השופט: סגנית נשיאת בית משפט השלום בנתניה, טל אוסטפלד-נאוי

המועד: יום רביעי, 6.11.2019, שעה 8:30

הנושא: יום מוקד פלילי

טל אוסטפלד-נאוי נכנסת לאולם ב-8:50, למרות שאין סיבה ניכרת לעין לאיחור, ונכנסת מיד לעניינים. לאחר דחייה של תיק אחד, היא פונה לעניינו של נאשם בעבירות אלימות במשפחה, שבאולם מצויים גם אשתו ותינוקם המשותף. סניגורו מבקש לדבר מחוץ לפרוטוקול, אוסטפלד-נאוי מהנהנת ומנסה לעשות שקט, אם כי כמה מהנוכחים - עצורים, סניגור ואנשי נחשון - ממשיכים לדבר. הסניגור פותח: "התובע מכיר, כולנו משפחה אחת גדולה; הוא מחייך, זה אומר הכל". אוסטפלד-נאוי צוחקת: "הוא הסנדק". אוסטפלד-נאוי מאפשרת לתובע ולסניגור לשוחח בקצרה, עד הנקודה בה התובע טוען שההחלטה מצויה בידי הדרג שמעליו - ראש השלוחה. כאן אוסטפלד-נאוי מתערבת: "תשאל אותו למה הוא לא פה היום. זה לא ייתכן שבכל יום מוקד שאני נמצאת, הוא לא נמצא". היא מאפשרת להם להמשיך לדבר ובכך מאפשרת לנסות לקדם את התיק. אך כאשר הנאשם פונה לתובע, אוסטפלד-נאוי מתערבת מיד ובצדק: "אל תנהל עכשיו דיון עם הנאשם". הנאשם פונה אליה: "על מה התיק הזה? אין פה כלום". אוסטפלד-נאוי: "חבלה של ממש, זה מה שכתוב פה. בינתיים אני מרשה לו לחבק את הילד, בלי שביקשת". היא פונה לסניגור: "אז מה אתה מציע? אני מבינה מה שאתה אומר. אני מסתכלת רק על העובדות שאתה אמרת לי. הוא יושב על תיק של אלימות, משתחרר, יושב עוד פעם. זה קצת בעייתי", לשחרר אותו לחלופת מעצר. ובחזרה לתובע: "בכלל שיבוא [ראש השלוחה], לא ראיתי אותו מזמן". כעת עוברת אוסטפלד-נאוי להכתבה: "לאחר דיון שלא לפרוטוקול, בא-כוח הנאשם מבקש לדחות לעוד דיון". הוא גם מבטיח לתת מענה לכתב האישום בדיון הבא (19 בנובמבר) אם לא יהיה הסדר, ואוסטפלד-נאוי מראה שלא התבדחה: היא מורה לראש שלוחת התביעות להתייצב לדיון זה. בין התיקים יש כרגיל קצת מהומה, ועוד כרגיל - הסניגורים מתווכחים מי מהם יהיה קודם. מחזה שכיח ולא ממש מכובד.

"תגידו שאתם לא מוצאים"

הסניגור הבא טוען שלא קיבל את תשובת המדינה לשאלה האם בכלל יש לה קשר עם המתלונן. אוסטפלד-נאוי זוכרת היטב במה מדובר, למרות עומס התיקים, ופונה לתובע: "איתרתם אותו?". התובע מתחמק: "נזמין אותו אם נצטרך". אוסטפלד-נאוי לא קונה את זה: "אנחנו נקבע להוכחות, נפנה יום, כל העדים יתייצבו ואז תגידו שאתם לא מוצאים אותו". התובע: "אם זה יקרה, נפעל לפי החוק". הסניגור: "תמוה למה הם לא בודקים איפה המתלונן". אוסטפלד-נאוי שמה לב שכתב האישום הוגש שנה וחצי לאחר האירוע, וחותכת: הדיון הבא יתקיים ב-19 בנובמבר. התובע ממשיך: "ככל שלחברי יש אינדיקציה שהמתלונן לא נמצא בארץ - המאשימה תעשה הכל על-מנת לבדוק ולאתר". אוסטפלד-נאוי נדהמת ובצדק: "הם צריכים לאתר אותו?!". הסניגור: "בוא נראה שיש מתלונן בכלל". אוסטפלד-נאוי רומזת שהיא קבעה דיון קרוב כדי שהמדינה תיאלץ לעשות את המובן מאליו: לבדוק האם העד הראשי שלה בכלל יגיע להעיד. התובע מתעקש: "אנחנו לא נברר". אוסטפלד-נאוי מגיבה בנימה האומרת הכל: "תבואו, שלא יבררו". בתיק הבא מוודאת אוסטפלד-נאוי עם הנאשם שהסניגור אכן מייצג אותו, הלה מתחיל להסביר באריכות, אך אוסטפלד-נאוי חותכת ברמז ברור לכך שמדובר בבעיה מתמשכת: "המשחק הזה - עכשיו אתם מייצגים אותו עד סוף ההליך?" הסניגור עונה בחיוב, מבקש ומקבל דחייה ל-20.1.20. כעת מוצג הסדר טיעון, שככל הנראה נסגר מעל ראשו של התובע - משום שהוא שואל את הסניגור האם זהו ההסדר עליו דיברו מוקדם יותר. אוסטפלד-נאוי פונה לנאשם: "מדבר עברית? אתה מודה במה שכתוב?", אבל היא איננה מסבירה לו כנדרש שבית המשפט איננו כבול להסדר ועלול לסטות ממנו. מכל מקום, אוסטפלד-נאוי מאשרת את ההסדר.

"אולי זה יגרום לו להתייצב"

ונעבור למחזה מוכר: נאשם שאיננו מתייצב. סניגורו מסביר שמדובר בתושב יו"ש, שבקשתו להיכנס לישראל נדחתה משום שהגיש אותה באיחור, ואומר שמרשו מבקש הזדמנות נוספת ואחרונה. באולם מצויה צעירה שחתמה על ערבות עבורו, אוסטפלד-נאוי מאפשרת לה לדבר והיא פורצת בבכי ומבקשת להשתחרר מהערבות. אוסטפלד-נאוי פונה לסניגור: "זה תיק מעצר? תודיעו לבית המשפט [שדן במעצר] שהיא לא מוכנה להיות ערבה". התובע מזכיר שמדובר בנאשם שבצורה שיטתית לא מתייצב לדיונים ומבקש לחלט את הערבות בסך 3,000 שקל. אוסטפלד-נאוי: "אני יודעת מה אני אעשה. אני אקבע עוד דיון. אם לא תבואי [היא פונה לצעירה], אני אחלט את הערבות. אולי זה יגרום לו להתייצב. [פונה לתובע:] אולי תבקשו לעצור אותו, כי הוא לא מתייצב. אי-התייצבות זה לא הפרת תנאים [לשחרור בערבות]?". התובע מסביר, כי בקשת מעצר אינה מעשית, משום שמדובר כאמור בתושב יו"ש. אוסטפלד-נאוי מכתיבה החלטה בהתאם ומדגישה: "על הנאשם לתאם חודש מראש את התייצבותו. אם ייתקל בקשיים - עליו להודיע מיידית לסניגור ולמאשימה". היא קובעת דיון ל-1.1.20 ומדגישה שוב בפני הערבה את חובתה להתייצב בכל מקרה. עוברים לעוד הסדר טיעון, ושוב ההגנה היא שיודעת מה הוסכם - בעוד התובע צריך לבקש מן הסניגורית את כתב האישום המתוקן, עליו הסכימה עם מי שמעליו. אוסטפלד-נאוי פונה לנאשם, וכמו בפעם הקודמת - מוודאת שהוא מודה בעובדות כתב האישום, אך אינה מבהירה שאיננה כבולה להסדר. ולבסוף: תיק בו המדינה חוזרת בה מכתב האישום, אוסטפלד-נאוי מוודאת שהנאשם נמצא ואת זהותו, וצוחקת כאשר התובע אומר לו: "אני לא רוצה לראות אותך יותר אף פעם, אלא אם אתה מזמין אותי לאיזו שמחה".

השורה התחתונה: ניהול יעיל של יום מוקד, למרות שכרגיל - רוב הזמן מבוזבז על דחיות לצורך השלמת הליכים שהיה מקום לסיימם לפני כן. את הרושם החיובי מקלקלת העובדה שאוסטפלד-נאוי אינה מציינת באוזני הנאשמים את ההסתייגות לגבי הסדרי טיעון. גם אם ברור לה ולכולם שהיא תאשר אותם, זוהי אזהרה מחויבת. הוויתור עליה מהווה יעילות-יתר.

יעילות: 8.

מזג שיפוטי: 9.