במרכז המשבר הקשה בו מצויה חברת WeWork מצוי אדם נוימן, שהקים אותה וניהל אותה – ופוטר מתפקידו. אבל יש לחברה עוד מייסד, מיגל מק'קוולי בן ה-45, הנושא את התואר הצנוע "מנהל תרבות ראשי". פורבס מפנה את הזרקור כלפיו.
כאשר דהרה השנה WeWork לקראת ההנפקה המקווה, מק'קוולי כמעט נמחק מהנרטיב שלה. במסמכי הרישום שלה בחודש אוגוסט, נזכר נוימן 169 פעמים, אשתו רבקה הוזכרה 20 פעם – ומק'קוולי שש פעמים בלבד. היה זה נוימן שהוביל את מדיניות ההתרחבות המהירה של החברה, בעוד מק'קוולי מותיר בידיו את ניהול עסקיה. אולם כאשר היא נאלצה לבטל את ההנפקה וסופטבנק השתלט על ניהולה, היה זה מק'קוולי ששלח הודעת עידוד לצוות המדוכא: "זו הייתה תקופה מאתגרת ויש צורך בתעוזה כדי להמשיך ולהאמין. יש לנו צוות מדהים ומותג נהדר – ואם המיקוד המחודש, יש לנו סיכוי לבנות עסק בר-קיימא".
ב-23 באוקטובר מונה מרסלו קלאורה, איש סופטבנק, ליו"ר WeWork
ומסר שאת שעות הלילה המאוחרות בילה עם מק'קלווי בלימוד התרבות של החברה. החלטתו של מק'קלווי להישאר בחברה, והחלטתם של המשקיעים לאפשר לו זאת, עומדת בניגוד בולט לסילוקו של נוימן (עם חבילת פרישה בשווי 1.7 מיליארד דולר). פורבס מעריך, ששווי מניותיו של מק'קלווי בחברה עומד כיום על 900 מיליון דולר, לעומת שיא של 2.9 מיליארד דולר כאשר תוכנית ההנפקה הייתה על הפרק.
התפקיד הצנוע של האחראי על העובדים והתרבות התאים למק'קלווי. הוא נודע בחברה כמי שמנהל שיחות מסדרון על דא ועל הא, וכמי שהביא מדריכים כמו הפסיכולוגית אסתר פרל. בנאום בשנה שעברה באוניברסיטת אורגון, בה למד, אמר מק'קלווי: "אין כזה דבר 'לעשות את זה'. ברגע בו פתרת את הבעיות ונדמה לך שחייך מתקדמים כראוי, צץ משהו שהופך הכל".
מק'קלווי גדל בקומונה ובה שישה ילדים לחמש אימהות – קצת מזכיר את הרקע של נוימן בקיבוץ. הוא קיבל תואר באדריכלות ושיחק שנתיים בייסבול באוניברסיטה. לאחר הלימודים עבר מק'קלווי ליפן, ופתח אתר שקישר בין חברים לעט ביפנית ובאנגלית. לבסוף התקבל לעבודה כאדריכל בחברה בברוקלין. הוא התיידד עם נוימן במסיבה, ונוימן ביקש ממנו לתכנן משרד באחד מהבניינים שלו. "היינו אנשים שונים לגמרי ואיכשהו התחברנו", אמר מק'קלווי לפני שנתיים.
בשנת 2008 השכיר נוימן חלק ממשרדו בשכירות משנה, כדי לחסוך עלויות. לאחר שנוימן סגר הסכם עם המשכיר ג'ושוע גוטמן, עבד מק'קלווי כל הלילה כדי ליצור את הלוגו והאתר של Greendesk -
משרד משותף ידידותי לסביבה המצויד בקפה ללא הגבלה. למרות המשבר הפיננסי בשנה שלאחר מכן, העסק המריא. נוימן ומק'קלווי מכרו את העסק לגוטמן והשתמשו בכסף כדי להקים את WeWork. "זה נראה לנו מובן מאליו: מה שקורה עם המשרדים אינו נכון", אמר מק'קלווי בפשטות ב-2014.
כאשר הלכה החברה והתרחבה, נוימן הפך לפנים המובהקות שלה, בעוד מק'קלווי חיפש את מקומו. "אני אוהב ליד מרכז תשומת הלב. אני אוהב את הרעיון, אבל אני לא רוצה להיות הרעיון", הסביר. תפקידו המקורי של מק'קלווי בתכנון ובבנייה הועבר כעת לצוות שלם, ובקיץ 2017 קיבל את התואר "מנהל התרבות הראשי": עיצוב תרבות ארגונית שאותה יוכל להציע גם לחברות אחרות.
אבל עד מהרה נראו סימנים של בעיות בתרבות זו. אשתקד טענה עובדת לשעבר, רובי אנאיה, בתביעה שהגישה בניו-יורק, כי "תרבות הפלוצים של הבנים" אפשרה התנהגות מינית בלתי ראויה והימנעות מענישתם של עובדים שפעלו בצורה כזו. היא טענה, כי מק'קלווי – שהיה הממונה הישיר עליה – התעלם מקריאותיה לעזרה. התביעה תלויה ועומדת, והחברה סירבה להגיב.
עם זאת, מדגיש פורבס, המוניטין של מק'קלווי לא נפגעו – למרות הפרטים המטרידים שחשף תשקיף החברה, כולל מיליוני דולרים שהרוויח נוימן כאשר השכיר ל-WeWork שטחים שבבעלותו האישית והשקעות הענק של החברה במיזם בתי הספר של אשתו. אבל בעוד
WeWork מחפשת מנכ"ל חדש ומתכננת לפטר אלפי עובדים, מק'קלווי עודנו בשטח.
