המורה לבלט מסביר לו כי הטכניקה לא חשובה, חשוב מה הסיפור שלך, אם יש לך סיפור. אם אתה יכול לספר את הסיפור. ואכן, יש לו סיפור. 'העורב הלבן' (מובנו - מישהו יוצא דופן, כי העורב הוא שחור), רודולף נורייב, הוא בן למשפחה ענייה עם עוד שלוש אחיות, שהאב, איש צבא רוסי, כמעט לא נמצא בבית. הוא גר בעיירה שכוחת אל וחולם לצאת ולראות עולם ותרבויות שונות. בגיל צעיר הוא בוחר ללמוד בלט. הוא 'סלף מייד' - לומד בעצמו אנגלית, אמנות, ולכן מתרגש כל כך לראות את המוזאונים בפריז כשהוא יוצא לשם עם להקת הבלט המצטיינת 'קירוב'. מרדן מטיבעו, הוא אינו מוכן להיכנע לדרישות הממונים עליו. הוא דורש להחליף מורה שמתנכל לו וכך מתגלגל לביתו ולחיק אשתו של מורה לבלט בלנינגרד. ולבסוף, הצעד המשמעותי בחייו, הסיפור עצמו. הוא בוחר לערוק למערב למרות איומי הממונים עליו שלא יוכל לחזור לבריה"מ ויוכרז כבוגד, שאמו צפויה לנידוי וכו'. הוא עשה את הבחירה ובחר בחופש. הסרט בנוי מפלשבקים לעבר הרחוק והקרוב יותר בילדותו ובבחרותו, כדי להבנות את האישיות המקורית, העצמאית, של הרקדן שהפך לשם דבר בעולם כולו. ואכן, הוא מודע ליכולותיו ומבקש את הכבוד הראוי לו. חבל רק שהבמאי רלף פיינס, שמשחק גם את המורה לבלט, לא נתן יותר רגעי בלט צרוף בסרט. האמירה שאתה צריך שיהיה לך סיפור משמעותי מעבירה אותי לסרט המדובר ביותר עכשיו, "האירי". סרטו האחרון של מרטין סקורסזה זכה לציון 100% בין מבקרי הסרטים (בקהל רק 87%) באתר הסרטים 'עגבניות רקובות'.

בלתי צפוי

אם כך, מהו הסיפור של "האירי"? אלימות, רצח, סחיטה, בגידה בחבר הקרוב ביותר. האם זהו הסיפור שאנו רוצים לאמץ? אמנם, סקורסיזה, אולי גדול הבמאים בימינו, נותן כאן 'טור דה פורס' של אמנות הקולנוע, בעיקר בשוט הפתיחה, 'הפולואו שוט' (follow shot) הארוך המוביל את הצופה בין החדרים עד שהוא מגיע ליעדו - האירי, על כיסא גלגלים בבית אבות. שוט זה כבר נהיה סימן היכר של סקורסזה. כך הוא גם עושה בסרטו 'החברה הטובים' במעבר בין הפרצופים במסבאה עד שהוא מגיע לג'ו פאשי, המאפיונר הקטן (תרתי משמע) הבלתי צפוי, המאיים ברצח לתדהמת כולם, ואח"כ מתפרץ בצחוק. אותו פאשי משחק גם בסרט הנוכחי, אבל כאן, לאחר 20 שנה ולאחר שכנוע רב מצד חברו רוברט זה נירו, השחקן הקבוע של סקורסזה. הוא נראה עייף, מקומט והרבה יותר רגוע, על פני השטח, כי בפועל הוא הפוסק מי לחיים ומי למוות. יותר מי למוות. דה נירו, המגלם את פרנק שירן, מאפיונר שהחל דרכו כצובע קירות, והמשיך כנהג משאית המוביל בשר, מלווה את הסרט בקולו און ואוף סקרין (off screen) מרגע פגישתו המקרית עם המאפיונר ראסל באפלינו (ג'ו פאשי), הצטרפותו למאפיה ועד זקנתו. למרות שהוא המספר, דמותו מוצגת כמשנית, פסיבית. הוא מקבל את פקודות המאפיה ומבצען, רוצח את ובוגד בחברו הטוב, יו"ר איגוד המשאיות, ג'ימי הופה. אל פצינו בתפקיד הופה עושה כאן תפקיד נפלא, שווה אוסקר. הוא היחידי המקבל כאן אישור לצאת מכליו ולהתפוצץ על החברה המאפיונרים. על-פי ההיסטוריה, האפ. בי. איי. לא מצא את הופה מאז נעלם בעיקבות פגישה עם חברים מהמאפיה (1975). יש כאן רמזים למעורבות המאפיה ברצח קנדי, לפרשת ארה"ב וקובה. מי יודע מה האמת? אז מה הסיפור כאן? פרשנים מציעים שהבמאי בחר להראות את שלהי חייהם של המאפיונרים (חצי שעה ארוכה בסוף הסרט שאפשר היה לבטח לוותר עליה), שרובם נשפטו לכלא והזדקנו בו. כלומר, אולי יש כאן מעין 'חזרה בתשובה'. אומנם פרנק שירן נראה כאן מדבר עם כומר, אבל הוא אינו מביע חרטה כי 'אינו מסוגל להרגיש כלום', לדבריו. חוץ מצערו על כך שביתו מסרבת לדבר עימו (כי כנראה הבינה מה הוא עושה מאחרי התדמית של הבעל והאב הדואג), נראה שהוא אינו מיצר על כלום. לא חל בו שום שינוי. אז מה הסיפור כאן, מלבד הרצון והיכולת של הבמאי המהולל לחזור לסיפור המוכר לו כל כך מסרטיו הקודמים, המאפיה באיטליה הקטנה, הטיפוסים המוכרים מ"החברה הטובים", "רחובות זועמים". "כנופיות ניו-יורק", "השתולים", "קזינו", השור הזועם" - כולם סרטי מופת. אך לעומתם יש גם את "נהג מונית", "עידן התמימות", "כיף פחד", ועוד, המציגים עולם אחר. אכן, סקורסזה הוא במאי ופרשן קולנוע בחסד. היינו רוצים שימצא נושא חדש להפגין בו את גאונותו ושליטתו באמנות הקולנוע.