אחים לגורל

ארץ כנען, לא נשאה את שני האחים, עשו ויעקב לשבת יחדיו. בנעוריו ברח יעקב מפני אחיו חרנה, שם נשא נשיו, ילד את בניו, צבר את עושרו. כל אותן שנים ישב עשו בכנען, "לָקַח אֶת-נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן" ( בראשית ל"ו,ב'), העשיר בכנען, קנה לו אחוזה ארעי בשעיר, אך מרכז חייו היה בארץ מגורי אביו. ימי עלומיהם וחמי בחרותם של האחים היו ימים בהם האחד היה גורלו של משנהו. תולדותיהם, במובן של דברי ימיהם, היו דברי ימי יריבות, וחרדות ופחדים של חיים ומוות הפרידו ביניהם. ביום בו התפייסו, שוב נפרדו. יעקב שב אל ארץ מגורי אביו בכנען ואילו עשו, לקח ".... אֶת-נָשָׁיו וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֹתָיו וְאֶת-כָּל-נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת-מִקְנֵהוּ וְאֶת-כָּל-בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל-קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו" (שם,ר'). המספר המקראי אינו אומר אל איזו ארץ הלך, ובלבד שהיא אחרת, שאינה כנען. בימי המריבה נס יעקב חרנה מפני עשו אחיו. עם הפיוס, נתהפכו יוצרות, ועשו הולך אל ארץ אחרת "מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו". הכתוב מסווה את סיבת הסיבות לפרידה, שרדפה את השניים למן יום הולדתם, ולמן ימי מאבקם על הבכורה ועל הברכה בשיקולי רכוש, "כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם" (שם ז'). כאשר אברהם ולוט חלקו ביניהם את אזורי המחיה של מקניהם, הם ישבו במרחב תחום, באזור מאזורי הארץ. ארץ כנען כולה הייתה רחבה וגדולה ונשאה שלושים ואחד מלכים לשבת יחדיו, אבל לא הייתה מספיקה לשני אחים. למען תקינותו של רעיון האחווה, אומר הכתוב כי הפרידה נבעה משיקולי תועלת כלכלית. מוטב כן. אבל הטקסט אינו משקר, גם אם הוא מסווה. אינו משקר, ולכן "וַיֵּלֶךְ אֶל-אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו", ומסווה, ועל כן, "כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו". לו יהי כן... מעתה יכול היה יעקב לשבת בשלווה. אבל לא. אם בימי ילדותו, נעוריו, בחרותו, היה עשו גורלו, הופך בן זקוניו יוסף לגורלו. הפסוק הפותח את דברי ימי ימיו האחרונים, של יעקב, הפטריארך שבע הימים והמעשים, תולה את כל דברי הימים האחרונים האלה באיש אחד. "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב - יוֹסֵף" (שם, ל"ז' ב') אם 'תולדות' משמע הבנים אשר הוליד, הצאצאים, ראוי היה לו לפסוק למנות את שנים עשר בניו של ישראל, אבל הוא מונה רק אחד, יוסף, ואם 'תולדות' משמע דברי ימי האיש, או אז יוסף הוא ההיסטוריה כולה של אביו, של אחיו, של בני משפחתו, של בית ישראל. כל מה שאירע למשפחה של יעקב-ישראל למן יום שובו לארץ מגורי אביו ועד לירידה מצרימה - הוא יוסף. הפרק במקרא המתחיל בתיבות "מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (שם, ל"ז, א') נגמר ב "... מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל-מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים" (שם,ל"ו). אלה תולדות יעקב, יוסף! שר ההיסטוריה הוא אמן אנרכיסטי! הסופר המקראי אינו חס על יעקב. הוא האחראי לתולדותיו, לדברי ימיו, לגורלו. בניו רועים את צאנו לאורכה ולרוחבה של ארץ כנען. הוא עצמו יושב באוהליו ומפקח עליהם מרחוק. תוך שבע שנים נולדו כולם, הבכור ראובן, הצעיר בנימין, אבל משום מה, אומר הכתוב, כי מכולם בחר יעקב ביוסף בן השבע עשרה שנה, להיות שלוחו בפיקוח מרחוק על התנהלות אחיו הבוגרים ממנו "יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן" (שם, ב'). הוא לא היה רועה עם אחיו בצאן, אי-אפשר, הן הם היו רחוקים והוא בבית אביו, משם נשלח אליהם. "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ" (שם, י"ג). זה היה תפקידו. לכך בחר בו אביו. המשימה שלו הייתה להביא "אֶת-דִּבָּתָם רָעָה אֶל-אֲבִיהֶם" (שם, ב'). בפקודת אביו. הוא לא היה מחרחר ריב מעצמו. הוא נבחר. "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (שם, ג'). כאמור, כל בניו של יעקב נולדו לו בזקנותו. אחרון בניו, היה בנימין, לא יוסף, אבל התואר, 'בֶן-זְקֻנִים', הבן הנבחר ללוות את אביו הזקן, לעמוד לימינו, להיות 'בבית', מופרש מן האחים המביאים פרנסה לשם סיוע ועזרה ויד לאביו הזקן - היה יוסף. היו שייחסו לבחירה ביוסף בן השבע עשרה מעמד שקנתה לו חוכמתו (אונקלוס, "בר חכים הוא ליה"), היו שאמרו כי עד שנולד בנימין היה יוסף בן זקונים ויעקב אהבו ככזה אז ואהבה זו נמשכה גם אחרי שנולד בנימין, אבל פשוטו של מקרא נלמד מן העובדה כי יעקב בחר בבן רעייתו האהובה רחל, בן הגבירה שנפטרה לבית עולמה, לשומרו על ידו כמאמץ דרכו את אמו אל לבו. יתומה של רחל, בן האהובה האהוב, סבל מתחושות של ניכור מצד בני הגבירה לאה, אולי אפילו בגינה, הם כמו הפרישו אותו מאליהם והוא "... נַעַר אֶת-בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת-בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו" (שם, ב'). מה שהאב רומם, הבנים השפילו, מה שיעקב קידם, בניו דחו. והאב הזקן לא ראה. הוא פסח על ההיררכיה הטבעית. כפה את הצעיר על בבוגרים, שלח אותם לנוע ולנוד בארץ בהרריה הרחוקים ובגאויותיה העמוקים רחוקים מרווחת המאהלים של האב נשוא הפנים, ובראשם הבן הבכור, שכמו נושל מבכורתו, ואילו הנער, נלקח כמו מאחור הצאן לחלוק במנעמי בית ראש המשפחה שהכל עבדו בעבורו, ולא עוד אלא שקנו לו כתונת פסים שסימנה את מעמדו כמי שהוא מעין שלישו רב הסמכות של אביו הישיש. הדילוג הזה על ההיררכיה הטבעית, לא יכול היה אלא לעורר מרירות, ובין אחים, מרירות היא קנאה, וקנאה בין אחים, היא שנאה. ושנאה בין אחים היא אסון. "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (שם ג') הנתק היה גמור. האחים לא יכלו דברו אפילו לשלום. אפילו לזוטות. אפילו לא באקראי. יוסף לא יכול היה מצידו לקבל את היחס העויין הזה בלי להשיב מלחמה שערה. עויינות לעולם אינה חפה מעויינות מגיבה. יוסף, הצעיר, האחד מול כל אחיו, לא יכול היה להתמודד כוח מול כוח. הם היו הרבים. הוא היה הנער האחד. הם דבקו זה לזה באחווה אחת גדולה. הוא, רק אביו אהבו. הוא רצה להידמות לו. אביו חלם. בברחו מפני עשו אחיו, בצעירותו, עזר כוח בחלום. ראה סולם. מלאכי אלוהים עלו וירדו בו. אלה היו בעלי בריתו. עכשיו גם הבן הדחוי על-ידי אחיו, מודיע להם כי הוא חולם. כי הוא יורשו האותנטי של האב החולם. "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ" (שם, ה'). שנאה על שנאה. איש אינו רואה את חלום זולתו. מה שאדם מספר, הוא מה שחברו יודע כי חלם. אין עדים לחלום. החולם הוא לבד מספר, והשומע אינו יודע אם מה שהחולם סיפר הוא מה שהוא ראה בחלומו, או אם הוא בונה סיפור וקורא לו חלום, ואומר מה שבליבו וכאילו הראוהו מה שהוא חוזה. אם בא אליו חלום בלילה והפתיע אותו בבשורה, למה יספר אותה, ואם הוא מספר שמא הוא מלביש את מאווייו הערים תמיד בחלום הלילה. ומה שהוא סיפר היה חד-משמעי, הוא ימלוך. האח שנמשח להיות משרתו של אביו הזקן, כמו גילה ברבים את שאיפותיו ובטח בעצמו עד שלא הסתיר אותם אלא במסווה שקוף. הוא חתר למלוך. כשאביו שיגר אותו לראות את שלום אחיו בצאן, לצאת אליהם ולפקוח עין על מעשיהם, ולשוב ולספר דיבתם, כל קורותם, התנהלותם, הוא נענה מיד בתיבה בה ענה אברהם לאלוהים שאמר לו ללכת לעקוד את בנו. יעקב אומר לו "לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם" והוא עונה בהתלהבות, בחמדה, בכל נפשו ובכל מאודו "וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי". אמצה בכל מאודי את יתרון מעמדי על מעמדם, אעמוד שם, בכתונת הפסים, מכוח ההסמכה שלך ואתנשא שם, מענה על הדחייה שדחו אותי. ויעקב לא שמע, מה שהיה טמון ב "הִנֵּנִי" הטוטלי הזה. הוא שלח אותו. יותר לא ראה אותו אלא אחר 22 שנה, במצרים, לשם ירד אחר הבן האהוב, אחר החלומות שהיו למפת דרכים הבלתי נמנעת מפסיחה על ההיררכיה לגלות מצרים. הארץ שלא נשאה את האחים יעקב ועשו לשבת יחדיו, הייתה ריקה גם מעשו גם מיעקב. עשו באדום הר שעיר, יעקב במצרים, ושבעים נפש עמו. בנו היה לגורלו, וגורלו גורל עמו, ואלוהי אברהם לגואלו.