הקמפיינים העיקריים של המפלגות דורשים שנציל אותן. את המפלגות. אומרים לנו: "לא יכול להיות שמרץ תיעלם מן המפה הפוליטית"! "חייבים להציל את מפלגת העבודה"! "חייבים להציל את נתניהו"!
ברצינות? האם אין הממשלה והכנסת משרתי ציבור? האם נעשינו עם של נפוליאונים קטנים שאי-אפשר בלעדיהם? אין ספק שזהו הכישלון הגדול של החינוך בארץ. הכישלון האמתי של מדינת ישראל: איננו מצליחים להצמיח מנהיגים חדשים. אנחנטו ממחזרים שוב ושוב את אותם האנשים, עד שנדמה שאין מלבדם עוד...
שאנו רואים שוב ושוב את אותם אנשים הדורשים את קולנו העייף. שאנו מביטים בשעמום במפה הפוליטית. לא די בכך שהסיאוב והשחיתות עולים לחדשות מדי יום כמעט. כשנראה שהגיעה הזדמנות לעשות משהו, לשנות, מסתבר שאנו תקועים עמוק בביצה פוליטית טובענית וחסרת מוצא.
מחאת האוהלים הזרימה מעט דם צעיר וחדש ועוררה קצת את הכנסת, הם אמרו ועשו כמה דברים ועדיין מנסים ובכל זאת לא די. לא נכון. כי הנה חזרנו לתרדמה המוכרת.
איך ייתכן שבתקופה מורכבת שכזאת מבחינה ביטחונית, מבחינה פוליטית, הביצה הפוליטית מקיפה אותנו ואין מוצא. כשאותם אנשים מדשדשים בה הלוך ושוב כשממעמקי הביצה צצים אנשים שכמעט שכחנו מקיומם. כאילו הייתה זאת מסיבה למקובלים בכיתה. כאילו הייתה זאת מלחמת פופולריות ולא מנהיגות של חיי אדם.
כשהקולות העיקריים המושמעים הם שיש לסלק את נתניהו, כשבמקום כתבות פרופיל על האנשים המוצעים, על כישרונותיהם, על יכולותיהם. לא התבלבלתם? לא כדאי שתתנו לנו מצעים יפים מכובדים, הרואים את העם כפי שמנהיג רואה? שמסבירים למה אתם יכולים ולא כי אתם רוצים?
הרי אין ספק שזהו דור דעה. דור שיודע הרבה, שיכול הרבה. ובכל זאת מי שמדשדשים בביצה הפוליטית הזאת הם אותם אנשים וגם אנשים מן העבר חוזרים אלינו כמו גלגל הזוי. המפתיע הוא שבין הצעירים יש מי שמאמינים להם ומעוניינים לחבור אליהם.
אותי זה מצמרר. בואו נתקדם. בואו נגלה מנהיגים חדשים. נכון, צריך להחליף את נתניהו.
אבל צריך שכל כך רבים יתחברו כדי לנסות להחליף אותו. צריך שיקומו משאול הפוליטיקה מנהיגים שנס ליחם, כשאפילו מי שישב בכלא שוקל לחזור לפוליטיקה, זה מאוד מטריד. זה מעיד על כישלון החינוך בארץ. על הכישלון הכי גדול שלנו.