אחת הטענות השכיחות בשיח של ימים אלה, היא שהציבור רוצה
ממשלה מתפקדת, שתטפל בבעיות החשובות והבוערות של הביטחון הלאומי, המשק והחברה ושתביא תוצאות. טוב ויפה; הציפיות מובנות לחלוטין. מה שאינו מובן הוא התנהלות הציבור מול רצונו, וחוסר הבנתו שהתנהלותו ולא ציפיותיו היא שתכריע מתי ועד כמה תתמלאנה משאלותיו.
כאשר למעלה מ-30% מהציבור
1 אינם טורחים ללכת להצביע, כאשר חלק ניכר מהמצביעים אינו מצליח להבחין בין עיקר לטפל וסומך על יריביו שיעשו עבורו את העבודה, רוב הציבור מתנהל באופן בלתי-רציונאלי. רוב זה אינו יכול לסמוך אפילו על בורא עולם, שהרי הבורא הוא שהפקיד בידיו את הזכות להכריע, בגבולות אנושיים, בגורלו. על פרשת דרכים מעין זו, עומד לנגד עיני המשפט היהודי המונומנטלי: הכל נקבע והרשות נתונה. לדידי, פרושו "המודרני" של משפט זה הוא שלכול פעולה יש תוצאה וגם מחדל או הימנעות מפעולה, נחשבים לפעולה; את המילה פעולה ניתן להחליף ב"בחירה". אפשר שדווקא היא מייצגת טוב יותר את ההוויה בה אנו חיים, בשל שפע האירועים והשינויים המאפיינים אותה.
אחר עשר שנות כהונה כרה"מ, אם נתניהו אינו מספיק טוב לתפקיד, מדוע לא הודח בקלפי באחד ממחזורי הבחירות האחרונים? אך אם "נהפוך הוא", מדוע לא הוענקה לו עדיפות ברורה על יריביו, כך שיוכל להמשיך ולשרת ביעילות את הציבור? זו בפירוש התנהלות בלתי-רציונאלית.
השאלה מה חושב היועץ המשפטי או הפרקליט הראשי אינה חשובה כלל. בשאלות אלה יש לטפל על-פי החוק, לשם כך הוא נועד. שאלת ההתאמה היא כללית וכוללת ויש לשקלל בה את כל הידוע לציבור בעת ההכרעה. התנהגות בלתי-רציונאלית, תוביל ברוב המכריע של המקרים לתוצאה בלתי-רצויה לציבור, שכן רציונאליזציה נוצרת ע"י רמת המתאם בין התאמת מועמד לדימוי של "מועמד אידאלי" מצד אחד, בהשוואה למועמדים האחרים. כאשר החלטות, בדרך של בחירה או בדרך של הימנעות מהחלטה, מובילות למבוי סתום של חוסר הכרעה, הציבור אחראי לכך והוא שצריך לשאת בנטל.
אחד היסודות הבסיסיים והחיוניים ביותר לדמוקרטיה, הוא הקשר בין דרך קבלת ההחלטות - באמצעות רוב הציבור - להתחייבות מראש לקיים את ההחלטות שתתקבלנה.
"החיים אינם פיקניק" בראש וראשונה משום שהם מלאי דרישות מנוגדות שנחוץ להכריע ביניהן. מנגנוני ניהול החיים הציבוריים, בדומה למבנה האישיות הפרטית של כל יחיד בחברה, חייבים לספק את המענה לכושר ההתמודדות הנחוץ, כך שהחברה תוכל לפעול ולהתקיים כאורגן אקטיבי. דמוקרטיה מאובנת היא דמוקרטיה בגסיסה או כזו שכבר עברה מן העולם ועדיין אינה מודעת לכך. חיים דמוקרטיים מחייבים חינוך להכרה והבנה של תפקידי היחיד בחברה ושל חשיבותם של יחסי הגומלין בינו לבין המוסדות החברתיים. עניין זה חיוני לא פחות מעצם ההשתתפות בתהליכי ההכרעה המוסדרים (בחירות).
מהשיח הציבורי בשנת המשבר 2019, עולה שהעם מבולבל. בחיתוך גס ניתן לומר שיש בו 4 מגזרים לא שווים במספרם, שהאופי המייחד אותם שונה בין אחד למשנהו, אולם
התוצאה הסופית זהה בכולם: נטייה לכאוס. אובדן שליטה, בין אם הוא נובע מבלבול מושגי, העדר כושר התמודדות או חולשה אובייקטיבית, מפורר את הלכידות החברתית ואת חוקי המשחק המקובלים.
מגזר ראשון, קשור בהבנת מושג הריבונות והריבון ובקשר שביניהם לבין תפקידי האזרח הבוחר. השני, קשור בהבנת תפקידי רשויות הממשל ויחסי הגומלין ביניהם. השלישי, בשאלה מהו חוק, מיהו המחוקק, מי האוכף וכיצד ומהם תחומי האחריות והסמכות של כל אחד מגורמים אלה. הרביעי, נוגע להבדלים בדמוקרטיה בין מוסדות נבחרים לאלה הממונים ובין מוסדות המופקדים על קביעת ומימוש המדיניות הלאומית, לאלה המופקדים על בקרתם.
בתחום הרביעי פועלת התקשורת - "כלב השמירה של הדמוקרטיה" - על גווניה השונים, אשר משימתה הדמוקרטית העיקרית היא לקשר בין הציבור לתשתית הממשלית וליידע את הציבור באשר לכל תחומי החיים והעשייה במדינה כולל תפקוד רשויות השלטון. דווקא בימים טרופים אלה, צריך להדגיש שהמידע חייב להיות אמיתי, אמין (בדוק), שלם, אובייקטיבי והוגן. בכל מקרה שאחד מתנאים אלה אינו מתקיים, מועלת התקשורת בתפקידה "כרשות יוצאת דופן" במערך הדמוקרטי. תקשורת טובה מחייבת שיהיה גורם מוכר וידוע שיבקר את פעולתה. תנאים אלה, לפחות בחלקם, מופרים בשיטתיות.
איננו דנים בתקשורת כדיסציפלינה אלא בתפקודה במערכת הדמוקרטית. אי-אפשר שלא לציין ששינויים טכנולוגיים ותקנוניים (רשתות דיגיטליות ומאגרי נתונים אלקטרוניים לצד תשתיות אינטרנטיות המחברות כמעט כל מקום בעולם לזולתו), פוגמים באופן חמור בכללים הנ"ל.
יכולות בלתי מבוקרות הן הפיתוי הגדול ביותר לשולטים בהן, לנצלן לטובתם מכל בחינה אפשרית.
מערכי תפוצת המידע פועלים באופן בלתי אמצעי כמעט על כל פרט בחברה, ועושים זאת במסלולי השפעה רציונאליים ובלתי-רציונאליים. רשתות האינטרנט פונות לכל יחיד בכל מקום באופן שוטף וכמעט בכל נושא שעל סדר היום. הגישה הכלכלית של שוק חופשי (בעבר: קפיטליזם), מעצימה מגמות אלה, משום שמחד היא דוחפת את התשתיות הציבוריות היקרות להפרטה מוכוונת רווחיות, ומאידך היא מרופפת את השליטה והבקרה הציבורית על מערכים אלה. השילוב החדש הופך את בעלי השליטה על ערוצי התקשורת לבעלי עוצמה יתרה ואותה למכשיר הפרטי החזק ביותר בנמצא. אם בעבר נדרשה למימוש השתלטות זו - שהיא ברובה עויינת - תשתית פיסית מורכבת ויקרה, הרי שכיום, בעזרת לווינים המצב כאוטי ורגיש הרבה יותר.
שכרון הכוח שהתקשורת מעניקה לבעליה, הופכת אותם באמצעותה לשחקנים פעילים במגרש הפוליטי והכלכלי (פוליטי במהותו). באמצעותה הם מערבלים את כללי המשחק ומטשטשים את גבולותיהם, בין אם מתוך נוחות וניצול היכולות הכמוסות בה, ובין אם מפני שאינה מסוגלת מבחינה טכנית לספק מידע הגון והוגן. שליטיה הפכו זה מכבר למעמד אליטיסטי חדש, שמהווה את אחד הכוחות הבלתי-פורמליים החזקים ביותר בחברה הדמוקרטית. ככזו היא משתתפת פעילה ועוצמתית בתהליכים המעצבים את דעת הקהל.
ספק אם הציבור הרחב מודע דיו לכך. נראה שרובו עדיין מקבל את מסרי התקשורת כזרם נתונים ועובדות בדוקות ומכאן השפעתה בקלפי. במקרה נתניהו, למשל, נחלקות הדעות בין שתי עמדות: תמיכה בחפותו עד להוכחת אשמתו במשפט (זכות החפות), כבסיס לשימור המשך כהונתו כראש ממשלה. מולה עומדת הדעה (כחול-לבן), הגורסת, שלא החוק קובע אלא עמדתה המוסרית של המפלגה. תפוצה רחבה של עמדה זו, מהווה שטיפת מוח שמנוגדת לחוק.
2 התקשורת אינה בוחלת ביכולתה להפוך באופן מעשי, ל"דיבר ה- 11" של החיים הציבוריים. הואיל ואינה נבחרת ע"י הציבור, לכאורה אין היא חייבת לו איכות מקצועית בלתי-מתפשרת כהפרדה בין ידיעות לדעות, אמינות המידע ואמת הפרסום. בכדי לשמר את מעמדה היא רומסת כל מי שמנסה לקרוא אותה לסדר.
אין ספק שהמחוקק (נציג הריבון) חזק ממנה; מצב הבא לכלל ביטוי רק כאשר הוא פועל באופן מסודר ומאורגן, מבלי להתבלבל מזעקות השבר של "הקוזאק הנגזל".
