההיפרדות הסכסוך יימשך? או אז, אחרי שכבר נענו לדרישתם החתומה, כבר תיווצר ההיתכנות ללגיטימיות מבצעית ללא הצורך בהסברה.
ומילה לסיום: "
שלום עכשיו" חוטאים למטרותיהם. האינטרסים שלנו חופפים. שמירת ישראל יהודית ודמוקרטית. אצלם הדגש פחות על יהודית, אך היא נגזרת דה פקטו מהיפרדות; היינו הך שלום. פעולותיהם בזירה הבינלאומית יוצרות כאן אנטגוניזם כלפיהם, ובעולם אנטגוניזם כלפינו. למה שלא, למשל, שומו שמיים, יפנו את המשאבים הרבים שלהם כדי לשנות את החברה הישראלית מתוכה? אולי יואילו בטובם לשחק לפי הכללים? אולי, ורק אולי, מישהו כאן, אלוהים אדירים, באמת יקשיב להם. מה אז הם יעשו. יפסיקו להיות צדקניים ולבקש תרומות מחו"ל?
ואולי יהיה זה עדיף להם וגם לנו מאשר להבאיש אותנו בעולם רק בשביל בצע כסף ומחיאות כפיים. כי האנטגוניזם שמתחולל פה כלפי דרכם יוצר אנטגוניזם לדעותיהם - דעות שאין להם מונופול עליהן, דעות ששייכות גם לנו - והאנטגוניזם של העולם כלפינו יוצר גם מכשול למטרה הסופית שלהם ושלנו, בהנחה שמטרה זו זה מה שמעניין אותם באמת ולא רק כבוד. למעשה ציונים המעוניינים בשלום, לפחות בחלקנו, תורמים הסברתית למען מטרה זו בהרבה יותר ממתק השפתיים של "שלום עכשיו".
