עיתון הארץ, שהוא עיתון לאנשים חושבים כידוע, ו/או לאנשים שחושבים שהם חשובים, מנסה זה שנים להסביר לעצמו ולקוראיו, מדוע השמאל בישראל הולך ודועך מבחירות לבחירות, בבחינת 'מצטמק ורע לו', ולמרבה הפתעתו, זה קורה גם בעולם המערבי. בארץ באה התופעה לידי ביטוי אפילו בתחום פרוזאי כמו קופתו המתכווצת של הארץ עצמו: בשל הידלדלות מספר הקוראים (שחלקם ביטאו סלידתם מעמדותיו השמאל-רדיקליות בהפסקת מינויים רב השנים), ומחמת הצטמקות פרוסת הפרסום (מסיבות כאלה ואחרות), נאלץ ביטאון השמאל הרדיקלי הנכחד, להעלות את מחיר הגליון לשיא כל הזמנים, 14 שקל בימי חול. לא בדיוק מוצר צריכה שמתאים לכיסם של בני הפרולטריון.
מה בדיוק קורה פה? - תוהה הארץ, שאינו מצליח להבין כיצד נכחד מחנה השמאל, אף שמבחינה סטטיסטית משקלם המספרי של בני המעמדות הנמוכים והביניים, עולה פי כמה על זה של היריב הקפיטליסטי. אז איך זה שהמחנה הסוציאליסטי, שבו אמורים למצוא מקומם החלכאים והנדכאים, העמלים השכירים והפועלים המשתכרים אל קב נקוב (שהימנונם המעמדי אמור להיות 'האינטרנציונל', הזועק מנהמת הלב: "קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה/ עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב/ ...לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְּרָב./ עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה"), מעניק במו ידיו את השלטון למשפחת נתניהו האליטיסטית? הרי היא ממש לא מייצגת אותם.
וכך זה נמשך שנים על גבי שנים, בחירות אחר בחירות. הניצחון היה של זועקי 'בגין בגין', 'שרון שרון', ובעשור האחרון של צועקי 'ביבי ביבי', שמייצג, לכאורה, תרבות קפיטליסטית חזירית, שוחרת כלכלה חופשית נטולת ריסונים, דורסת המונים במרוץ התחרותיות הפראית. פלא פלאים: 'עַם חֵלֵכָה' מסרב להתנער. לא בישראל, לא בארה"ב ולא באנגליה. וכך גם במרבית הדמוקרטיות האחרות בעולם, כמעט בכולן.
להבנת הדיסוננס בין החלומות למציאות, זימן
עיתון הארץ למוספו השבועי היוקרתי, את פרופ' נסים מזרחי, סוציולוג חשוב מאוניברסיטת תל אביב, על-מנת שיסביר: למה המזרחיים, לכאורה מצביעי שמאל פוטנציאליים, אוהבים את נתניהו. בראיון ענק של 4,200 מילה, וכותרתו: "בוחרי הליכוד מפגרים? אתם רציניים? ... אז למה המזרחים אוהבים את ביבי? ממש לא מהסיבות שאנחנו רגילים לשמוע", שעורכת עימו קרולינה לנדסמן במספר מפגשים, מסביר מזרחי, אם לתמצת את כל תורתו בחצי משפט, ש"הפתרונות של השמאל [בנושאי השלום, הפלשתינים, הערבים, דת ומדינה וכדומה] הם הבעיה של השמאל". כל האמת על רגל אחת.
עם ישראל אוהב את מדינתו
מזרחי: "גיליתי במחקריי שהמזרחים לא תופסים את עצמם כקבוצת מיעוט. הם לא רוצים להשתחרר משום דבר... הם הגיעו למדינת ישראל מתוך סנטימנט עמוק לעם היהודי. מפלגות השמאל חשבו בטעות שהן ייקחו שלושה מזרחים ויהיה סחף של מזרחים, שכל מה שמזרחים רוצים בישראל זה ייצוג. הם יראו מזרחי עם שפם ומיד ירוצו בהמוניהם ויבחרו בו... [אבל] מדינת ישראל זה התגלמות השיחרור שלהם כיהודים. זה גם מה שגרם לליקוי המאורות במפלגות השמאל, שחשבו שהן ייקחו שלושה מזרחים ויהיה סחף של מזרחים... שהם יראו מזרחי עם שפם ומיד ירוצו בהמוניהם ויבחרו בו. והנה עכשיו אנחנו עדים למפלגת העבודה-גשר, שעומדות בראשה שלוש דמויות מופת מזרחיות, אחד מהם להט"ב, אישה וגבר. זה מצליח לסדוק את האלקטורט של הליכוד? למה בוחרי הליכוד לא נוהרים לשם"?
במלים אחרות: עם ישראל אוהב את מדינתו, מעוניין בקיומה הבטוח. עם ישראל גאה בלאומיותו היהודית וחותר לשמר את צביונה היהודי, ולא לראות כאן את מדינת כל אזרחיה ומסתנניה. עם ישראל אוהד ההתיישבות הציונית הפטריוטית, דוגל בגדיעת היד המונפת עליה, ודוחה רעיונות גלובליים של תיקון עולם. לכן הוא מואס במנופפי ערכים של שמאלינזם, משפטניזם, יפיופיזם, ליברליזם, גלובליזם, נאוריזם, ודוחה את משרתיהם בתקשורת, במפלגות השמאל, במערכת המשפט. כל כך פשוט. איך לא חשבו על זה קודם?
מצב זה בדיוק, מגלה באותו עיתון ד"ר
גדי טאוב, איש שמאל לשעבר שהֵימין חזק, מתרחש גם מעבר לים. "המחלוקת המרכזית בימינו בארה"ב ובבריטניה אינה בין סוציאליסטים לקפיטליסטים, אלא בין גלובליסטים לפטריוטים", ובעוד שהשמאל למשל תומך בקליטת ההגירה מארצות העולם השלישי, חוששים המעמדות הנמוכים מהשפעתה השלילית על השכר האישי ועל האופי הלאומי של המדינה. "הם רואים בחרדה גוברת איך כוחה של הדמוקרטיה נגרע בתוך המדינות, על-ידי ביורוקרטיות ובתי משפט, ומחוץ למדינות על-ידי מוסדות על לאומיים כמו
האיחוד האירופי, הבנק העולמי, ביה"ד בהאג ועוד". מזכיר לכם משהו?
כצפוי, עוררו דבריו של פרופ' נסים מזרחי, איש שמאל כשלעצמו, מטחים עזים של תגובות זעם: "פרופ' מזרחי, תתעורר"!, "מזרחי מתנשא על מתנשאים", "הסבר לתופעה לא הופך אותה פחות מסוכנת", "הפוך, מזרחי, הפוך", "מצטער, נסים מזרחי, אני מסרבת למות".
כך מיידים קוראי ביטאון השמאל הסוציאליסטי-קפיטליסטי (הצירוף הזה שפעם נראה מופרך, הופך מציאותי במקומותינו), בליסטראות של חירוף וגידוף בשליח המציג את תמונת המציאות, במקום להכיר בה. הם לא יתנו לעובדות לקלקל להם אידיאולוגיה נאורה, גלובליסטית, רב תרבותית, יפיופית.
