ההתנחלות הערבית בגדה המערבית

בעוד שהאזורים הכלולים כיום במדינת ישראל היו מיושבים בתקופה הביזאנטית (מאה 4 - מאה 7 ) ברוב נוצרי לא ערבי (כ-3,000,000), האזור הנקרא כיום הגדה המערבית היה מאוכלוס ברוב שומרוני בצפון (כ-1,200,000) וברוב נוצרי בדרום (חסרים נתונים). אבל, הרוב השומרוני בצפון חוסל על-ידי השלטון הביזאנטי עקב 3 המרידות של השומרונים ובצפון נותרו רק בין 100,000 ל-200,000. כאשר כבשו הערבים את הארץ במאה ה-7 היה צפון השומרון דל אוכלוסין בעוד ששאר חלקי הארץ, היכן שהיו אדמות ראויות לעיבוד, היו מיושבים על-ידי נוצרים. האזור היחיד שבו היו אדמות נטושות וראויות לעיבוד לאחר הכיבוש היה - צפון השומרון.

א. המצב בצפון השומרון

הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין מצא שבאזור ההר (צפון השומרון) היו בתקופה הנוצרית-ביזאנטית 267 אתרים. אבל, מספר האתרים שהיו מיושבים ירד בצורה דרסטית עוד בתקופה הנוצרית-ביזאנטית המאוחרת. פינקלשטיין קבע שהייתה ירידה בין 66% ל-80% במספר האתרים, והייתה ירידה דרסטית במספר התושבים. פינקלשטיין מצא קשר בין התרוקנות צפון השומרון מיושביו ובין הצטמקותה של העדה השומרונית כתוצאה מהדיכוי האכזרי של מרידות השומרונים על-ידי השלטון הנוצרי-ביזאנטי. ההיסטוריון רוני אלנבלום קבע שכתוצאה מהתמעטות האוכלוסייה השומרונית בצפון השומרון, בשלהי התקופה הנוצרית-ביזאנטית, החלה לשם חדירה של שבטים בדווים, בתקופת הכיבוש הערבי-מוסלמי. אבל תהליך המעבר שלהם להתיישבות קבע היה איטי ולא הושלם עדיין בעת הכיבוש הצלבני. מילכה לוי-רובין, שהסתמכה על עדויות של היסטוריונים ערבים, קבעה שבמאה ה-9 כבר הייתה נוכחות מוסלמית משמעותית בשומרון, לצד מיעוט שומרוני, וחדירת הערבים החלה כבר החל מהמאה ה-7 . בימי צלאח א-דין. כלומר, במאה ה-12 הערבים כבר היו רוב בצפון השומרון. על-פי הסקר הארכיאולוגי של פינקלשטיין בראשית התקופה הערבית החלה חדירה של שבטים בדווים נוודים לוואקום שנוצר על-ידי נטישת השומרונים. אבל, על-פי מקורות צלבניים עדיין היו שבטים בדוויים נוודים בשומרון בתקופה הצלבנית, כלומר במאה ה-12. מהעדויות השונות מתברר שהשבטים הבדווים בצפון השומרון לא עברו ברובם להתיישבות קבע בתקופת הכיבוש הערבי-מוסלמי והמשיכו באורח החיים הנוודי. הגיאוגרף המוסלמי אל יעקובי, דיווח ב-892 שהאוכלוסייה בשומרון הייתה מורכבת מערבים, לא-ערבים ושומרונים, אבל, המוסלמים היו רוב האוכלוסייה באזור שכם. באזור שכם חיו בשלהי המאה ה-9 שבטים ערבים לצד שומרונים. הגיאוגרף הערבי אל מוקאדאסי דיווח במאה ה-10 על מציאות שומרונים ונוצרים לא-ערבים. אברהם פולק הגיע למסקנה שהפיכת אזור צפון השומרון למוסלמי לא נבעה מהתאסלמות של אוכלוסיית הקבע המקומית אלא בעיקר ממעבר הדרגתי של השבטים הבדווים הנוודים להתיישבות קבע, שהושלם במידה רבה רק בתקופה הצלבנית. מתוך 62 יישובים שהיו קיימים בתקופה הצלבנית (1099-1260) ואף הממלוכית (1260-1516), 39 לא היו קיימים בתקופה הנוצרית-ביזאנטית וקמו מאוחר יותר. הסקרים הוכיחו שאלה היו יישובים חדשים שלא קמו על שרידי אתרים ישנים - לא נמצאו בהם חרסים מהתקופה הנוצרית-ביזאנטית - ודפוסי ההתיישבות שלהם היו שונים מקודמיהם. אלנבלום תיאר את התנחלות השבטים הבדווים ב-3 שלבים: בשלב הראשון נינטש האזור על-ידי תושבי הקבע. בשלב השני חדרו שבטים נודדים לאזור והמשיכו בחיי נוודות. בשלב השלישי הנוודים עברו תהליך של מעבר להתיישבות קבע. המעבר להתיישבות קבע החל אומנם כבר בראשית התקופה הערבית-מוסלמית אבל עיקר תהליך של מעבר להתיישבות קבע היה בתקופה הצלבנית. ממקורות היסטוריים ידוע שהאזור עבר תהליך של איסלאמיזציה שהחל בראשית התקופה הערבית- מוסלמית ונמשך עד ראשית המאה ה-12. לאחר מכן רוב תושבי צפון השומרון היו מוסלמים, אבל רובם היו מוסלמים שהתיישבו באזור - לא מתאסלמים.

ב. המצב בדרום השומרון ויהודה

באזור ההר (דרום השומרון) - באזור רמאללה ואל-בירה - הייתה ירידה, על-פי הממצאים הארכיאולוגיים של ישראל פינקלשטיין מ-117 אתרים בתקופה הנוצרית-ביזאנטית ל-55 בתקופה הערבית-מוסלמית. גם בדרום השומרון ויהודה הייתה חדירה של שבטים בדווים שרק בהדרגה עברו להתיישבות קבע. המעבר להתיישבות קבע היה מלווה בהתמעטות האוכלוסייה הנוצרית באזור.

ג. התנחלות ערבית משמעותית הייתה רק בגדה המערבית

השטחים שהפכו מאוחר יותר למדינת ישראל היו מיושבים בעת הכיבוש הערבי ברוב נוצרי (כ-3,000,000) ורק כ-30,000 ערבים התיישבו בערים מרכזיות. למשל, בטבריה ובבית שאן החרימו הערבים 50% מהבתים והושיבו בהם את העילית הערבית שמיועדת הייתה לשלוט באזור. האדמות הנטושות בצפון השומרון הפכו בהדרגה לאזור ההתנחלות הערבית החל מהמאה ה-7. הגדה המערבית היא האזור בו הייתה התנחלות ערבית משמעותית.

ד. המצב בשאר חלקי א"י המערבית

בכל ארץ ישראל המערבית היה מספר הערבים-המוסלמים מועט: 1099 - בזמן הכיבוש הצלבני היו באזור כ-150,000 מוסלמים. 1516 - בעת הכיבוש העות'מאני נספרו במפקד האוכלוסין הראשון ב-1525/6 כ-80,000 מוסלמים. 1800 - 275,000 מוסלמים. 1890 - כ-500,000 מוסלמים. 1914 - ערב מלחה"ע הראשונה היו בארץ 525,000 מוסלמים ו-50% מהם היו מהגרים חדשים. 1.19 - בעת הכיבוש הבריטי בשלהי 1.19 היו בארץ 515,000 מוסלמים. 1947 - מספר המוסלמים תחת שלטון המנדט הבריטי עלה ל-1,200,000. הדבר התאפשר כתוצאה מהתעלמות מכוונת של הבריטים מההסתננות הערבית מהגבול היבשתי. חיל הספר המזרח- ירדני שפיטרל לאורך הגבול המזרחי קיבל הוראה מגבוה להתעלם מההסתננות הערבית אך למנוע הסתננות יהודית מסוריה. לסיום, הפתרון של 2 מדינות הוא פתרון סביר והוגן לאור העובדה שבגדה המערבית הייתה התנחלות ערבית מאז המאה ה-7 וזהו אזור בעל רוב ערבי. לעומת זאת, ערביי האזור שהפך אח"כ למדינת ישראל הם ברובם צאצאי מהגרי עבודה שרובם הסתננו לארץ בין שלהי המאה ה-19 ל-1947 בשל אפשרויות התעסוקה שיצרו ארגונים נוצריים (הטמפלרים), משקיעים יהודים (למשל, רוטשילד), התנועה הציונית וממשלת המנדט הבריטי.