מתן וילנאי הוא מנהיג, איש הגון וישר דרך. זאת פתיחה לא שגרתית לטור עיתונאי אבל זאת עובדה.
וילנאי, שהיה סגן הרמטכ"ל, מפקד בה"ד 1, קצין צנחנים וחיל רגלים ראשי, מפקד עוצבת האש, מפקד פיקוד הדרום, ראש אכ"א וראש אגף המבצעים בצה"ל, ושימש בעוד כמה תפקידים בכירים, מנקה את השולחן, ויורה לכל הכיוונים. הוא עושה זאת בספר חדש "ידעתי את ארצי", שבאמצעותו הוא גם סוגר חשבונות עם כמה מאלופי המטה הכללי, שלא רק שלא פרגנו לו אלא פגעו בקידומו.
בקיץ 1998, כשהוא שלוש שנים סגן רמטכ"ל, נקרא וילנאי לשיחה בלשכתו של שר הביטחון איציק מרדכי בתל אביב. "ידעתי שרגשותיו של (איציק) מרדכי כלפיי טעונים ורווים שנאה אישית, בגלל העיכוב בפיקוד על גדוד 890 ועל כך שקיבלתי את הפיקוד על חטיבת הצנחנים. ואוגדה 36 שבהם חשק. ובעיקר כי הועדפתי על פניו לתפקיד סגן הרמטכ"ל. החלטה שהביאה לסיום דרכו הארוכה בצה"ל", כותב וילנאי בספרו.
וילנאי בוחר לתאר לפרטי פרטים את תוכן השיחה. כששר הביטחון מרדכי פונה אליו ואומר לו במתק שפתיים או כפי שווילנאי כותב בספרו: "שכחנו מה שהיה הוא אמר בטון מפויס, והניף ידיו הצידה במעין תנועת ביטול, מבחינתי, מעולם לא היה דבר". ככשר הביטחון מרדכי משמיע את הדברים, הוא יודע שזאת צפירת הרגעה ביחסיו המתוחים עם וילנאי, שידעו בעיקר מורדות. הפעם הם נפגשים כיוון שאלוף וילנאי שהוא גם סגן הרמטכ"ל, רואה עצמו מועמד לתפקיד הרמטכ"ל. שר הביטחון מרדכי הוא זה שאמור להמליץ על המינוי, ואין מחלוקת שווילנאי הוא הראוי ביותר לתפקיד, כפי שהתבטא מרדכי בעצמו.
מרדכי לא משאיר דברים פתוחים ומבהיר לוילנאי:" ברור לך מי המועמדים לרמטכלות – רק אתה. אין אחד שמשתווה לך מבחינת ותק וניסיון". מתן כותב בספרו כי דבריו של מרדכי נראו לו הגיוניים ונכונים וכי חש הקלה, כשהוא מגלה שמרדכי מתנהג כשר ביטחון אחראי. "בדיעבד הסתבר לי כי קצין החבלה לשעבר הניח בדרכי מטען", כותב וילנאי, שלא חסך את שבטו מהשר שסיכל את בחירתו.
כמה חודשים לאחר השיחה שהייתה לו עם שר הביטחון, חוזר וילנאי מלימודים בוושינגטון, נכנס ללשכת ראש הממשלה כדי לפגוש את שר הביטחון. בדרך הוא הוא פוגש את ראש הממשלה נתניהו שמסמן לו לסור לחדרו, ואז מתברר לו לראשונה ששר הביטחון מרדכי לא שוכח ולא סולח: "מתן, רציתי מאוד שתהיה הרמטכ"ל, אני מאוד מצטער, אבל לא הייתה ברירה, איציק התעקש", מבהיר לו נתניהו את כללי המשחק החדשים.
לאחר השיחה עם נתניהו, נכנס וילנאי ללשכת המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, שם הוא פוגש את איציק מרדכי, שנראה לו "ערמומי מתמיד, והתפתל בהסבריו כמו נחש". מרדכי פותח ללא הקדמות: "גיליתי שמופז הוא איש מצוין בעבודת מטה, והחלטתי שהוא יהיה הרמטכ"ל. יש לו יכולות מצוינות בעבודת מטה".
ואיך מגיב על כך אלוף וילנאי? "התקשיתי לשאת את מראה פרצופו" כתב וילנאי, "קמתי ועזבתי את החדר מבלי להפנות אליו מבט".
לסגן הרמטכ"ל לשעבר וילנאי, יש גם חשבון פתוח עם אלוף (מיל')
שאול מופז, שמרדכי בחר בו במקומו לרמטכ"ל, ולימים מונה כשר ביטחון. "גם עם הרמטכ"ל מופז הקפדתי שלא לבוא בדברים. בעת היה מוזמן באופן תדיר לדבר בפני הקבינט שהייתי חבר בו (בעת שווילנאי כיהן כשר בממשלה). מעולם לא הגבתי לדבריו. הייתה לכך גם סיבה פרקטית יותר. לאור כל פרשת מינוי הרמטכ"ל, הבנתי שכל דבר ביקורת שאגיד בתגובה לדבריו, ייתפס מיד בעיני הנוכחים והתקשורת ככזה הנובע ממניעים אישים".
למרות זאת לקראת סיום שנתו השלישית של מופז כרמטכ"ל, תמך בו השר וילנאי לשנה נוספת, מה שכנראה הפתיע מאוד את מופז, שלא האמין שהשר וילנאי ירים את ידו בישיבת הממשלה, כדי לתמוך בהארכת כהונתו.
באותו ערב היה וילנאי הצגה בבית לסין כשהטלפון שלו צלצל. על הקו הייתה מזכירתו של הרמטכ"ל. "הרמטכ"ל רוצה לדבר איתך", אמרה לו המזכירה. והנה מופז היה על הקו: "רציתי להודות לך שהצבעת בעד הארכת כהונתי", הודה לוילנאי.
וילנאי כותב בספרו, כי אולי חוץ מלומר תודה קיווה מופז להתפייס איתו. "אבל לי לא היה רצון כזה. השבתי לו: "שאול, אני לא השתניתי ואני לא חושב עליך, אלא על מדינת ישראל, ולכן הצבעתי כפי שהצבעתי".
וילנאי ממשיך וכותב: "אולי הוא הצטער על שפגע ותחמן. הוא ניסה לחזר אחריי כמה פעמים ללא הצלחה. הוא עשה מעשה מכוער מנוגד לערכי הצבא עליהם התחנכנו. אלא שמופז ניסה מדי פעם להתקרב ולהתפייס. "בהלווית בנו של אלוף (מיל')
יצחק בריק, הוא אף הצליח לרגע. בתום ההלוויה ניגשו אלי כמה קצינים כדי ללחוץ את ידי, וביניהם גם מופז, בחוסר תשומת לב לחצתי את ידו. מעודד מהצלחתו הוא פנה אל ענת שעמדה לידי והושיט גם אליה את ידו. ענת שילבה את ידיה לאחור ואמרה לו: "אני לא יכולה ללחוץ את ידך". בלי לומר דבר מופז הסתובב והלך".
עוד הוא מגלה בספרו כי המקרה החריף ביותר בפוליטיקה הפנימית שבה הוא נתקל באותן שנים, היה סביב סיום כהונתו של משה וחצי כרמטכ"ל. כשהחלה הסאגה הרגילה על זהותו של הרמטכ"ל הבא. סגנו של רא"ל
משה לוי הרמטכ"ל היה אמיר דרורי, אלוף ותיק ומנוסה, ו"משה וחצי" תמך בו. אבל המועמד הטבעי היה דן שומרון, אשר כיהן לפני דרורי כסגן רמטכ"ל. באחד הערבים, כשווילנאי שב לביתו מוקדם מהרגיל, צלצל הטלפון ועל הקו היה המזכיר הצבאי של שר הביטחון חגי רגב, שאמר לווילנאי שרבין, מבקש להתייעץ איתו בדחיפות לגבי זהות הרמטכ"ל הבא. וילנאי התפלא על כך שראש הממשלה בחר להתייעץ עם אלוף על מינוי רמטכ"ל, ומיהר להגיע ללשכת שר הביטחון.
עד לפגישה הנוכחית בין השניים, הקפיד רבין לקרוא למתן "ראש אכ"א", הפעם הוא בחר לפנות אליו לראשונה בשמו הפרטי וניגש ישר לעניין. "מתן, דן שומרון הומו?", שאל ראש הממשלה רבין את אלוף וילנאי. "הבנתי את המקור לכעסו. רבין אהב את דן והעריך אותו, עוד לפני מבצע אנטבה ובוודאי שלאחריו. הכרתי את השמועות וגם את מקורן: שומרון גר במשך שנים עם חבר מהצנחנים, הייתה זו דירת רווקים מן המניין, אבל לא היה לזה דבר וחצי דבר עם השמועה שנועדה לסלק אותו מהדרך, ולסלול אותה עבור אחרים. זאת ועוד, גם אם השמועות היו נכונות, לא הייתה סיבה שלא למנות אותו לתפקיד", כתב וילנאי בספרו.
"רבין כעס, כך נדמה, בעיקר הוא תיעב תרגילים מלוכלכים מעין אלה", מסכם וילנאי את הפרשה שעליה הוא כותב באומץ בספרו, וחושף בפעם הראשונה את מה שהיה עד כה בגדר רכילות.
