|
|
הסמכות היא שלו [צילום: יונתן זינדל, פלאש 90]
|
|
|
|
|
| המינוי הוא בסמכותו של השר, אבל אז בא היועץ ומודיע לשר: אני כבר החלטתי את מי עליך למנות. וכאשר השר מעז לעמוד על סמכותו החוקית, מבהיר לו היועץ: ההחלטה שלך פסולה. וכאשר השר עומד על דעתו, מזמין למעשה עורך דינו הגשת עתירה נגדו, בכך שהוא מודיע לכולי עלמא שלא יגן עליו בבית המשפט. ואם השר ירצה לשכור עורך דין משלו, יהיה עליו לקבל את הסכמתו של עורך דינו הקבוע, הרוצה בכל מאודו שהעתירה נגדו תתקבל | |
|
|
|
מינוי פרקליט המדינה תקוע בגלל הנחיות של מנדלבליט עצמו, הדומות לאלו שהוצאו פעמים רבות לאורך השנים: ממשלת מעבר אינה יכולה לקבל החלטות שיכבלו את ידיה של ה ממשלה הבאה. ניתן להתווכח על ההיגיון של גישה זו, ונעשה זאת בהזדמנות אחרת; נכון לעכשיו – זהו המצב. אך קשה להבין מדוע הכלל הזה מונע את מינוי פרקליט המדינה. הרי – כפי שאומר מנדלבליט עצמו – המינוי נעשה באמצעות ועדת איתור מקצועית, בה יש לשר הממנה רק נציג אחד. הרי ועדות האיתור מציגות לשרים, באופן קבוע, "מועמד" אחד – וכתבתי במרכאות, משום שאדם אחד אינו מועמד אלא מי שהמשרה מונחת בכיסו. אז מה הבעיה לנהל כעת את אותו תהליך?
אולי בעיה אין כאן, אך הזדמנות יש ויש – הזדמנות ליועץ המשפטי להשתלט לחלוטין על תהליך המינוי ולהראות לשר מי בעל הבית האמיתי במשרדו, במערכת האכיפה ובמדינה בכלל. וכך קבע למעשה מנדלבליט, בעזות מצח, כי השר אמיר אוחנה חייב למנות לתפקיד את המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים, מומי למברגר, הנחשב למועמד מוביל למינוי הקבוע. אתה יכול לבחון עוד מועמדים, הוסיף מנדלבליט בנדיבותו כי רבה, אבל צריכה להיות סיבה טובה מאוד שתסטה מחוות דעתי. ומי יקבע מהי "סיבה טובה מאוד"? מנדלבליט עצמו, כמובן. שהרי כאשר החליט אוחנה למנות את אורלי בן-ארי גינזבורג – מיהר מנדלבליט להודיע לו שאין "סיבה טובה מאוד" ושהמינוי פסול בעיניו.
כך בדיוק זה קרה. המינוי הוא בסמכותו של השר, והוא אשר ישא באחריות אם ימנה אדם שאינו ראוי. אבל אז בא היועץ ומודיע לשר: אני כבר החלטתי את מי עליך למנות. וכאשר השר מעז לעמוד על סמכותו החוקית, מבהיר לו היועץ: ההחלטה שלך פסולה. וכאשר השר עומד על דעתו, מזמין למעשה עורך דינו הגשת עתירה נגדו, בכך שהוא מודיע לכולי עלמא שלא יגן עליו בבית המשפט. ואם השר ירצה לשכור עורך דין משלו, יהיה עליו לקבל את הסכמתו של עורך דינו הקבוע, הרוצה בכל מאודו שהעתירה נגדו תתקבל. לא מאמינים? גם אני לא הייתי מאמין, אלמלא הייתי רואה את המסמכים ומודע לנסיון העבר.
את כל זה מנדלבליט עושה כאשר הוא מצוי ב ניגוד עניינים, שכן בתור ראש התביעה הכללית – הוא הממונה המקצועי הישיר על פרקליט המדינה. מנדלבליט החליט מי יהיה הפרקליט, ואינו מוכן שמישהו יפריע לו – ואפילו אם ה"מישהו" הזה הוא השר, נבחר הציבור, שהסמכות החוקית מצויה בידיו. תארו לעצמכם שהמצב היה הפוך, ושאוחנה היה רומס את מעמדו של מנדלבליט כדי לקדם אדם משלו.
|
|
|
ירושלים או תל אביב [צילום: הדס פרוש, פלאש 90]
|
|
|
|
|
| הפיכת היועצים המשפטיים, ובראשם היועץ המשפטי לממשלה, למכריעים היא תהליך הנמשך עשרות שנים. הוא מקבל רוח גבית משופטי בג"ץ, כאשר בתור משפטנים נוטים לסמוך על עמיתיהם יותר מאשר על הפוליטיקאים, ובפרט כאשר היה ויש ביניהם מספר בלתי פרופורציונלי של יועצים משפטיים, פרקליטי מדינה ויוצאי הפרקליטות. למרבה האבסורד, התהליך הזה משגשג על האימפוטנציה של הדרג המדיני לדורותיו, שאינו מעז לעשות דבר | |
|
|
|
אותו ניגוד עניינים, ולמעשה ניגוד עניינים בוטה עוד יותר, מצוי בטיפולו של מנדלבליט בשאלת הרכבת ה ממשלה בידי נתניהו. זהו מקרה מובהק, אולי המובהק ביותר, המוכיח מדוע חובה לפצל את תפקידי היועץ המשפטי לממשלה וראש התביעה הכללית – משום שהאיחוד הנוכחי ביניהם מאפשר למנדלבליט היועץ להשפיע בצורה משמעותית על ניהול כתב האישום שהגיש מנדלבליט התובע. וזה, דרך אגב, אחרי שהתובע מנדלבליט התערב בשאלת המימון שיעמוד לרשות החשוד/הנאשם נתניהו לצורך הגנתו.
כבר הסברתי, כי נתניהו מעדיף שכתב האישום נגדו יוגש בעודנו מכהן כראש הממשלה. זה יתן לו משפט בפני שלושה שופטים בבית המשפט המחוזי בירושלים, כך שהמדינה תצטרך לשכנע לפחות שני שופטים בטיעוניה, וכאשר יהיו אלו שופטים שאינם מתמחים בעבירות צווארון לבן. לכך יש להוסיף את המעמד שיש לראש ממשלה מכהן, ודאי אם נתניהו יתעקש (אם ייבחר, ובניגוד להיגיון ולטובת המדינה) לכהן בתפקידו גם בשלב ההוכחות של משפטו.
לעומת זאת, לפרקליטות עדיף שכתב האישום יוגש נגד האזרח או חבר הכנסת נתניהו. אז המשפט יתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב בפני דן יחיד ובעל מומחיות בעבירות כאלו – אולי חאלד כבוב, הידוע כשופט מחמיר. המשימה של התביעה תהיה קלה יותר: לשכנע שופט אחד המכיר את התחום. שלא לדבר על כך שהתובעים שייכים לפרקליטות מחוז תל אביב, רוב העדים הם מאזור המרכז, כך שגם שיקולי נוחות מושכים לעבר בית משפט זה.
מנדלבליט יכול כעת להכריע במידה רבה באיזה בית משפט יתנהל התיק. נכון לעכשיו, לא ניתן להגיש את כתב האישום, משום שבהעדר ועדת כנסת – לא יכול נתניהו לבקש חסינות, ולא התחיל מרוץ 30 הימים העומדים לרשותו לשם כך. התהליך יוכל להתחיל רק אם וכאשר הכנסת תחזור (סוף-סוף) לתפקד אחרי הבחירות בחודש מארס, וזה עשוי לקרות בעוד חמישה-שישה חודשים. אם נתניהו ייבחר שוב, כתב האישום יוגש נגד ראש ממשלה מכהן – וזה לא טוב לתביעה. לכן, למנדלבליט יש עניין בכך שנתניהו לא יוכל להרכיב את הממשלה הבאה.
חשוב להדגיש, שאינני מנסה לחשוד בכשרים. המשנה במסכת סנהדרין קובעת, כי הכהן הגדול אינו יכול ליטול חלק בדיונים על עיבור השנה, משום שיש לו עניין אישי בהחלטה. ביום הכיפורים עליו לטבול במקווה חמש פעמים, והאינטרס שלו הוא שלא לעבר את השנה, כדי שיום הכיפורים יחול בשלהי הקיץ ולא בתחילת הסתיו, כך שהמים לא יהיו קרים מדי. המפרשים תוהים, האם ייתכן לחשוד בשיקולים שכאלו באדם הקדוש ביותר לגבי עבודתו במקום הקדוש ביותר ביום הקדוש ביותר. תשובתם, בלשון מודרנית, היא: כן, זה יהיה בתת-ההכרה שלו. כך גם לגבי מנדלבליט: לכל הפחות, שיקול ניהול המשפט יהיה בתת-ההכרה שלו.
הפיכת היועצים המשפטיים, ובראשם היועץ המשפטי לממשלה, למכריעים היא תהליך הנמשך עשרות שנים. הוא מקבל רוח גבית משופטי בג"ץ, כאשר בתור משפטנים נוטים לסמוך על עמיתיהם יותר מאשר על הפוליטיקאים, ובפרט כאשר היה ויש ביניהם מספר בלתי פרופורציונלי של יועצים משפטיים, פרקליטי מדינה ויוצאי הפרקליטות. למרבה האבסורד, התהליך הזה משגשג על האימפוטנציה של הדרג המדיני לדורותיו, שאינו מעז לעשות דבר – למשל: לקבוע בחוק את סמכויות היועץ, לפצל את משרתו או פשוט להפגין עמוד שדרה. וכך אנחנו מקבלים את המצב הנוכחי, בו היועץ המשפטי לממשלה מכתיב מי יהיה פרקליט המדינה ומתערב בהכרעת הבוחר לגבי זהותו של ראש הממשלה. יש לזה מילה מתאימה אחת: פוטש.
|
|
