לפני חמישה ימים הרגשתי נימול באצבעות יד שמאל והן כמעט לא זזו. נבהלתי מאוד והגעתי לבית חולים בילינסון. משעה שלוש אחרי הצהרים ועד שתיים בלילה עברתי בדיקות למיניהן, בסופן הסתבר שעברתי אירוע מוחי קל ושעלי להתאשפז בבית החולים.
לאחר מסע על כסא גלגלים הגעתי בשעה די מאוחרת למחלקה פנימית ב', שם שיבצו אותי במיטה אמצעית מתוך שלוש מיטות, וספגתי הערות כועסות של שותפתי הדתיה לחדר שהתרגזה שאני מפרה את מנוחתה. לא הזיז לה בכלל שהייתי כמעט שתים עשרה שעות בבדיקות אינסופיות במיון ושאני גמורה, מאוד הרגיז אותה שאני מתכוונת להתקלח ושזה מפר את שנתה. התעלמתי מהערותיה, ואחרי זמן מה הגיע רופא לבדוק אותי. כאן היא לא העזה לפתוח את הפה ושתקה, ובזאת הסתכמו יחסינו לאותו ערב.
לאחר מכן נעשינו חברות טובות, מכיוון שאני פשוט לא הגבתי על הערותיה. החברות בינינו הייתה מצחיקה למדי. היא אישה דתית מאוד מבני ברק, וחששתי מאוד שהיא תתחיל לדבר על לבי לחזור בתשובה, או לחלופין תכעס עלי שאיני דתיה כמוה.
אבל חששותי התבדו. קודם כל, היא מאוד שמחה כשראתה שיש לי סידור. די מהר הוא נעלם, מאוד נבהלתי כשראיתי שהסידור איננו ושאלתי את כל באי החדר אם ראו סידור, ורק אז היא הואילה לומר לי שלקחה את הסידור כי חשבה שהוא של בית החולים. המעניין מכל היה שאישה דתיה כמוה לא הולכת עם סידור משל עצמה כדי להתפלל, אלא לוקחת סידור של אחרים. רק אז היא החליטה לרדת למטה לבית הכנסת כדי "ללוות" משם סידור ומאז כבר לא לקחה את הסידור שלי. כל זה הביא אותנו להתפלל ביחד אבל גם להתנצח על נושא הקבלה.
האישה הזו, כאישה דתיה מאוד מבני ברק, טענה שאסור לנשים ללמוד קבלה ולגברים אסור ללמוד מגיל ארבעים. לא עזרו כל ההסברים שלי שמאז זמנו של רבי אברהם אזולאי מותר לכל אחד ללמוד קבלה, ולא רק מותר, אלא זו חובה. היא נשארה נעולה בדלת האמות שלה ולא הקשיבה לי, אבל מצא מאוד חן בעיניה שאני, שנראית כמו חילונית מופקרת, מתפללת. אז נוצר דו-שיח מעניין בינינו.
הטוב נלחם ברע
מצד שני שכבה מטופלת שמאוד אהבה את ההסברים שלי על הקבלה, אבל בעלה שלא מש מצידה היה סקפטי מאוד. הם היו מהצד ההפוך - חילוניים לגמרי, אבל גם הוא התעקש על כך שאסור בכלל ללמוד קבלה. גם כאן לא עזרו ההסברים שלי והוא נשאר צמוד לעמדתו, כך שנשארתי בעמדת מיעוט מול דתיים פנטים וחילונים פנטים שהחליטו שאסור ללמוד קבלה.
זה לא הפחיד ולא הרתיע אותי, מאז שנכנסתי לעולם הקבלה הבנתי שנכנסתי לשדה קרב. אנחנו במלחמה. ורק אז הבנתי מדוע לפני שנים רבות כל כך חלמתי חלום, שבו ראיתי אותיות גדולות עם ניקוד שהצטרפו לכדי מילה אחת: תִּלָחֲמִי.
כשחלמתי את החלום הזה, לא הבנתי על מה עלי להילחם. רק כשנכנסתי לעולם הקבלה הבנתי שאנו חיים בעולם שבו הטוב נלחם ברע, החיים נלחמים במוות, היופי נלחם בכיעור. אז חלק מהמלחמה הזו התרחש כששכבתי בין שתי מיטות. באחת שכבה האישה החילונית שבעלה התנגד ללימוד הקבלה בגלל פחד, ובשנייה שכבה האישה הדתיה שגם היא התנגדה מתוך פחד. נראה היה שכל אחד מהם פחד ממשהו אחר, אבל למעשה היה זה אותו פחד - לצאת מהעולם הנוח שבנית לעצמך, מתוך עולם המושגים שלך, אל משהו שמעבר, שמפחיד ולא רוצים להתמודד אתו.
נפגשתי עם הרבה אנשים שזה המניע שלהם לא ללמוד קבלה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי התנגדות דומה מצד אנשים שנמצאים לגמרי משני צדי המתרס - מצד אחד דתיה גמורה ומהצד השני חילוני גמור, שניהם פוסלים את הקבלה מכל וכל, ובאמצע אני, מנסה להסביר וללמד ונדמה לי שכל ההסברים נופלים על אזניים ערלות.
אבל היה גם משהו מתגמל במצב הזה - אני הייתי בעמדה של קו האמצע. האיזון בין השניים. וזה התאים לי על-פי הקבלה, הבנויה על השילוש שבין קו ימין, חסד, קו שמאל, גבורה, וקו אמצע, האיזון שביניהם. גם כאן היו שלושה קווים, ואני הייתי המתווכת, ויש לקוות שמשהו מכל הדברים שלי חדר דרך החומה שבנו השניים האלה לעצמם, ואולי, מי יודע, יום אחד גם הם יתחילו ללמוד קבלה.
טעמים שונים
ספר הזוהר שהבאתי בנוסף לסידור היה הכרך עם פרשת "חיי שרה", פרשת השבוע הזה.
הפרשה הזו, שמדברת דווקא על מות שרה, קרויה "חיי שרה", והמקובלים מסבירים שהפרשה הזו מדברת על חיי הנצח שזכתה להם שרה וגם כל אחת ואחד מאתנו יכול לזכות בהם אם נתמיד ללמוד קבלה. הפרשה הזו עזרה לי מאוד ועוזרת לי גם עכשיו, כי רק עכשיו חזרתי מהאשפוז, סוערת ורותחת כולי על היחס שזכיתי לו שם. הובטח לי שיעשו לי צילום של עורקי הצוואר, אבל בטופס השחרור כתבו שאין צורך בכך כי עשיתי בדיקה כזו לפני שנה, אבל מצד שני כתוב בהמלצות שיש לעשות דחוף בדיקה כזו ואז לגשת למרפאת השבץ בבית חולים בילינסון.
זאת אומרת שצילום כזה כן צריך לעשות אבל מטעמים שונים וזרים החליטו לא לעשות אותו אלא לשלוח אותי להיטרטר בין צלצולי טלפון וזימון תורים לעוד חצי שנה, וברור שלא אוכל לעשות את הצילום הזה תוך שלושה חודשים, המועד האחרון לקביעת תור במרפאת השבץ.
יכול להיות שאם הייתי כמו שכנתי הדתיה שרצו לשחרר אותה אתמול אבל אחרי שבכתה להם בכי תמרורים הצליחה לשכנע אותם לעשות לה עוד בדיקות, ואם הייתי גם אני לובשת פני מסכנה בוכייה גם לי היו עושים את הצילום, אבל זה כל כך מנוגד לאופי שלי עד שהחלטתי להשתחרר, לנסות לעשות את הבדיקה בכוחות עצמי, ובעיקר, לכתוב את החוויה הזו כחווית שחרור מעריצות של אנשים שיש בידיהם הכוח והם משתמשים בו לרעה על אזרחים מן השורה.
אז למרות כל הכעס שיש בי אנהג כבת חורין ולא אתרפס בפני רשויות הבריאות כדי שיעשו לי בדיקה חיונית, אלא אעשה אותה בכוחות עצמי, פשוט מכיוון שאיני חושבת שכדי לקבל בדיקה חיונית צריך להתרפס בפני שלטונות הבריאות, אלא זו זכותו של כל אזרח, ולא אהיה כמו שכנתי למיטה הדתיה שבזכות דמעות השליש שלה הצליחה לעורר את רחמי האחיות או הרופאים וקיבלה בדיקות שאפילו לא הגיעו לה, כי ההתרשמות שלי הייתה שהיא אישה בודדה שפשוט אינה רוצה לחזור הביתה ולהיות לבד והיא מעדיפה להיות עם אנשים זרים וחולים, העיקר לא להיות לבד.
זה לכשעצמו דבר מעורר רחמים, ואכן התעוררו בי רחמים כלפיה. איני כועסת שהיא קיבלה בדיקות נוספות רק בגלל שבכתה ושאני לא זכיתי בבדיקות חיוניות כי לא ידעתי להתרפס מספיק או לעשות מניפולציות מספיק. פשוט הלכתי לקרוא בזוהר וזה עורר בי את הרצון להתחבר לאור, עורר את המודעות שרפואה אמיתית באה מתוך האור ולא מבתי החולים. כן, הם יכולים לעזור בעת הצורך, אבל הבריאות עצמה נמצאת בתוכו של כל אדם, בכוח החיים שבו, שמופעל אך ורק על-ידי האמונה בכוחו של הבורא, ולא נמצא בבתי החולים למיניהם, שכבודם במקומם מונח, אבל איש לא יוכל לומר שהם נותנים לנו כוח חיים. את זה רק הבורא יכול לתת.
ועם כוח החיים הזה יצאתי מבית החולים, ועם כוח החיים הזה אני כותבת כאן, אחרי שלפני חמישה ימים לא יכולתי בכלל להזיז את אצבעות יד שמאל ולכתוב. אבל בבית החולים עשיתי מדיטציות קבליות תוך כדי התעמלות של האצבעות, וזה מה ששחרר את האצבעות וזה מה ששחרר והפעיל את כוח החיים שבי ובזכותו אני כותבת עכשיו. אז בעצם, התרחש לי ובי נס.
נפלאות הן דרכי ה', אבל גם "רוֹצֶה יְהוָה אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ". ואני מצהירה כאן קבל עם ועדה שאני יראה את ה' ומייחלת לחסדו. ולכן הוא רוצה אותי, ולכן הוא עוזר לי, ומחולל בי נסים. ואין בלתו. אמן.
