האמריקנים והצרפתים אף פעם לא סבלו מיחסי אהבה אחד לשני. להפך, יש סלידה הדדית ביניהם. אבל בקולנוע, הדברים שונים בתכלית. הצרפתים מעריצים את הסרטים האמריקניים, במיוחד את התקציב שלהם, כי הסרטים הצרפתיים מופקים בבאג'ט נמוך למדי. כך, היה זה הבמאי הצרפתי פרנסוא טריפו שפירסם את היצ'קוק בראיונות ובספר שכתב עליו, ובכך העלה אותו מדרגת במאי של סרטי ב' לדרגת במאי מתוחכם מסוג א', של סרטי פשע.
מאידך-גיסא, האמריקנים העריצו את הצרפתים על טרנד "הגל החדש" והגישה החסכנית שלהם. הם הפיקו מספר רימייק לסרטים צרפתים כמו "כלוב העליזים", "יחסים מסוכנים", "בלתי נאמנה" ועוד.
הסרטים האמריקנים עוסקים בבעיות ברומו של עולם, נשיאים, אפילו "נשיא מאוהב" (יו גרנט האנגלי), 'נשיא על הכוונת' ועוד, במצב הכלכלי - בורסה, פשע ברמה לאומית ובינלאומית ("הסנדק", 3 סרטים על המאפיה האיטלקית בארה"ב שיצר הבמאי פרנסיס פורד קופולה ומשתרעים על ארה"ב, איטליה, הוותיקן).
לאחרונה יצא לאקרנים סרטו של מרטין סקורסיזה "האירי", על פשעים ועבירות באיגוד המשאיות והמאפיה הנגדית בארה"ב. "האירי" מקביל בקו המנחה שלו לסרטו הקודם "החברה הטובים" (1990), מה שסותר את ההנחה של המבקרים הטוענים שסקורסזה "התרכך" ועם הזמן מפגין גישה סלחנית כלפי המאפיונרים המזדקנים. אך כבר אז (1990) הראה סקורסזה שאין נאמנות במאפיה וכשהסכין מונחת על צווארו, הגאנגסר מוכן להקריב את חברו הטוב ביותר כדי להציל את עורו הוא, והחברים עליהם הלשין נרקבים בכלא עד יום מותם.
חשבנו שהמערבונים כבר פסו מהעולם (האחרון שבהם היה של קלינט איסטווד "בלתי נסלח", 1992). הם היו ג'נר מוביל בקולנוע האמריקני המשקף את תמצית רוח ההתיישבותית האמריקנית (בדומה ל'כיבוש השממה בישראל'). והנה טרנטינו מתקשה להיפרד מעולם המערבון ומנציח אותו השנה (2019) בסרטו האחרון "היו ימים בהוליווד".
בארה"ב מפיקים סרטים עתירי תקציב על גיבורי על, סופרמן, בטמן, וונדרוומן וכו. ובצרפת אלה סרטים צנועים יותר: "אסטריקס" ו"טינטן" הגיבור הקטן. הצרפתים, לעומת האמריקנים, מתמקדים יותר בסרטים אישיים, במה שבינו לבינה. למרות היחס הצרפתי המתירני לכאורה לבגידות (השוו מספר נשיאי צרפת מתירנים הידועים ברומנים שלהם מחוץ לנישואים, לעומת נשיא אחד של ארה"ב, קלינטון, שכמעט איבד את נשיאותו בגלל אחת לוינסקי).
יוצא מן הכלל הוא הסרט "אני מאשים" (בארץ נקרא "קצין ומרגל") הפקה משותפת של צרפת ובלגיה (2019) ובוים על-ידי רומן פולנסקי (בן 82), בעלות של 25 מיליון אירו, תקציב זעום לעומת סרט אמריקני בינוני. זהו סרט יוצא דופן ברמת ההפקה, הבימוי, התסריט, הצילום וכו'. בניגוד למה שצפוי מבמאי יהודי (פולנסקי) שנאלץ לברוח מפני הנאצים עוד בילדותו, פולנסקי לא מתאר את הקצין שגורם לזיכויו של דרייפוס (ז'ורז' פיקאר) כמי שאוהד יהודים (להפך, ההוא לגמרי לא מסמפט את דרייפוס), אלא כמי שסולד מהצביעות והשקר בהחלטות של הקצינים הצרפתים סביבו. נגדם הוא נלחם, לא בעד דרייפוס. הסרט זיכה את פולנסקי בפרס הגדול של פסטיבל ונציה (Grand Jury Prize) .
הצרפתים והאהבה
כאמור, האהבה היא נושא יקר לליבם של צרפתים, וכנראה שיחסי גבר מזדקן ובחורה צעירה מעסיקים אותם ביותר, לאור ריבוי הסרטים הצרפתים בנושא זה. הם מתמקדים בגבר המזדקן הנופל ברשתה של עלמה צעירה, ומיד מרגיש שעלומיו פורחים והוא מוכן לוותר על משפחתו, אשתו וכלבו, לטובת 'פרחה' כזו. כך גם הסרט "הנערה ממונקו". ספוילר: הפרקליט המהולל (פבריס לוצ'ינו המבריק) מסכים להיכנס לבית סוהר במקום שומר הראש שלו שרצח את הנערה ש'מתלבשת' על הפרקליט, כדי לעלות בסולם החברתי כלכלי.
נראה מוגזם? אולי. אבל בהינתן כאב הראש שנגרם לו מהנערה שנכנסת לעולמו בלי שיש לו שליטה על כך, ובנוסף למטרד של עולם הפשע שהוא מתעסק בו, כנראה בית הכלא הוא מוצא אטרקטיבי בשבילו. הוא מעדיף לחיות שם בשקט, ללא אחריות. הוא מתרפק על ההנאה בחיים של אדם "מובל", זה שחייו מוכתבים מראש, מרובעים, ממוסגרים, כפי שהוא מטיח לפעמים בלקוחותיו.
גם הסרט "אני אוהב את אשתי" עוסק בכך: כאן יש 2 גברים בוגרים המאוהבים בצעירה ומוכנים להקריב הכל למענה, אך אחד מהם מתפקח לבסוף וחוזר לאישתו (ג'ראר דפרדיה ודניאל אוטיי, שאף ביים את הסרט).
סרט נוסף עוסק בשתי נשים חכמות ומושכות שלא מובן איך הן מאוהבות בגבר מתבגר, שמנמן ודוחה. הן מתחרות על ימי השבוע המוקצבות להן איתו, עד שהוא מאבד את כוח הסבל שלו והופך נכה, ואילו הן מתחברות ביניהן ונהנות מהחיים. אכן קומדיה צרפתית. מי כמו הצרפתים לצחוק על עצמם.
יחסים מסוכנים
יצירה בשם זה נכתבה בשנת 1782 על-ידי הצרפתי לקלו ועוסקת במשולש אהבים מסוכן וציני בחברת אצילים. היא עובדה לראשונה לסרט על-ידי הבמאי הצרפתי רוג'ר ואדים (1959) עם ז'אן מורו וג'ראר פיליפ. גם האמריקנים התאהבו בסיפור ועיבדו שני סרטים בנושא: על-ידי הבמאי סטיפן פרייאר (1989) עם השחקנית הנפלאה ג'או קלוז, מישל פיפר וג'ון מלקוביץ. באותה שנה ממש עיבד
מילוש פורמן (בהפקה אמריקנית) את אותו סיפור אך בשם הגיבור "וולמונט", עם קולין פירת' ואנט בנייניג. הבמאי הצעיר רוג'ר קמבל עיבד גירסא לנוער (1999) בשם "כוונות רעות" (Intentions Cruel) עם שרה מישל גלר.
וחוזרים לצרפת עם סרט הטלוויזיה "יחסים מסוכנים" של הבמאי קלוד בארמה (1980) וסדרת טלוויזיה (2002) באנגלית של הבמאי ג'וזה דיין, עם רופרט אברט והשחקנית הצרפתיה קתרין דנב. יש לציין גם את הגירסא הקוריאנית של הסרט "יחסים מסוכנים" (2003) Untold Scandal.
במקביל, גם הסרט הצרפתי של קלוד שברול (1969) "האישה הבלתי נאמנה" (la femme infidele) הופק בארה"ב (2002) בשם "בלתי נאמנה" (unfaithful) עם דיאן ליין הנפלאה, אוליבייה מרטינז הסקסי וריצ'רד גיר. מעניין שבשתי השפות מכנים את האישה "בלתי נאמנה" ובעברית "הבוגדת"...
