בחיי אדם יש עליות ומורדות, שגם עלי לא פסחו. בפעם ראשונה בחיי, אני חשה שלמה. לא פגומה... בדמיוני, אני נושאת את דיוקנה של "המדונה", שציירו אותה גדולי הציירים, שמופיעה בכנסיות ובמוזאונים, ותמונת אם האלוהים, מחבקת את בנה, תמיד אותי הִיפְּנְטָה, בכול מקום שראיתי אותה. חיכיתי לרגע שאכנס לתמונה במקומה ואחוש כמותה. המתנתי שנים לבשורה, לדעת שאני הרה, וזה קרה...
ההריון המוצלח הניב את יניב. אני חובקת בן בכור, שרק האל עליו ישמור. ילד מוצלח, יפה וצח, לא בכיין, חברותי וחייכן, את ביתנו האיר ואותנו כל בוקר עם חיוך העיר. ילד כיפי ונוח, מעניק הרבה שמחה ומשפר את מצב הרוח, את הבקבוק לבד הוא לוקח, ולהשיב לי אותו ריק הוא טורח. עולה יפה במשקל וגדל בקצב מטאורי, והיה גם קטע, שבטיפת חלב המליצו לו על דיאטה! אני מחליטה שאני רוצה מאה כמותו. אם אי-אפשר אותו לשכפל, אתפלל שיהיה לי בדיוק מאותו המודל.
"הנשמות הטובות" דברו בי דברי סרה, וגם אחרי שנולד לי בני, זה קרה. לא האמינו שאני לא עקרה. וכדי לקנטר שאלו, "מאיפה יצא לך בן ג'ינג'י? הרי את לא כזאת???" וחשבו שקבלתי אותו בלי כל מאמץ, ורמזו שאולי הוא מאומץ, ולא חשבו שאולי הוא דומה לאביו, שגם הוא ג'ינג'י יפה וחביב. החלטתי לא להגיב. העיקר שיש לי בן מגניב... ואני יודעת שהוא שלי וגם של אביו.
אני זוכה לחוש את נפלאות האימהות, למרות שלא הכל כך פשוט, החשק לעוד ילד גדל. אני רוצה מהר כדי שאת הרכבת לא אאחר. ועל קשיים אני לא רוצה לשמוע, את הרצון הזה ממני אי-אפשר למנוע...
בלי הרבה לבטים ובהכרה מלאה, הצבתי לי מטרה. עוד הריון בהחלט בא בחשבון... הלכתי לרופא. שאל, "מה את רוצה כעת?" "את כל האמת? אני רוצה עוד ילד!!!" אמר לי, "חכי חצי שנה, כי חשוב, שהגוף לעצמו ישוב, ויוכל לצאת ל"מסע" הזה שוב. בינתיים אני רושם לך "אמצעי מניעה". איזו הפתעה!!! אני בהלם! נפל עלי אלם!!! לא האמנתי שיום יגיע ובאמצעי מניעה אגע!!! זה משוגע!!! שמעתי בקול הרופא ועשיתי כדברו... בינתיים התינוק שלי גדל והרצון לעוד ילד לרגע לא חדל. נהניתי מהבריאה הנפלאה שהולכת וגדלה ומתפתחת ואת הלב משמחת.
פריון והריון
שבעה חודשים אחרי הלידה, לא הופיעה נידה. פתאום, מצאתי עצמי בהריון. לא ייאמן, האם זה חיזיון תעתועים? האם אותי מטעים? האומנם אני שוב נושאת ברחמי עובר? איך זה קרה? הרי אמרו עלי שאני עקרה? זה מטורף!!! האומנם לא אצטרך לעבור שוב את אותו המסלול??? איזה בלבול!!! האם אני בהריון בלי לעבור את כל הטלטול??? לא אצטרך להמתין שנים??? אני בעננים... הבורא שמע את המשאלה וברא בקרבי עוד נשמה טהורה. אני לא מעכלת. קרה לי את מה שאני לעצמי מאחלת. אני הכי מאושרת בחלד, איזה פלא יהיה לי עוד ילד!!!
בטרם ידעתי שאני מעוברת, תכננו להשאיר את התינוק המתוק אצל סבתא וסבא, ולנסוע לחו"ל. אך לרגע בלבול... איך אפשר לנסוע לטיול בחו"ל, כשפתאום אני מגלה שאני הרה ותינוק בתוכי נברא??? הלכנו לאותו רופא, שאותו פעם שאלתי: מה הסיכויים שלי להיכנס להריון? והוא ענה, שהוא לא יודע, אל נכון, כי לאלוהים הפתרון... הוא בדק ושמע דופק ואמר, "זכית ב"הריון ספונטני"!!! אלוהים חַנָנִי, לא ייאמן!!! מהיום לא אצטרך הרבה להמתין ולעבור את שבעת מדורי הגהנום, וזה לא יעלה לי הון. שאלתי את הרופא: "ומה אתה חושב, אפשר בהריון לנסוע לטיול בחו"ל?" הוא ענה, "אין בכך שום פסול! אם ההריון יושב טוב, לא יקרה לו כלום!!! סעי לשלום!" אני לא קולטת אם זה אמת או חלום...
בפעם הראשונה כשנסענו ביחד לחו"ל, לא היו לנו ילדים וההתלהבות לא ידעה גבול, אך הפעם זה לא נעול, כי יש לי את תינוקי וזו שטות לנסוע לחו"ל לטיול כשאני הרה ובתוכי עובר חדש נברא.
כולם משכנעים אותי, שכשיהיו לי שני ילדים לנסוע פחות מתאים. ואני מתרצה ומקבלת את הדין. ואחרי לחץ מתמיד, אני נכנעת! בלב כבד נוסעת... טוב שאת העובר אני נושאת בתוכי והוא ילך אתי, אך איך אתנתק מתינוקי??? מאותו הרגע אני לא נרגעת, מתגעגעת, לא מפסיקה לבכות ולא חשוב כמה הטיול יפה, מוכנה לתינוקי בכל רגע לשוב. אך אנו בטיול מאורגן, וזה לא ניתן. כל יום שעובר אני בוכה יותר, קשה לי בלי תינוקי וגם דואגת לעובר שבתוכי. יש קושי להיות עם הבית בקשר, לדעת בכל רגע אם הכל בסדר, (עוד לא היו טלפונים ניידים ולקבל קו זה לא קל בכלל). לבעלי היה הרבה יותר קל, הוא לא דאג בכלל, אך אני הקשתי עליו, והוא בטוח שאני דואגת לשווא. והוא לא מבין מה עובר לי בראש, ומה פשר הדמעות שלא מפסיקות לזרום.
סוף-סוף הטיול הגיע לקיצו. אני מפנטזת על הרגע, שבו אראה את בני ואירגע. איך יניב יגיב כשהוא יראה אותי? האם הוא זוכר אותנו? מחכה לרגע שאחבק אותו, ואכסה אותו בנשיקות, אביט בפניו הצחות, ואראה את השן שצמחה ואת השיער שהתארך ואיך הוא לבדו קם ועומד ומושיט ידיים, מחכה לרגע שאותו אחבק והוא ימחא כפיים ויעשה שלום ואראה איך הוא גדל פתאום...
הוא חיכה לנו עם סבתא וסבא בשדה התעופה. ישב באוטו על כסא התינוק. כשראה אותנו, לא ריגשנו אותו, וזה לא צחוק... כשאמרתי, בוא לאמא! היה אדיש, כאומר מי את בכלל!!! אותי לא זכר, מצב רוחי נעכר. הגענו הביתה. הוא נשאר אתנו. לא בכה. נזכר בנו. ומאותו הרגע לא רצה לרדת מידיי, למרות שהיה לו טוב אצל סבתא וסבא, וקיבל מהם הרבה חום ואהבה, ופתאום אני באה. בטיול הזה לחו"ל, הרבה געגוע היה כלול, והילד הטוב, אולי לא הבין את שקרה, התנהג לתפארה. ולא קלט, שהייתי חסרה.
בני יניב המשיך לגדול וללבלב. אני מגלה שמהמלה יניב אפשר להרכיב את המלה בניי, והשם יניב כבר מניב, בעוד כמה חודשים יוָלד אחיו, ורק זמן קצר הוא יישאר בן יחיד. אני קצת חסה עליו, בעצם על שניהם, שאצטרך לחלק את זמני בין שניהם. הרגשתי שהזמן דוחק ועלי למהר לעשות עוד ילד, לפני שאהיה מבוגרת, עלי למהר להשלים את החסר... והוא מוכרח שיהיה לו אח. כדי שלא יהיה לבד ויהיה לו עם מי לשחק ולריב על תשומת הלב מאמו ומאביו. אני לא חושבת כמה קשה זה יהיה, אני חושבת כמה נפלא, שבעוד ילד אזכה. יודעת שדרושים לי הרבה כוחות, וכמו כל האימהות, אלמד להתגבר ואני מאמינה, שאמצא את הדרך שתאפשר לי להסתדר. שום דבר בחיים לא קל, דרושה הקרבה להגשים את המטרה. חמש שנים חיינו בלי ילדים, ועתה אנו באנרגיות מלאים, ואת הפיגור עלינו להשלים. וכשעוד תינוק ממתין על הסף, רוצים לאסוף כל רגע נכסף, וכול יום חג, אנו שמחים עד הגג, ושלל לא יחסר, ויש גם לחם גם בשר.
העובר ברחמי צומח ומתפתח. אין לי הרבה זמן לשבת על כסא הנוח ומהכול לשכוח, ולשים יד על הבטן ולנהל אתו שיחות נפש. אני עובדת על עבודה סמינריונית, מדי פעם משאירה את הילד אצל סבתא ויושבת בספריה, אני עובדת במשרה מלאה בהוראה, מטפלת בענייני הבית, ויש לי בן לתפארת, ואני מאושרת שיהיה לנו עוד ילד, או ילדה (עדיין אין אולטרא סאונד) מין הילוד עדיין חידה. וכשהוא בועט, אי-אפשר להימלט, אני עוצרת ולרגע האלוהי הזה מתמסרת.
הפעם אני פחות מתפנקת. אני עושה הכל ברוגע ושקט. יש לי ילד. אני מתפקדת. אני הרבה יותר קלה. פחות במשקל עולה. ההריון נמשך לאורך כל חודשי החורף, וזה הרבה יותר קל מההריון הראשון. הפעם אני מסוגלת לאכול בשר, ומרגישה אחרת בכלל, מה שמפתה אותי לחשוב, שמדובר בהריון של בת ואני מדברת עם העובר, כאילו הוא בת, מחפשת לה שֶם שאותו אוהב. מאוד שמחה, שאוכל להכניס הביתה את הצבע הוורוד, שאהוב עלי מאוד. אך גם מוכנה באהבה לקבל, את מי שבתוכי גדל ולהודות לאל ולהלל.
אני גם פחות דואגת. מהניסיון אני יודעת, שיש כל מיני מחושים, שבהריון מרגישים, שחלקם הבל, ומהם לא צריך להיבהל. בלבי אני מאמינה, שכל כאב הוא בר חלוף והוא לא מבשר סוף. ויודעת שהילוד יהיה מתוק, ונרגעת ומאמינה, שלא יהיה שום פספוס, כי כבר יש לי "אב טיפוס".
אני קצת פוחדת מהלידה, שהיא הפעם פחות חידה. הכאב הצפוי אותי לא מרתיע. כמה חיכיתי שאזכה לחוש את הכאב המעניק והמפרה, זכיתי בכאב היוצר והבורא, הכאב המפתה, שאת הנפש מרפא. אני אזכה בו שוב, רק חשוב, שאצליח ללדת בשלום ושמשהו לא יסתבך פתאום. אני משכנעת את עצמי, שאם נשים בעולם השלישי, מצליחות ללדת בתנאים קשים, אין סיבה, שאני לא אצליח לעמוד בכאב העז, כשהוולד תקוע ולא זז, ובבדיקות הלא נעימות כל כמה דקות. מאמינה שאתגבר, לא ישברו אותי המִשְבָּרִים... אני מודעת לכך שהלידה והכאבים נמשכים רק שעות אחדות, שבסופן מקרבי, חיים אביא, אחרי משא ארוך של תשעה ירחים ארוכים וברוכים. אני אופטימית, מאמינה שהכול יעבור בשלום, ושום אופציה אחרת לא באה בחשבון. לא מוכנה לשבש את כל הטוב שנפל בחלקי, בהבלים מבהילים. אני מתפללת שאזכה שוב לעבור את חווית הלידה ותהיה קשה ככול שתהיה, העיקר שאשא בחיקי את הילד, שאני לו מייחלת.
בזמן ההריון הזה ניגשתי לבחינת הגמר לתואר בגאוגרפיה חד חוגי. שלווה, לא נרגשת, יודעת שאני בקרוב עם עוד ילד מתחדשת. ברור שהתואר חשוב, אך חשוב יותר לשמור על קור רוח, והאופציה היא לקחת הכל בפרופורציה. בזמן הבחינה, ניגש אלי מופתע הפרופסור ראש החוג, ושאל, אם אני שוב בהריון? עניתי, כן. הוא איחל לי, שבשנה הבאה עוד הריון ועוד תואר... עניתי, הלוואי!!! התרגשתי שהוא שם לב... הבחינה הייתה קלה, העובר בבטני בָּעַט ולָאַט, אימא את מסיימת עוד מעט... ותקבלי תעודה עוד לפני הלידה...
עברתי את בחינת הגמר בהצלחה יפה, קבלתי שוב 90 כמו אז, כשלמדתי דו-חוגי. כעת אני לתואר ראשון זכאית וגם לתעודת הוראה, שעד היום הסתדרתי בלעדיהם לא רע. היה לי כיף ללמוד כשאני נושאת את ילדיי בתוכי והם למדו ונבחנו אתי, ונחשפו לעולמי. מאמינה שמשהו ממני עבר להם בגֶנים, ובעיקר הסקרנות ללמוד ולדעת ובכל נושא לגעת.
אני כבר לא רדופה, לא נכה ומהלשנות הרעות לא נשקפת לי סכנה. הנשיות שלי מתפרצת. אני הכי נשית שאני יכולה להיות. מגדלת שני תינוקות, אחד בחיקי ואחד ברחם. "ברכת שדים ורחם". קומתי לא שחה, ומתוק העול על השכם ומתוקים הרגעים של הרגשת הבריאה וההתהוות, האימהות וההורות. אני נראית הכי יפה שאפשר, ואין לי בעיה שיביטו בי ויראו, שאני פורייה, אם ורעיה. בטני גדלה כהר ובתוכה צומח עובר. איש לא יטען שאני לא אישה, אחרי שכבר עברתי לידה ויש בן מדהים ואני שוב בהריון, וההריון השני יפה מתקדם, הבן הבכור מתפתח וגדל. הזמן עובר מהר, וגם אם הוא לפעמים הוא עובר בעצלתיים, הימים יפים כפליים. ההנאה מבננו אדירה, אנו באופוריה, לא מעכלים, שאנו הורים. אנו מאושרים.
הלידה
ההריון הנפלא הולך ונשלם. שבוע ארבעים. נותרו עוד "כמה רגעים", עד הלידה, ועד שאשמע את הקול שינעים. יום שישי, מעבודה חופשי. חבלי לידה, צירים חלשים בתדירות נמוכה. עדיין אין מה למהר לרוץ לבית החולים. אני נרגשת, ברור לי שהיום אלד. זהו המועד... יהיה לי עוד ילד!!! אני חייבת להיות קרובה לבעלי שיסיע אותי לבית החולים, כשהצירים יתגברו. נסעתי אתו לעבודה במושב והמתנתי עם בני בבית הוריו, הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות, בינתיים, הוא יוכל לעבוד, עד שיגיע המועד, ואמו תוכל לשמור על הנכד. אכלנו ארוחת ערב והצירים נותרו חלשים ועדיין אין טעם לרוץ לבית החולים...
שבנו הביתה, כשאנו יודעים שזה עניין של עוד קצת זמן. זה יקרה... השעה מאוחרת, מצפייה אני מותשת. חוששת... אין לי מנוח, רוצה לצבור קצת כוח... כעבור שעתיים אני מתעוררת, שמתי יד על הבטן, לא חשתי שום תנועה. מה קרה לו? הוא תקוע! לא זז! האם הוא, חלילה, מת??? לא!!! אסור לי לחשוב על זה כעת. מבוהלת, הערתי את בעלי, שיטיס אותי לבית חולים, למרות שהצירים לא חזקים. רציתי שיבדקו מה קרה לוָלָד? מדוע הוא לא זז? האם קרה לו משהו רע!!! בעלי רץ להזעיק את אמו לעזרה, שתבוא לשמור על הילד. טסנו לבית החולים והוא מסר אותי למיילדת, שבדקה והרגיעה, שהכול בסדר, את נשארת! את עוד מעט יולדת!!!
אושפזתי מיד בחדר לידה. התחילו ההכנות, שכבתי בשקט כמה שעות. חדר הלידה באותו זמן המה מזעקתן של כמניין יולדות, שזועקות בקולי קולות. מדי כמה דקות, עברתי בדיקות. כדי לזרז את הלידה, פתחו לי את המים. צירים חזקים!!! הרגשתי שאפפוני חבלי מוות... כאבים מעיקים, לא נפסקים, שניים חורקת, לא מצייצת... החלטתי אני לא צועקת!!! נשמתי יוצאת, אך אני חזקה, יודעת שהלידה תסתיים תוך דקה ארוכה. לידה טבעית, בלי אפידורל (שלא ידענו עליו כלל). אני לא מצליחה לעמוד בהבטחה! משמיעה זעקה ארוכה, כאב חד מטהר מעניק ומפרה, אותי מפלח. אני יולדת... ופתאום שקט... המיילדת אומרת, זה בן! בקושי נתנה לי רגע בו להתבונן, הוא נשם ובכה... נשמתי לרווחה. המשקל הראה שהוא שוקל שלושה קילוגרם ותשע מאות וחמישים גרם, משקל יפה ורם, שתרם לכאב העז שבלידה נגרם, שבדיעבד, היה שווה כל גרם. לא התאכזבתי שזה לא בת, העיקר שהבן בריא ושלם, ענוג ומתוק. לבי נמלא שְֹחוֹק... הייתי כחולמת, איזה פלא, אנו חובקים עוד ילד. אין מאושרת ממני בחלד.
בזמן הלידה, בעלי היה בבית, שמר על הבן. לא היה לו מושג מה אתי ומה עם העולל, למרות שבכל כמה דקות הוא צלצל לאחיות, וניסה מהן לקבל אות. כשקיבל את הבשורה הנפלאה, הוא מיד בא. נפתרה החידה, ילד או ילדה. בעלי הימר או רצה בן, וקיבל! במשפחה של חקלאים, דרושים בנים, וטובים השנים מן האחד... וזה גרם לו לנחת. ואני, ציפיתי לבת, אך ידעתי שיכול להיוולד בן, ואין כל הבדל, אותו באהבה שנינו נקבל. הרגשנו נהדר. הוא מיד ללבנו חדר. "מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה: הללויה.
הוא נולד בשבת, בכ"ב באדר, בשנים עשר במרץ, שנת 1977. באותה שנה בוצעה הפריית המבחנה הראשונה. ונשיא מצרים אנואר סאדאת ביקר בירושלים ונאם בכנסת והתחיל תהליך השלום עם אויבתנו מדרום. מהפך פוליטי וכלכלי התרחש, בגין עלה לשלטון, ולראשונה קבלנו את גביע האליפות בכדורסל... שנה עם מזל. האם בניי לא יצטרכו להתגייס לצה"ל???
הפעם, האשפוז אחרי הלידה לא היה נורא. ללידה הקודמת לא קניתי לי חלוק, הסתובבתי עם כתונת בית החולים, וזה לא היה נעים. ללידה הזו קניתי חלוק מקסים, וזה היה יותר מרשים. אחרי יומיים שחררו אותי הביתה. רציתי עוד קצת לנוח, כי ידעתי שלא יהיה לי קל עם שני תינוקות "לבד". שבתי לביתי אחרי יומיים, בלי לעבור את הסבל שהיה מנת חלקי בלידה הראשונה ובלי הצהבת וה,G6PD הכל היה פשוט ומידי, אך הייתי לבדי. בעלי הביא את הבן הגדול ואותי עם התינוק הביתה והלך לעבודתו. זה היה מבהיל, לא ידעתי מאיפה להתחיל, התמלאתי חיל... אין מי שיגיש לי צלחת מרק והמצב בבית לגמרי לא היה נחשק. ומה שנדרש, הוא לעשות חשוב מסלול מחדש, כי לא הכל דבש...
על עוד מיטת תינוק, לא רצינו לחשוב. קנינו לבן הגדול "מיטת נוער" והגלינו אותו ממיטת התינוק, שתשמש את אחיו הקטון. הבעיה, שהוא מיד למד לרדת מהמיטה והיה קם באמצע הלילה, מתייצב ליד מיטתנו בשקט, עם המוצץ בפה ועם חיתול הפלנל. לא התעצל, עמד בשקט, לא השמיע קול ולא יילל, עד שהרגשתי אותו לידי וקמתי והשכבתי אותו שוב במיטתו. זה תסריט שהתרחש בכל לילה. לבי המה עליו. מהילד נלקחה המיטה שהייתה לגמרי שלו, ובמקומה קיבל מיטה גדולה לגילו ובה הוא ילך ויגדל... ולא רק זאת, אלא שהוא נאלץ לרדת מהחיק, שעד היום, רק אותו חיבק, למען אחיו התינוק, שנאחז בי שעות, ובשבילו, זה לגמרי לא צחוק...
עם כל המוכנות, והרצון לקבל הכל באהבה, ולהמתיק את העול, את חוסר השינה, היה קשה לי לסבול. יש דבש ויש עוקץ ויש מר ומתוק. התינוק דרש הרבה תשומת לב ויש גם תינוק גדול בן שנה וארבעה חודשים, שגם הוא זקוק לטיפול. הרגשתי שזה לא הוגן, שעליו לקום ולפנות את מקומו לאחיו הקטן ממנו. איך ארים את שניהם בעת ובעונה אחת, כששניהם מושיטים ידיים, את מי אקח ראשון את הגדול או הקטון??? נקרעתי בין שניהם. בין התינוק שדורש טיפול והזנה וחיתול, לבין אחיו הגדול, שגם הוא עדיין עם חיתול וגם לו דרוש טיפול.
זה היה קשה ומבלבל ואותי זה טלטל. ואף פעם לא הייתי בטוחה, שמה שאני עושה, הוא הדבר הנכון, ואף פעם לא חשבתי, שהם לא יבואו אתי חשבון...
בשלב זה, כל מהותי היו הילדים. כל קיומי, היה למענם. מלבדם לא ראיתי דבר. לא היה לי זמן לעצמי, לא ידעתי מתי אוכל לקרוא פעם ספר, מלבד ספרו של ד"ר ספוק: "הטיפול בתינוק ובילד"? מתי אתלבש ואתאפר, ואלך חברים לבקר? מתי אתקלח בשקט, ולא אחשוש שהילד עלול להתעורר? כל היום לבושה בחלוק, חולצת שד לתינוק, השדיים כואבות נוטפות, הרבה כביסות, לא ישנה בלילות. אסורה, כבר אין לי כנפיים. טובעת במים... אימא שלי רחוק גרה ולא עלה על דעתי לבקש ממנה עזרה. גם לה איש לא עזר, ילדה שבעה ילדים וגידלה אותם לבד, בלי תנאים אנושיים ובעולם זר, מנוכר ולא מוכר... הרגשתי אבודה. נכון שאצה לי הדרך והשתוקקתי להגיע לרגע שאלד בשלום עוד תינוק ונהיה משפחה יפה ושמחה. האם אני נשברת ברגע השיא? לא ולא, זכיתי להגשים חלום. אני מודה שזו משימה לא קלה, צריכה לבוא הקלה!!!
את התינוק המתוק הרך והחמוד, לא הצלחתי להניק יותר משבעה ימים. הוא בכה וצרח ובלילות לא ישן. רק בחיקי היה נרגע ונרדם. ההנקה לקחה שעות וגרמה לי עינויים. בזמן ההנקה היה מתעייף ונרדם ומפסיק לינוק, ושום מתעורר ועושה ממני צחוק. זמן רב ארכה כל ארוחה, ובגללו הבן הבכור נדחה. לפעמים בכה, רצה גם הוא על היד. הרגשתי מבוכה... ולמרות הברכה, הייתי בוכה. נאלצתי להפסיק להניק, ולעבור לבקבוק, כדי שיהיה לי פנאי גם לאחיו..
היה לי שם לבת, נעמה, אך נולד לי בן, ולא היה לי עבורו שם. ולפתע הברקה, אקרא לו נעם שם נעים ומשמעותי ואת השם הזה הוא יישא בגאון. שמחתי על השם נעם, שבכלל לא עלה לי דעתי קודם. גם בעלי אהב את השם ולא הציע שם אחר. אך מנגד בא אבי ושוב ביקש "קראי לו על שמי!". "לא אבא, נעם, יהיה השם! לבני לא אקרא על שום שם." האמנתי שזכותי לקרוא לבני, בשם שיש לו משמעות, ולא אֵאוֹת לקבל שום הצעות. צר לי אם אבי האהוב נעלב... אך לבקש זאת ממני הוא לא שב...
ערכנו לו ברית ב"אולם הבריתות", לא רחוק מהבית. יום שבת, היום שבו הוא נולד, יכולתי להיות עם האורחים, הקרובים והאחים, שכולם בשמחתנו שמחים. נדמה לי שהפעם אבי היה הסנדק והוא שמח, למרות שאת שמו הוא לא הנציח. אחרי נעם נולד לאחי בן והוא קרא לו על שם אבי, והוא בחייו הרוויח את שמו להנציח. אני בעניין ההנצחה של השמות לא מצאתי שום ברכה. רציתי שמות ישראלים לילדיי הצברים, שנולדו כאן בישראל, שהם במעשיהם יעניקו תוכן לשם.
התחלתי להזין את נעם ב"סימילק", וזה הלך יותר חלק, אך התסכול לא לגמרי נמחק. הבעיה שלי, הייתה חוסר שינה. כשאחרי ההאכלה היה נרדם לי בידיים, וכשהייתי אותו בעריסה מניחה, הוא מיד התעורר ובכה. היה לו קשה ממני להתנתק, חיקי לא נשאר לרגע ריק. הוא רצה שאמשיך אותו לחבק. לא פעם הייתי נואשת, לרגע לא היה לי שקט. שוב לקחתי אותו לחיקי, שמתי אותו מעלי, וכך נרדמתי מותשת. הייתי מתעוררת, מבוהלת, לבדוק אם הילד בסדר... הסבל שנבע מחוסר שינה, היה קשה מנשוא, ולא ידעתי אנה אבוא. ולא עלה בדעתי להפקיד אותו ללילה אחד אצל אבא או סבתא, כדי שאצליח לישן ולמלא מצברים, כי אז החיים היו קצת אחרים. הייתי בטוחה שלאיש לא תהיה אליו סבלנות כמוני ואיך ייתכן, שתינוק שכל כך התאוויתי אליו, אשָלֵח אותו מעליי. הייתה בי המון אהבה והקרבה ובשלות, להמתיק את העול. לא העזתי לומר שאין לי כוחות, כי לא שכחתי את בושת עלומיי, שבהם הרגשתי עצובה ועזובה ומייחלת לשמוע נבואה כמו "רוני עקרה!"
תינוקי, נעם, היה רגיש ולא היה אדיש, נילחם על מקומו ולא ויתר על-אף רגע להיות אתי. וכשהוא ישן והייתי נכנסת לחדר על בהונות, אי-אפשר אותו להונות. מיד הייתי נתפסת והייתי חייבת לקחת אותו ולהרגיע, וכך אותי הוא שיגע... בעובדה שהוא כל כך רצה אותי, כל כך נתלה בי, לא נתן לי לרגע מנוחה, הייתה גם הרבה ברכה, הרגשתי כמה אני חשובה, וכמה החיים החדשים שנבראו בקרבי, מסרבים להתנתק ממני, וגם אחרי שחותכים את חבל הטבור, נשאר החיבור בין האם לגור.
אחר-הצהריים הייתי לבד עם שני הבנים, לרוב פנויה מרוב העניינים, כביסה ותלית חיתולים, עוד לא היו "מייבשים" ולא "טיטולים", בישולים, קניות וסידורים ו"טיולים". היה לי פנאי להשקיע בילדים, במשחקים ובסיפורים ולימודים, וחיכיתי לרגע שאוכל ללמד אותם דברים יותר גדולים. וחיכינו לאבא, שיבוא עם אהבה, וייתן לי מעט חרות לצאת לקניות.
בעלי היה שב עם חיוך עם ערב, אצלו העבודה לעולם לא נגמרת ולמרות שהוא נורא עייף, כשהגיע הביתה, לכולנו היה כיף. הילדים עליו קפצו ועל יום עבודה קשה פיצו. מדי פעם הייתי בוכה ומתמרמרת, שאני לרגע לא יכולה במנוחה לשבת, וכל האחריות עלי נופלת, ואולי כדאי שיושיט לי יד, כי אני מרגישה שאני לבד. הוא השתדל לקלח ולהאכיל, לשחק אתם ולהכיל והתמלא בגיל. הוא לא הבין מדוע אני קובלת, הרי אין כיף מלטפל בילד! הבנתי שהרבה לא ישתנה, כי אצלו העבודה היא הכל ועלי לשאת בעול. יותר ויותר הרגשתי שהילדים הם שלי יותר, ואני היא זו, שבכיתי והתמרמרתי והתפללתי ופיללתי, ואני שפחדתי, שאם לא אלד אותו אאבד... הוא דאג לפרנסה וזה מה שעליו כיסה.
למרות הקושי אחרי הלידה, ולמרות הכאבים וההורמונים, והעבודה שאף פעם לא נגמרת, לרגע לא שכחתי כמה אני בת-מזל. נוסף לי ילד מתנה, מבלי שאעבור שוב את ייסורי ההמתנה, בלי הפחדים והחששות, ובלי הלשונות הרעות, שסרה מדברות. הנה אנו אבא אימא ושני עוללים חמודים, שזקוקים לנו ואנו עושים עבורם הכי טוב את כל מה שלהם נחוץ. הקושי יחלוף, הם יגדלו, ישנו בלילות, ויחוללו בחיינו נפלאות. יש למען מי לחיות. עלינו להתפלל, שהשם ישמור על האושר, שכמו גשם עלינו נופל, שנדע יפה אותו לקבל, ונדע למצוא את האיזון בין המציאות לחזון...
קינן בי החשש, שהפרש הגילים הקטן בין שני הבנים, שלא היה מפתיע ושהיה מתוכנן, הוא לרעתם! הרגשתי שאני לא יכולה לטפל בנעם, כמו שטיפלתי ביניב, כי נעם נולד לתוך משפחה ויש לו גם אח, ואיני רוצה שאף ילד מהם יקופח. מכאן, שלא רע והכרח, לקבל עזרה. מאחר שבעלי יצא בבוקר השכם וחזר עם רדת הליל, כדי שהוא יוכל לישון ולצאת בבוקר לעבוד, רק אני קמתי לתינוק בלילות, וקבלתי עלי את כל חובות, ואפילו ראיתי בהן זכות... מאחר שמדובר בשני תינוקות, המשכתי להעסיק את המטפלת של יניב, למרות שאני בחופשת לידה. בשמחה קבלתי עזרה מידה. יניב המשיך לקבל טיפול מסור מהמטפלת, שהוא הכיר, שהאכילה אותו, לקחה אותו לגינה, בשלה לו מרק, עשתה לו אמבטיה והשכיבה אותו לישון בצהריים, כך שעד אחר-הצהריים, הוא לא הפריע לי לטפל באחיו, ולא סבל מהזנחה, בגלל אחיו שתבע אותי ובכה.
מאחר שילדתי במרץ, חופשת הלידה שלי התארכה, חצי שנה, עד ספטמבר, ולא ידעתי אם לעבודה אני חוזרת... התינוק גדל והחיים הפכו ליותר קלים וההנאה הייתה אדירה, והקושי שנראה נורא, כאילו לא היה ולא נברא.
הגדול אהב מאוד את הקטן, לא ממש קינא, רצה שאשכיב אותו לידו. אם הוא היה בוכה, היה בא לקרוא לי, ואומר לי: "עם", עדיין לא ידע לדבר ולנעם קרא "עם". הוא לא פגע באחיו, רק רצה שאותו לידו אותו אשכיב. הוא היה מאוד עדין, וגם כשהוא קינא, זו לא הייתה דרמה. הם גדלו יחד כתאומים, באהבה ובנחת. ואת זה מאתנו איש לא יוכל לקחת...
כשיניב היה בגן, נעם היה בבית. רוב הזמן היה שקט, נינוח, בלי הרבה מצב רוח. ישב על הכסא הגבוה, מרוכז בטלוויזיה בזמן שאני עסוקה, לא זז הרבה, צמוד אלי, לא מתרחק, אהב אתי לשחק. כשיניב היה שב מהגן, התחיל הבלגן. יניב רוכב על האופניים ונעם אחריו עם המכונית, מתחרים מי יגיע ראשון לסוף המסדרון, ויש חיים והרבה רעש ושאון, שמחה וששון.
הייתי כמו נמרה. יעילה, לא ישבתי בחוסר מעש. הרגשתי מועילה ולא צברתי כעס. עשיתי הכל בלי לעשות רעש. הלכתי עם ראש מורם, לא נחבאתי אל הכלים. אני אם לשני בנים מדהימים, שכל יום גדלים ומתפתחים יפה, ומלמדים אותי איך בשמחה למלא את התפקיד החדש, ולהרגיש שאני אימא ממש, עם יכולת לתת את הנשמה ואת הלב, ולחבק אותם כשלהם כואב, ולהעניק להם כל מה שלבם שואל.
בגיל שנתיים שלחתי את יניב לגנון. וכשמלאה לנעם חצי שנה חזרתי לעבוד רק יום בשבוע. וסבתא התגייסה לטפל בנעם התינוק, שאהב אותה מאוד. לא הייתי חוזרת לעבוד אפילו ליום בשבוע, אלמלא לחצו עלי מבית הספר, שטענו שזה לא בסדר, שלא הודעתי להם בזמן ואין להם מורה יותר ממני מיומן, שיכין את התלמידים לבגרות, אחרת, זאת הפקרות... חייבו אותי לעבודה מיד לשוב... אין רע בלי טוב. מסתבר שזה חשוב, שפעם בשבוע אני בכובע של מורה, יוצאת מהחיתולים, מתלבשת, עם מורים ותלמידים נפגשת ומרגישה שיש לי מה לתת!!!
התינוק גדל, מבין, מחייך, עומד, מדבר הולך, כל הפלא הזה קורה תוך שנה, את חיינו הוא שינה. ובמקביל אחיו מרגיש גדול. כל דבר עושה לפניו. ואין מנוס, מתחילים להשוות, הבנים זה מזה שונים. מי אמר שאחים חייבים להיות שווים??? דווקא השונות מכניסה עניין, ואנו רואים שלא כל האצבעות שוות ולכל אצבע יש תפקיד וזה מקסים.
הבן הבכור מחושב, מתכנן, בונה, יוצר, אמיץ וגיבור, חייכן וצחקן, אוהב ללכת לגן חברותי וחייכן, ואחיו, עדין רגיש ורגשן, ילד טוב וביישן, חכם ונבון ופחדן. פחד ממכונת כביסה בזמן שהיא סוחטת ועושה סיבובים רבים, משואב אבק עובד ומאלטיזכן שברחוב עובר. לא מוכן ללכת לכל אחד. מוכן עם המוצץ בפה לשבת שעות ליד הטלוויזיה ולצפות בתוכניות בעברית ובאנגלית ולקלוט קצת מלים בכל שפה. כשהוא צפה בטלוויזיה, אכל בלי בעיה. היה מוכשר מאוד גם במספרים ואהב "לקרוא" ספרים. בגיל שנה דבר ושר. ילדי מאוד מוכשר.
נעם אהב מאוד את אביו. וכשאביו היה שב מהעבודה, הוא היה נתלה עליו, את ראשו מניח על כתפיו ועושה "נומי נומי על אבא". קראנו לו בשמות חיבה: "נוּמִי", "נוּמָה" ו"נוּם", שורש שמו בלי הע', כי הוא לא אהב לישון ולעצום עין. יניב היה קשור לשנינו, ואלי יותר, וכל אחד מהם, היה מאוד אהוב וחביב, גם על אמו וגם על אביו, ועל כל מי שמסביב.
קשה להבין איך קרה, שבושתי בעלומיי, ואחרי ערגה של שנים, בזמן קצר, מהפך בחיי, אני אם גאה לשני בנים. היה בזה הרבה שחוק, אפילו שהיה גם כאב בטעם מר מתוק! זכיתי לכאוב!!! זכיתי בכאב המנצח הטוב! וניצלתי את הזמן כדי ללמוד ולהשקיע בעצמי עוד, לפני שאני שוקעת עד צוואר בבניית הקן המשפחתי, שדורש נתינה ללא סוף, וזכיתי לחיות עם בעלי לבד, והיה לנו מאוד נחמד, מלוכדים יחד למלא את המשימה, ללדת בן ועוד בן, ויהיה נחמד ש"עוד מעט", נלד גם בת. זכיתי!!! זכיתי, שיש לי משפחה ברוכה, משפחה שמחה, מוצלחת, גדלה, משגשגת ופורחת. אושר אגדי... רק חקלאי, שחווה בצורת מתמשכת, יכול לשמוח במטר, שמפריח שפלה והר וזה עושה אותו מאושר.
אני רגישה לספורים על נשים, שזכו אחרי תקופת עקרות לזכות בפרות... מאמינה שכל אישה יכולה לזכות, רק צריכה סבלנות, אמונה, לא לאבד תקוות. אני התעודדתי מ"סיפורי האימהות" המקראיות, שכולן היו עקרות, וכולן זכו ללדת, כשיד השם נגעה בהן. שרה בכתה וצחקה, לא האמינה, שבגילה זה יקרה לה, רבקה שהייתה עקרה עשרים שנה, התבשרה שתלד שני גויים, רחל היפה, בכתה דרשה ואיימה, "הבא לי בנים - ואם אין מתה אנוכי" וחנה, שגורלי כגורלה, התעצבה, לא אכלה ולא שתתה והתפללה לבן... כמוהן, גם אני בכיתי, התמרמרתי, התפללתי, ציפיתי, ייחלתי, האמנתי... וכמותן, ילדתי בנים ויש בביתי שמחה וצחוק, המר הפך מתוק, ואת העצב אפשר למחוק. ואני מרגישה שעל נאמר: "רוני עקרה... פצחי רינה וצהלי" וראי, "עד עקרה ילדה שבעה".
היום הסיכויים לפתור בעיות פוריות הן רבות. הטכנולוגיה והרפואה השתפרו, החלו בהפריית מבחנה, שפתרה הרבה בעיות, הקפאת ביציות ועוברים, שאפשרה את הפונדקאות, ויותר ילדים היום נולדים בשיטות הפריה אחרות וכל אישה היום יכולה בתינוק לזכות וזה גם מאפשר לשני גברים לזכות לגדל תינוקות ולהיות אבות. והמשפחות היום משתנות....
זכינו, שילדנו הם משנינו.
