עשרה בטבת. יהודים אומרים קדיש לעילוי נשמתם של יהודים שלא השאירו אחרים קדיש. זה שבא לזכור אנשים. לא מאורע. אבלות. לא אנדרטה. חיבור בין החי שאינו מכיר את המת, בין המת שלא ידע במותו אם יחיו אחריו. חסד. גשר של חסד.
גם יום הרהורים. הרהורים לקראת היום. שבעים שנה יש עשרה בטבת, ואני מוצא עצמי תפוס הרהורים כואבים. הולכת ושוקעת בי תדהמה כי יש והיו בארבע כנפות הארץ אנשים ונשים אפורים, ממוצעים, שבויי יום יום שלהם, לא שונאים ולא אוהבים, לא נבלים ולא צדיקים, שהורגלו לראות בשתים עשרה שנות המסע לסילוק יהודים מן העולם על-ידי ממלכה על ראשיה, שופטיה, מצביאיה, חוקריה, רופאיה, מהנדסיה, טכנאיה, פקידותה השופעת, מאמץ מתקבל על הדעת. מעין השלמה עם המחשבה כי אחר הכל, יכו להיות שעולם בלי יהודים הוא עולם נורמלי יותר.
אנשים ונשים אלה אולי לא הצטרפו למאמינים בפרוטוקולים של זקני ציון, ולא היו בטוחים אם היהודים שולטים בעולם וזוממים לנשל את זולתם מנכסיהם, כי הם אדוני התקשורת החתרנית, כי הם שלוחי השטן המדיח עלי אדמות, כי הם מפיצים דת כוזבת בין הבריות ועל כן יש להיפרע מהם. הם פשוט אמרו, בלי מילים, בתובנה אילמת, כי העולם יהיה רגוע יותר בלי יהודים שבמשך שנות ההיסטוריה הארוכות מעוררים סביבם פרעות, פוגרומים, רדיפות, גירושים, בעיות. אולי הם אשמים, אולי לא. הם מיותרים. לעולם ייטב בלעדיהם.
לא אסון
הנאצים ראו ביהודים נגיפים המזהמים את הגזע הארי. גם הם כנראה לא האמינו לשקרים שעשו הם ועשו לפניהם מפיצי דיבת היהודים בעולם, אבל הם השתמשו בשקרים האלה מפני שהם שירתו את הפחד הקמאי שלהם שהיהודי הוא מגפה, שהציבור הרחב איננו ער לה, ובכדי שאפשר יהיה להדיר את הנגיף בלי להקים עליך אוכלוסייה שעשויה למחות, נכון היה להפחיד אותה במסע "הסברה" 'א לה שטורמר'.
זה עזר. אבל יותר מכל 'עזרה' ההבנה הנאצית כי בסופו של דבר גם העם הגרמני, גם העמים תחת הכיבוש הנאצי, מלאו אנשים שאמרו, אחרי הכל, לא אסון, לא יקרה דבר לעולם ממנו ייעקרו היהודים. פחות יהודים - פחות צרות. אין יהודים - אין פוגרומים.
ולכן, למרבה התדהמה, כככל שהשואה עשתה כותרות בעולם, והיא עשתה למרות מה שאומרים מאז ואומרים עד היום רבים מדי כאילו לא ידעו מה קורה, ככל שהיא התקדמה, היא הפיצה עוד שנאה. התרגלו. מי שחשב כי עם עליית המסך על אימי ברגן בלזן יזדעזע העולם עד שהאנטישמיות לא תהיה עוד אפשרות למצח נצחים, לא הבין כי אכן, היה זעזוע, כי אכן הוא עבר לאורכה של שידרת האנושות כולה, אבל, הנחש הזה, שלא היה ארסי כל כך, שזחל לתוך התודעה ולחש כי אחר הכל יכול להיות שהעולם יהיה נוח יותר לבריות בלי יהודים, מוחו לא רוצץ. הנחש הזה, לא פחות מן הצפע הנושך הנאצי אחראי להמוני המתים שאנו אומרים עליהם קדיש בעשרה בטבת.
שמונים שנה אחרי, מדווחת הכרוניקה כי גילויי האנטישמיות בעולם עולים וגואים. בארצות החופש והקדמה והזכויות והנאורות יורים מטורפים לתוך בתי כנסת. תוקפים יהודים ברחוב. גרפיטי של צלבי קרס. מצבות הפוכות. הנחש הזה, לא מת. זה הנורא מכל. יש פתאום שוב עדנה למחשבה המטמטמת, כי אחר הכל, יכול להיות שבלי יהודים, טובים או רעים, נוכלים או רגילים, צודקים או טועים, יהיה פשוט יותר שקט בעולם, לא ששונאים אותם, זה לא העניין, זה לא הם, זה אנחנו, אנחנו שכל שאנחנו רוצים הוא עולם בלי צרות מיותרות. וזה ב-2020!
