באופן כללי אין לי שום דבר רע לומר על החורף. על החורף בכלל, ועל החורף הזה בפרט. ונכון שהחורף הזה גבה כבר כמה קורבנות שפעת וגבה כבר קורבנות של טביעה וקפיאה. ליבי על הזוג שירד במעלית וקפא טבע, ליבי על זה שקפץ להציל משפחה בנהריה וטבע. קולות מים רבים. לפעמים הטבע מזכיר לנו שאנחנו לא באמת שולטים בהכל, ושאנחנו לא חזקים כמו שאנחנו חושבים שאנחנו. יש אנשים שממש אוהבים את החורף. אוהבים את תחושת הקור, את הגשם שמטפטף על העורף, וקר. אלמלא החורף, לפחות חצי משירי האהבה שלנו היו נמחקים. החורף מספק לא מעט שירים ולא מעט סיפורים לאלו שמגלים עניין בכתיבה ושירה.
אם כבר מדברים על שירי אהבה הנה סיפור שקרה אצלי באוטו. נסעתי עם בתי בת השמונה וחצי וברדיו התנגן לו שיר. עוד שיר על אהבה. משהו על "עזבה, הלכה, ולא חזרה". מילים שכולנו יודעים להשלים עוד לפני שנאמרו. בתי הקשיבה בשקט ואז שאלה אותי שאלה מעניינת. "אבא, למה כל השירים מדברים רק על אהבה, ולמה כשאיש שר זה אף פעם לא משהו טוב"? היא התכוונה לומר לי, למה רק שירים על בינו לבינה, ולמה תמיד זה על-רקע של פרידה? האמת צודקת. אם נקדיש מעט חשיבה על שירים מהשנים האחרונות, איכשהו נדמה שמי שיקשיב לשירים האלו יגיע למסקנה אחת.
אהבה זה רק לצעירים, ואהבה יש רק עד החתונה. איש לא שר על-אחרי החתונה, ואיש לא מדבר על שלב ההתעוררות בלילה. על שלב הטיטולים ועל שלב ה-למצוא בייבי סיטר לשעה כדי שנוכל אני ומרתי לצאת לשעה מחוץ לדלת. החיים נגמרים ב"התנשאי לי אהובה" או "למה הלכת ממני". שאלה יפה. היו שנים שזמרים שרו לא רק לאישה. הם שרו לארץ, שרו לעברית שרו למולדת. עם גל הזמר הדתי התחיל גם משהו אחר להישמע מעבר לשירי האהבה של בינו לבינה. התחילו להישמע שירים על אני והאלוקים, על אני והכלל, על אנחנו וארץ ישראל. יש שרוצים לקרוא לזה הדתה, ולפתור את עצמם. כי אם זמר שר על "כיבוש" ועל "אנחנו דור מצוין", אז זה כי הוא זמר אמתי ופורץ דרך. אם זמר שר על אמונה - זו הדתה. נו.
רק חיבוק
אז החורף מספק המון כתיבה, כמו הקיץ שמספק שירי ים, האביב את ההתחלות והסתיו את השלכת. אני באופן אישי פחות אוהב את החורף או הקיץ. מעדיף יותר את תקופות המעבר. ימים שאפשר ללבוש קצר אבל בערב קריר. שאפשר ללכת ברחוב ובלי מטריה, ואפשר להתנתק מהמזגנים מבלי שיקררו או יחממו. לפתוח חלון באוטו בלי שיכנס קור או חום. החורף מספק זמן לאירועי זמר ואירועי תרבות שונים. על על שלושה אירועים כאלו אני רוצה להמליץ לכם ללכת ומהר. בשניים מהם ביקרתי בתיאטרון דימונה ועוד אחד בבאר שבע. הראשונה היא ההצגה "סבטלנה". הצגה מצוינת על העלייה מאתיופיה ועל מה שעוברת אישה שרוצה להיות כאן ושייכת לשם.
ההצגה השנייה היא ההצגה במשחקה של חנה
אזולאי הספרי - "דינה". סיפור שנדמה לי שכולנו שמענו עליו, או ראינו דומה לו בכל אחד מערי הפיתוח. הצגה טובה עם משחק מעולה. קצת לפני אותה הצגה, נכחתי באזכרה. בשולחן הסעודת מצווה ישבתי בסמוך לקבוצה של דימונאים. מי מהם כבר עזבו ורק הגיעו לאזכרה, ומי מהם עדיין נשארו בדימונה. הזיכרונות והסיפורים גלשו והם סיפרו על אחת. מי שהייתה פעם לפני ארבעים שנה יפת העיר ומה קרה איתה אחר כך למרבה הצער. מישהי שהייתה אחות להרבה אחים שניסו כל חייהם לשלוט בה. מה שההורים לא הצליחו. ואחת לאחת ראיתי איך הסיפור שלהם נכנס לי לתוך ההצגה הזו - דינה.
האירוע האחרון הוא אירוע שהיה בקיץ והוא הופעה של הזמר חנן בן ארי בעיר העתיקה בבאר שבע. זמר שהתחיל ללא רקע מוזיקלי וללא סביבה מתאימה, ובנה את עצמו בעיקר בזכות העובדה שלא ויתר. בשני האירועים האחרונים בהצגה דינה ובמופע של חנן בן ארי, שאגב יצאתי אליו יחד עם בנותיי, נוכחתי לגלות משהו שהייתי חייב לציין בפניכם. בשני האירועים אנשים, או במקרה של חנן בן ארי ילדים, המתינו אחרי המופע בתקווה שחנן או לחלופין חנה אזולאי תצא אליהם ותדבר איתם.
במקרה של חנה אזולאי הספרי היה מדובר בכמה אנשים בודדים שרצו לומר לה תודה, ולספר לה שהיא די סיפרה את הסיפור של העיר שלנו. אצל חנן היה מדובר בילדים ונוער שרצו רק כמה שניות לדבר איתו מקרוב. בשני האירועים לא היה מדובר במשהו ארוך ומציק. עניין של חמש דקות שיכלו לתת הרגשה אחרת גם לכוכב/ת וגם לצופה. ובשני האירועים - גם חנן וגם חנה העדיפו להסתגר בחדר של האומנים ולא לצאת אל הקהל. לפעמים אנשים רוצים רק חיבוק. רק מילה ממישהו שהם מעריצים או אוהבים. זה לא עולה וזה לא מצריך הרבה משאבים רק חמש דקות וחבל. ועם זאת בחורף הזה - שלושה אירועים מצוינים ועוד שתי הצגות טובות - "לא משלנו" עם גבי עמרני ו
מוטי גלעדי, וההצגה "שוקו וניל". מומלץ. בחום.
