בית המשפט העליון נדרש לדון בסוגיה מעניינת, המתמקדת במחלוקת בין המדינה לבין מפעלי תחנות, חברה המנהלת את נכסיה של אגד. תחילתו של הסכסוך בשנת 1951, כאשר המדינה הפקיעה קרקע לטובת הקמת קריית הלאום בירושלים, קרקע אשר שימשה את אגד ומפעלי תחנות לחניון אוטובוסים ומוסך. במהלך השנים, נחתמו בין הצדדים חוזים שנסבו על פינוי הקרקע והפיצוי בגינו, לרבות הקצאתם של שטחים חלופיים. המחלוקת נגעה לחלק מסוים שאינו נכלל בחוזה. השאלה שעמדה לדיון היא האם ניתן להחיל את החוזה על החלק המסוים, וממתי יש לחייב את שתי החברות בדמי שימוש.
המדינה טענה, כי החברות מחזיקות מזה עשרות שנים בחלק המסוים ללא זכות בדין וללא תשלום דמי שימוש. החלק המסוים שלא נכלל בחוזה הושמט בטעות, ואין לקבוע שהמדינה הסכימה מכללא (במשתמע) לישיבה בקרקע. עוד נטען, כי כבר בשנת 1999 המדינה שלחה מכתב בקשר לפינוי החברות מהחלק המסוים. ואילו החברות טענו, כי במשך למעלה מ-30 שנה המדינה לא ממלאת אחר התחייבותה בחוזה, ומנגד העניקה להן הרשאה מכללא להשתמש בחלק המסוים.
בית המשפט העליון קבע ברוב דעות, כי דין ערעור המדינה להתקבל, במובן שהחברות יחויבו בתשלום דמי שימוש שתחילתם שבע שנים קודם להגשת התביעה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט הדגיש, כי גם אם החברות אינן חייבות בתשלום מכוח החוזה, הרי שנקודת המוצא היא חיובה מכוח הדין הכללי, כמי שעושה שימוש ברכוש הציבור ללא תמורה, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
בנסיבות העניין, ניתן רישיון משתמע להחזיק במקרקעין, אולם, בשנת 1999 המדינה דרשה במכתב את סילוק ידן של החברות ותשלום דמי שימוש בגין הישיבה בקרקע - דבר המהווה גילוי דעת, שלפיו גם אם ניתן לחברות רישיון מכללא להחזיק בקרקע, הרי שהוא הסתיים. נקבע, כי די בכך כדי לחייב את החברות בתשלום דמי שימוש ממועד זה ואילך, בכפוף לדיני ההתיישנות.
בית המשפט מדגיש שכאשר מדובר בגופים מסחריים גדולים, כגון מפעלי תחנות ואגד, המקבלים ייעוץ משפטי שוטף, אין ספק שהם הבינו את התנגדות המדינה לאחר הדרישה הברורה במכתבה. כאשר מדובר בפעילות עסקית על מקרקעי ציבור, אין הצדקה משפטית או ציבורית לכך שהחברות ייהנו משימוש בהיקף משמעותי ונרחב ללא כל תמורה, לאחר שהמדינה גילתה את דעתה באופן מפורש.
פסיקה זו מעוררת תחושת אי-נוחות לאור הקביעה לפיה, שליחת מכתב אחד בלבד מלפני כ-20 שנה הפקיעה את זכותן את החברות, כאשר לא ננקט שום הליך במהלך כל השנים, חרף העובדה שהמדינה ידעה שהחברות ממשיכות לשבת בקרקע ולעשות בה שימוש. על רשויות המדינה מוטלות חובות לפעול בהגינות וביעילות, ועליהן לפעול במהירות למימוש זכויותיהן.
שליחת המכתב ולאחריו שתיקה של שנים עשויה להצביע על מחדל בהתנהלות המדינה. התנהלות זו לאורך השנים מעידה על השלמת המצב כמות שהוא, כלומר: מרגע שהחברות לא פינו את הקרקע ולא שילמו דמי שימוש לאחר קבלת המכתב, היה על המדינה לנקוט הליכים ולא לשבת בחיבוק ידיים. לעיתים ניתן לראות שתיקה כהסכמה, שגם אם אינה מקנה הגנה מפינוי, יכולה אולי להקנות הגנה מתשלום. אולם נראה, כי בית המשפט החמיר עם הנתבעות במקרה זה לאור מהותן והקל עם המדינה, על-אף שנזף בה על מחדליה.
לדעתנו פסק דין זה הוא כרסום נוסף במעמד בני רשות, שבשנים האחרונות צומצם מאוד בין היתר במאבק לפינוי מחזיקים בקרקע, ולהוביל לכך שמחזיקים אלו יחששו לכיסם ויפנו את השטחים המוחזקים.
