אשרי אדם מפחד תמיד. זהיר. שקול. בוחן השפעת מעשיו היום על המחר. מניח כי במחזות החיים כותבת גם יד נעלמה תמונות במערכות הרביעית והחמישית ועל כן כבר בראשונה צריכים לדעת לקדם או לסכל מה שעלול לבא. אשרי. זה פחד בונה. זה פחד אחראי. סולידי. מרגיע.
ויש פחד מטלטל. עמידה מול מאורעות המנערים מעליהם שליטה. תחושה של היגררות למדרון שבתחתיתו מחכה אסון, לא תחום, לא מוגדר, כמו מפולת של מה שהיה בית ועכשיו הוא עיים. איש בעולם אינו יודע איך תיראה חורבה. הוא יודע מה הייתה בטרם התמוטטה על עצמה. פחד מהול בחוסר אונים.
הפחד הזה, הלן בי בעוצמות חיוורות זה זמן, היכה בי לפתע כששמעתי אומרים על שר שהוא 'לעומתי'. השתגעתי. לכאורה לא הייתי צריך. צמד המילים, 'שר לעומתי', נולד מהבל פיו של אחד הפרשנים, ופרשנים אומרים דברים הרבה, מהם לתפארת ההברקה, שומעים, שוכחים, אבל הנה זה אמר דבר שאי-אפשר לאומרו אלא אם כן הוא אמת טרגית. "לעומתי" הוא מטבע לשון בן ימינו שהומצא אלגנטית כדי לומר לא מול, אלא נגד, לא חולק, אלא מתעמת, נאבק. אויב.
אודה, נבהלתי. שר שמתמנה לשרת את האזרח מתוך המוסדות עליהם הוא ממונה, מוגדר כשר המתמנה כדי להרוס את המוסדות עליהם הוא אחראי. אלוהים! הפחד הקולע כל כך לא קלע רק בשר האחד, אלא עכשיו שהוא נאמר, התבררה בכל אכזריותה תמונה בה בעצם המדינה לוחמת במדינה. לא שר אחד. לא זה שהיה מדובר בו. מלמעלה למטה, לכל אורך השדרה השלטונית. מדינה נגד המדינה. אילולי היה בכך אמת ולו חלקית - קשה היה הדבר הזה לאומרו. אבל לכלימת כולנו, גם אם בפשטנותו הביטוי הוא בוטה מדי, דבר זה, אמת לשיעורין, קשה עד מאוד לאומרו. אבל הנה אמרתי.
במודעות הפוליטית, לא הסמויה, הגלויה והפומבית, המוסכמת על הכל, המדינה אינה קיימת אלא כדי שיחלקו אותה לנתחיה. כל הפלגים, לא השבטים כפי שחשב נשיא המדינה בתמימותו, הפלגים, מוכנים לשבת סביב לשולחן ועדת התקציב שבא לעולם כדי לממן את צרכי עמך בית ישראל, על-מנת שיוכלו לקחת ממנו את החלק המקיים את צרכי הפלג. המשותף קיים רק כדי להנציח את המפריד. יושבים במדינה כדי שזו תפרנס את הסקטור.
יש פרוגרמה לאומית כביכול, כי יש הסכמים הקואליציוניים, אבל ההסכמים האלה מבטיחים את הפרוגרמה הפרטיקולרית. בכל תחום. בחינוך - זרמים, אוטונומיות, חלוקה כוחנית של משאבים על-פי הקריטריונים המפרידים הקובעים, ממלכתי, ממלכתי דתי, חרדי, ערבי, ולטיפונדות שביניהן. אין ליבה. יש משרד חינוך אחד, אבל אין ספר אזרחות אחת. אין משורר לאומי מוסכם. אין לימודי מדעים מוסכמים. אין הכנה לחיים במדינה קוהרנטית אחת. יש פערים בלתי סבירים ובלתי נסלחים בהווה. גם פיו של העתיד המשותף פעור. אין מדינה.
אבל למצער, יש ביטחון אחד. איום אחד על ישראל. צבא אחד. יש? האמנם? אפילו היסטוריה ביטחונית אחת משותפת אין, מאפילו ציונות אחת לא, האחת מדינית והשנייה דתית ושתיהן כופרות, זה מה שיש. יש שירות אחד? שירות לאומי אחד? גיוס אחד? שוויון מגדרי? הסכמה על גבולות? שתי מדינות? מדינה אחת? שטחים, או יהודה ושומרון, ניהול משבר או פתרונו, שר המשרת חזון משותף או שר המקדם חזון הפלג מתוכו עלה במעלות השלטון. גם ביטחון אחד אין. ביטחון על-פי ערכי חיל החינוך. ביטחון על-פי רוח הרבנות הצבאית. יזכור עם ישראל. יזכור אלוהים.
בין שני הקטבים האלה, החינוך והביטחון, מכים הפלגים אלה באלה כמעט בכל מרחב. אין דת ומדינה מוסכמת אחת על הכלל. בענייני דת ומדינה הדת קובעת מה בעיניה מדינה, והמדינה קובעת מה בעיני הדת, והזיקה בין אלה לבין האוכלוסייה כמות שהיא היא כוחנית, משעבדת, מנציחה את הבעיות הלא פתורות, וחולקת על כל מה שמוצע כפתרון. המערכת המשפטית, שנויה במחלוקות טוקסיות. הסיפור התקשורתי הוא גילויי שחיתות, תחקירים, הדלפות, אבל הסיפור המבני הוא קריאת תיגר על-ידי השלטון על שלטון החוק, המדינה נגד המדינה, השר הלעומתי...
צריך לתקן. אבל מי יתקן כאשר התיקון העומד על הפרק הפוליטי הוא לא התיקון אלא השלטון. הפרוגרמה המדינית היא להחליף את השלטון. הפרוגרמה החילופית היא להישאר בשלטון. ימין מוגדר כבלוק השומר על השלטון. שמאל כגוש הרוצה בשלטון. אין בדרמה הפוליטית אלא בחירות. פעם. פעמיים. שלש. בינתיים. לא על מה. רק על מי. לא על לאן. רק על לשכת ראש הממשלה. לא על העתיד. רק על שמירת הפלגים הבונים עתיד שונה בתוך הפיגום של המדינה המסרבת לשרטט לעצמה את עתידה שלה, את גבולותיה, את יחסיה עם מדינות האזור, את חזונה האזרחי, את חזונה הלאומי, היהודי, המדיני, המוסרי. מסרבת. המפלגות חדלו לחלום על יותר מאשר מנדטים. הנביאים לנים בספריה הלאומית. ביכר מנבאים הסקרים.
ואני מפחד, לא כ'אשרי אדם המפחד תמיד' אלא כאדם שאינו בוטח עוד בעתיד של חלקת חייו בתוך עולם בו אחר הכל הקמתה של מדינת ישראל הייתה לבשורה קיומית מאין כמוה. לאן נלך כשמדינה אינה יודעת לאן היא הולכת...
