בפעם השלישית בתוך פחות משנה נגררת מדינת ישראל לבחירות, בעלות של מיליארדי שקלים. חוסר היציבות הפוליטי אינו בריא גם מבחינת אמון משקיעים והרתעת מדינות אויב. הימין מאשים את לפיד, השמאל מאשים את נתניהו ויש מי שמאשימים את ליברמן. אבל האמת היא שהבעיה הבסיסית היא בשיטת הממשל ולא בפוליטיקאי זה או אחר.
אין בכך כדי לנקות את נתניהו ולפיד, אבל צריך להבין שדמוקרטיה פרלמנטרית, המחייבת בניית קואליציה קשיחה לצורך הקמת
ממשלה, הינה שיטת ממשל הנוטה לחוסר היציבות ולסחטנות המגזרית, בהינתן קיומן של מפלגות מגזריות (ע"ע המפלגות החרדיות) - כבעיה מבנית.
ברוב המקרים בהיסטוריה של ישראל, הוקדמו הבחירות לכנסת: הכנסת השנייה, השלישית, החמישית, הששית, השביעית והאחת-עשרה הן היחידות שהשלימו את מלוא כהונתן. במהלך ארבעת העשורים האחרונים, התקיימו בישראל 14 מערכות בחירות - לעומת 10 במצב תקין; אם נסתכל על שני העשורים האחרונים, המצב גרוע עוד יותר: 9 מערכות בחירות, לעומת 5 במצב תקין. הניסיון לפתור את הבעיה באמצעות הצבעה נפרדת לראשות הממשלה כשל כמובן (ושיטת הבחירה הישירה בוטלה בסופו של דבר), כיוון שראש הממשלה הנבחר בדרך זו עדיין היה צריך להקים קואליציה, רק שבהינתן הצבעה ישירה המשימה הפכה לקשה יותר עקב קיטון כוחן היחסי של המפלגות הגדולות.
ניסיון לפתור את הבעיה באמצעות העלאת אחוז החסימה כשל גם הוא, וייתכן אף שהחמיר את הבעיה, אך פוליטיקאים ממשיכים להתעקש על העלאתו שוב ושוב, בתקווה חסרת שחר לכך שבשלב כלשהי זה יועיל: עד 1992, אחוז החסימה בישראל עמד על 1%, אז הועלה ל-1.5%; בשנת 2004 הוא הועלה ל-2%, ובשנת 2014 ל-3.25%. עצם קיומו של אחוז החסימה אומנם אינו רע לכשעצמו על-מנת למנוע מקבוצות קיקיוניות מלהגיע לכנסת, אבל שיעורו הנוכחי הוא בגדר פגיעה ממשית בייצוגיות, ללא שום תועלת ליציבות הפוליטית. בהינתן שיטת ההצבעה הנוכחית, אחוז החסימה המקורי של 1% הוא סביר; אם וכאשר יתרחש מעבר להצבעה בשתי עדיפויות (אני אישית תומך בכך מאוד), שיעלים את העיוות הנובע מהחשש ל"ביזבוז קול", כל שיעור שבין 1.5% ל-2.5% יהיה סביר לדעתי, אך בשום אופן לא יותר מכך.
דמוקרטיה פרלמנטרית
אם נסתכל על הניסיון של מדינות אחרות, נוכל לראות גם שם את כישלונה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית, על צורותיה השונות: החל מאיטליה, המפורסמת בחוסר יציבות לאורך עשורים (אומנם "רק" 11 מערכות בחירות, אך 25 חילופי ראש ממשלה ב-40 השנים האחרונות), דרך ספרד המראה חוסר יציבות מתמשך, במיוחד במהלך העשור האחרון (5 מערכות בחירות בעשור האחרון, שתיים מתוכן השנה, ו-15 במהלך 42 השנים מאז החזרה לדמוקרטיה), ועד ליוון הנמצאת במצב הגרוע ביותר (9 מערכות בחירות בעשור האחרון, שתיים מתוכן השנה, ו- 21 במהלך 45 השנים מאז החזרה לדמוקרטיה).
אפילו השיטה המעוותת הנהוגה ביוון, הנותנת 50 מנדטים נוספים מתוך 350 למפלגה הגדולה ביותר מעבר לשיעור התמיכה היחסי בה, לא הצליחה לפתור את בעיית חוסר היציבות. אפילו בדנמרק והולנד, הנחשבות באופן מסורתי לדוגמאות המוצלחות לדמוקרטיה פרלמנטרית, נערכו במהלך ארבעת העשורים האחרונים 14 ו-13 מערכות בחירות, בהתאמה. פרטי השיטה אינם באמת משנים מבחינת התוצאה: יוון ודנמרק הן בעלות פרלמנטים חד-ביתיים, ואילו איטליה, ספרד והולנד הן בעלות פרלמנטים דו-ביתיים; בכל אחת מהמדנות המדוברות ישנה שיטת בחירות אחרת, ברובן עם מרכיב אזורי שלא קיים בישראל.
ועדיין, התוצאה היא דומה. היסטורית, בריטניה - מולדת הדמוקרטיה הפרלמנטרית - הייתה יציבה מבחינה פוליטית, אך לאחרונה חוסר היציבות הגיעה גם אליה: השבוע התקיימו בה בחירות בפעם השלישית בחמש השנים האחרונות. לעומת כל אלה, קפריסין היא אי-של יציבות. מה ההסבר לכך? הרי מבחינה אתנית, תרבותית, דתית ולשונית תושבי קפריסין אינם שונים מתושבי יוון, אז מהו ההסבר לכך שבני אותו עם, החיים באקלים דומה ובמרחק של שעת טיסה אחת - מגיעים לתוצאות שונות כל-כך מבחינת יציבות פוליטית? התשובה היא פשוטה: שיטת ממשל.
קפריסין היא מדינה בעלת משטר נשיאותי; הן הנשיא והן חברי הפרלמנט בקפריסין נבחרים אחת ל-5 שנים; הנשיא ממנה את שרי הממשלה בעצמו ללא צורך בקבלת אמון מהפרלמנט. מעבר ליציבות, שיטת הממשל הנשיאותית מאפשרת גם הפרדת אמיתית בין הרשות המבצעת לזו המחוקקת ובכך מאפשרת חקיקה המייצגת בצורה טובה הרבה יותר את רצון הציבור בכל נושא בנפרד ואינה כבולה למשמעת קואליציונית. היא גם מונעת ביזבוז כספי ציבור על ממשלה מנופחת: ממשלת קפריסין מורכבת מ-11 שרים בלבד, האחראים על מספר זהה של משרדי ממשלה.
הגיע הזמן לכך שישראל תעבור מהמודל הכושל למודל המוצלח, ויפה שעה אחת קודם! למען הסר ספק, אין לראות בכך קריאה להעתקת שיטת הממשל הקפריסאית אחת לאחת. מובן שיש ללמוד ממדינות נוספות ולבצע התאמות מקומיות.
