אני מבקש נגד כל הסיכויים להמשיך גם במאמר זה לחתור לעברה של מציאות, בה תרבות החיים תמיר את תרבות הדם, שהפכה לחלק מהווייתנו בארץ הזו.
נולדתי לפני מלחמת העולם השנייה. מלחמה שהשאירה אותי נדהם לנוכח עוצמת נחילי בני אדם, שזרמו אל שדות הקטל, כשרבים לא חזרו. בין החוזרים רבים הם הפצועים בגופם ובנפשם. נותרתי נדהם מבית המטבחים שפעל בעוצמה רבה באותה מלחמה, הגם שחייתי במקום מוגן במושבה במרכז ארץ ישראל, כשמיליוני בני אדם הלכו להרוג מכוח דפוסי הכרה ודפוסי ריגוש חברתיים ומכוח ההחלטות של ממסדים, כשמיליוני בני אדם הלכו לשחיטה כצאן לטבח.
ילדותי ליוותה את אבי בשתי מלחמות אחת הרחק מכאן, כשהתגייס בארץ ישראל לצבא הבריטי וחזר הביתה בשלהי שנת 1945. המלחמה השנייה הייתה כאן קרוב לבית בשנים 1947-48. נעורי הלבישו אותי במדי חייל בשירות סדיר ב-1956, כשאבי חייל מילואים באותה מלחמה.
ב-1967 אני חייל במילואים בגולן. וב-1982 אני חייל מילואים ובני כבר חייל בשירות סדיר באותה מלחמה. בין לבין חוויתי חוויות של חייל בשירות מילואים. בכל מלחמה הדאיגה אותי העובדה המצמררת, שתרבות אינה יכולה להיות סכר לעצירת דעת קהל מלהתגייס לקראת מפגש קטלני ממנו לא כולם חוזרים חיים.
מפגש קטלני
כשאני קורא את אוקיינוס הספרים על המלחמה, בה היה אבי חייל בצבא הבריטי וחזר מאותה מלחמה מצולק בנפשו, מלחמה שהייתה בית קברות לעמִי ולבני אדם רבים באירופה, אסיה ואפריקה, אני יודע היום בבהירות שאפשר היה בלעדיה. בלעדי שריפת בני אדם מאופק לאופק. בלעדי שריפת משפחת אמי, שעלתה יחד עם אחותה לישראל לפני השריפה, וכל משפחתה עלתה שם באש.
אני נותר ללא מענה, כשאני שואל כיצד התרבות האנושית לא גייסה את כל מטעניה הערכיים כדי שעמים לא ילכו אל עוד מפגש קטלני, הכורה בית קברות המוני לרבים, וביניהם גם לאלו שהלכו מרצונם לקראת מפגש זה.
אני מבקש להסתייע במאמר של הסופר ס.יזהר הנושא את השם "דיאלוג עכשיו" בו הוא מפנה אותנו "לתהליכים בליבה של אירופה התרבותית, של ראשית המאה העשרים וההרגשה שלי (של ס.יזהר)
שזה מה שקורה כאן בארץ עכשיו. מתבהר דמיון בין דעת הקהל באירופה באותם הימים ובין דעת הקהל כאן, בארץ, המתגייסת והולכת לקראת המפגש הקטלני".
חובת בני שני העמים החיים על אותה כברת ארץ, למחוק את כל סמנני התרבות המחייבת ומצדיקה השמדה והרג למען אידיאל כזה או אחר. מוטלת עלינו חובה למנוע את מסלול התדרדרות לקראת מפגשי דמים טובחים. חובתנו כחברה להשיל כל תו תרבותי או דתי, הנותן הסכמתו להצהרות, המחייבות השמדת האחר בשם צו לאומי, או צו דתי חתום בחותמת שמימית אלוהית. יהיה אלוהים או מצלצל השם אללה, או שזה מצלצל בצלצולי "פטריוטיות ונאמנות למולדת".
גבולות הבטחה
מתוך אותה חובה אנושית אני מבקש למחוק מספרי את התיאור המצמרר:
"וַיַּחֲרִימוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּעִיר מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מִנַּעַר וְעַד זָקֵן וְעַד שׁוֹר וְשֶׁה וַחֲמוֹר לְפִי חֶרֶב" (יהושע ו' 21). כן אני מבקש למחוק את מה שמבקשים להנחיל לקורא בתיאור: "וְאֶת מַקֵּדָה לָכַד יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא... וְהַחֲרֵם אֶת כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר בַּהּ, לֹא הִשְׁאִיר שָׁרִיד" (יהושע י' 28).
אותה הוראת השמדת כל האוכלוסייה האזרחית - זקנים, נשים וטף - חוזרת בכיבושי לבנה, לכיש, גזר, עגלון, חברון ועוד. כואב לי שחלק גדול בחברה הישראלית קשור בעבותות תרבות מיתולוגית, שנימוקיה אינם ניתנים לבחינה ולבדיקה תבונתית כמו "גבולות ההבטחה", רצון שמים", "צו האל", "לעולם לא" ו"כולה שלנו". בנגע המיתולוגי הנעדר לחלוטין אפשרות של בדיקה תבונתית, נגועה במידה לא מבוטלת ומדאיגה בממדיה גם החברה הערבית ובמיוחד בזו האסלמית.
לצערי, פרץ רצחני בלבוש דאעש סוחף ציבורים גדולים ברחוב הערבי. כל זה מכביד עלינו בנשיאת החובה, שלמרות הכל עלינו להמשיך להאבק על דמותה של החברה הישראלית, חברה שתדחה על הסף את יהושע פרק י"א 20 - "כִּי מֵאת אֲדוֹנַי הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם (של האויב-א.ק)... לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת לָהֶם תְּחִינָה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם בַּאֲשֶׁר צִוָּה אֲדוֹנַי אֶת מֹשֶׁה".
בני שני העמים החיים פה על אותה כברת ארץ, חייבים לכפור בצווי הרג וטבח, אם הם חפצי חיים. בני שני העמים חייבים למען החיים להתרחק ולהתנער מכל מסמך הלכתי אמוני דתי המצדיק נטילת נשק להרג. חובה להמיר מיד את תרבות הדם בתרבות החיים.