נניח שיהיו בחירות שלישיות. ונניח שבנימין נתניהו, חס וחלילה, ינצח בהן. אם במקרה כזה היועמ"ש,
אביחי מנדלבליט, יקבע כי אסור יהיה לנשיא, מבחינה חוקתית, להעניק לנתניהו את המנדט להרכבת הממשלה - אזי ייגרם נזק בלתי הפיך לדמוקרטיה של החברה הישראלית: לא תינתן האפשרות לממש את רצון הבוחר. זה יקרע את החברה שאנו חיים בה. אסור שדבר כזה יקרה; ומצד שני גם אסור שמטעמי פחד כי סיטואציה עתידית זו תתממש, היועמ"ש יבחר שלא לתת את ההחלטה הנכונה מבחינה מקצועית, גם אם זה אומר שאותה החלטה תרעיש ותרעיד את אמות הסיפים של החברה הישראלית, שכן שאם יכניס שיקולים זרים ופוליטיים בדבר החלטתו, ימוטט הוא עלינו את הדמוקרטיה.
כמי שלא נבחר על-ידי הציבור, אין לו את הזכות והמותרות לבחור איך תיסדק הדמוקרטיה הישראלית, בין אם מאיבוד הציבור את האמון בעצם הליך הבחירות, ובין אם מקריסת מערכת המשפט; בהיותו גוף מקצועי ואחד המוסדות החשובים במדינה, החלטתו חייבת להתבסס ולהתגבש כאילו לא היו השלכות מרחיקות לכת נובעות מהחלטה זו.
יש להימנע בכל מחיר ממצב היפותטי זה. היחיד שיכול לגאול אותנו, את ערכי הציבור והדמוקרטיה הוא נתניהו עצמו - אם יתפטר. כרגע לא רק הליכוד שבוי שלו - גם אנחנו. יכול הוא להחליט אם לדמות עצמו לשמשון ואותנו לפלישתים, למוטט גם על עצמו וגם עלינו את עמודי התווך של הדמוקרטיה הישראלית ולקחת אותנו יחד איתו ביגון שאולה; בכוחו גם לפטור אותנו מעולו. עם השבי הזה הוא הולך למכולת, ומבקש להשתמש בו כסחר חליפין עבור החלטה משפטית אשר תשמר עבורו את האפשרות לקבלת המנדט מהנשיא.
הוא סוחר בערך הפחד, כמו תמיד. הוא משתמש בשתי חכות שונות עבור אותה התכלית: את האחת הוא מטיל עלינו, במטרה שננגוס בפיתיון ונבקש מהיועמ"ש את רחמיו; את השנייה הוא מטיל על היועמ"ש עצמו, מפחיד אותו לדעת. הפיתיון של מנדלבליט מורכב מדילמה סבוכה: אם ינגוס בפיתיון, לא ירפה וימשוך את החכה - נתניהו יאשים אותו שהדג קם על הדייג; אם יניח לדייג לדוג אותו, הוא מתאבד מבחינה מקצועית.
כך או כך, היועמ"ש נידון להפסד. בדיוק כמו כל החברה הישראלית על כל רבדיה וגווניה. אלא אם כן איש אחד יחיד ומיוחד יחליט שזהו, יש גבול שאותו לא יעבור. רק שהסיכוי למעשה אצילי ואבירי שכזה אפילו לא שואף לאפס. עם החומר האנושי שיש לנו עסק איתו, היתכנות שכזו כלל לא קיימת - מבחינתו היא לא באה בחשבון. לשיטתו, אנחנו איתו עד הסוף המר, עד האבדון.
