בואו נעזוב לרגע את 333 העדים (שיא עולמי?) ואת תיאטרון הנפל להרכיב ממשלת אחדות, ונפנה מבט למתרחש באזורנו. ישנן הפגנות ומהומות דמים בלבנון, עירק ואירן. זאת לאחר שבמהלך השנה החולפת היינו עדים להפגנות במצרים, סודן, ואלג'יריה. ההפגנות הנוכחיות נמשכות כבר שבועות רבים ללא הפסקה ויש בהן משהו ייחודי המבדיל אותן מהפגנות ומהטלטלה שעבר העולם הערבי מאז 2011, במה שכונה במערב "האביב הערבי".
המשותף לכל ההפגנות שעבר העולם הערבי מאז 2011 ועד עכשיו, הוא המצב הכלכלי הגרוע, אבטלה גבוהה, בעיקר של צעירים, יוקר מחייה ואולי מעל לכל: שחיתות וריקבון של המשטרים. אבל, בהפגנות העבר, לצד המחאה הכלכלית, בלטו הקריאות האידיאולוגיות: דרישה לדמוקרטיה של המשטר במדינה, ולזכויות אדם, או דווקא הקריאה ש"האיסלאם הוא הפתרון". ואכן הטלטלה שהחלה ב2011 הביאה לשלטון במצרים, בדרך דמוקרטית לכאורה, את "האחים המוסלמים", והוציאה לאוויר העולם את האיסלאם הקיצוני בדמות דע"ש. לא רק זאת, הטלטלה שהחלה ב-2011 הביאה לפירוקן של מדינות ערביות: לוב התפרקה למעשה לשתי מדינות, וכמוה תימן, עם מלחמות דמים פנימיות שנמשכות עד לרגע זה. סוריה אף היא מדינה מפורקת, למרות שלכאורה יש בה עדיין שלטון מרכזי: כל צפון סוריה נלקח ממנו, והשליטים האמיתיים במדינה הם הרוסים והאירנים.
המהומות המתרחשות כיום בלבנון ועירק, ובמידה מסוימת גם באירן, שונות ממהומות העבר, בשני נושאים מרכזיים: האחד, לא נשמעת בהן הדרישה לדמוקרטיה ולזכויות אדם הטמונות בה. אין בהן אידיאולוגיה ליברלית או איסלאמית. האידיאולוגיה היחידה היא "התנגדות לקיים", התנגדות למשטר מושחת, בלי לצאת בתוכנית מסודרת לגבי העתיד. באירן יוצאים נגד משטר אנשי הדת, האייתולות, אך לא אומרים מה רוצים במקום המשטר הדתי המדכא שלהם. מה שרוצים עכשיו ההמונים, בכל שלושת המדינות, הוא שיפור המצב עכשיו, משהו חדש.
השני, והוא נכון רק לגבי עירק ולבנון: עולה אצל המפגינים דרישה לאומית, דרישה לשמור על ריבונות המדינה וחיזוקה, תוך כדי ביקורת על אירן (ושליחיה) והתערבותה בנעשה במדינה. בעירק התופעה הבולטת ביותר היא כי השיעים של הדרום והמרכז הם אלו היוצאים בריש גלי נגד אירן השיעית. כלומר, הזהות הלאומית הערבית-עירקית של מרבית השיעים חזקה יותר מהזהות הדתית השיעית שלהם. בלבנון, שהיא "האימא" של העדתיות, הדרישה של המפגינים אינה לעליונות של עדה זו או אחרת, אלא למשהו על -עדתי, לממשלה של טכנוקרטים. ממשלה כזאת פוגעת, מעצם טבעה, במעמדו הדומיננטי של חיזבאללה השיעי, שאנשיו לוחמים לטובת אירן בכל רחבי המזרח התיכון.
במילים אחרות, עירק היא השער להגמוניה אירנית בסהר הפורה, לבנון היא הבסיס למלחמת קטלנית נגד ישראל. בשני המקומות הקריטיים הללו יש התנגדות מקומית לחסות אירנית . בסוריה, ישראל וגם רוסיה מונעות מאירן, לפי שעה, להתבסס צבאית בצורה מאסיבית וקטלנית.
בינתיים זה משחק לטובת ישראל, אך קשה להאמין שאירן תרים ידיים. להפך, הדעת נותנת שהיא תפעל באגרסיביות בעירק על-מנת שתשלוט בשער להמשך ההתבססות שלה בסוריה.
ובינתיים, לא צריך לשכוח את השכן הירדני שלנו, החוצץ יבשתית בינינו לבין עירק. הוא ניצל מהטלטלה שהחלה ב-2011, אך ניצב על כרעי תרנגולת. ככל שהם נעשים דקים יותר, ככה הוא יהיה יותר אנטי ישראלי.
