כל שישי בערב/בדירה שונה
חבורה נפגשת/כבר עשרים שנה...
משחקים קלפים בינתיים/גם שומרים על המדינה...
מצביעים תמיד ביחד/ובקלפי הנכון...
הילדים הצברים/כבר לבשו פשטו מדים
זה לומד וזה עזב/מחפש אי-שם זהב...
מלים אלו, מתוך שיר ישן של
חוה אלברשטיין, "קלפים על המרפסת", יכולות אולי להסביר את מקור הזחיחות וההתנשאות של השמאל, המצלצלים מכל אמירה של אנשיו על המחנה הלאומי. תכונות נפסדות אלו שבהן מצטיין השמאל, ואולי רק בהן, נובעות מהתודעה הכוזבת הנטועה בחברי המחנה שהמדינה זה הם. ויש בכך אירוניה שדווקא אלו המתיימרים להיות נושאי דגל הדמוקרטיה, נושמים תפיסה טוטליטרית.
בכל ראיון או נאום של ח"כ ממפלגת השמאל הגדולה, כחול לבן, או מי משותפיהם לדרך, אפשר להרגיש באינטונציה של הדוברים את תחושת האדנות, ההערכה העצמית, חסרת בסיס יש לומר, וההשתייכות למחנה הנאור בעיני עצמו. נאור וחינני. החן של מחנה זה, או בהגדרה קצת יותר קולעת "השיק הרדיקאלי", ממרק כל עוולה שמיוחסת לחבריו. ואין צורך לחזור על החשדות שהועלו כנגד חלק מבכירי כחול לבן, וגם לא על ההיתממות של אנשי המוסר במפלגה, התוהים כמו בשיר "אגדה יפנית"; "מה חטא, מה עוון אהובי הלבן"? כלפי אותם חשדות מתקיים הכלל: על כל הפשעים תכסה הנאמנות.
באופן פרדוקסאלי אותה בעלות מובנית, שבה לוקה השמאל, נוגעת בעיקר למדינת ישראל, למשאביה ולעטיניה, אך היא אינה קיימת בייחס לארץ ישראל עצמה. גישה זו מלמדת על עומק הגלותיות והתלישות של השמאל. חוסר הזיקה לארץ ישראל מוביל לניכור כלפי הרוב היהודי בארץ המכבד ושומר על המסורת, ולזלזול באמונתו. כפי שמתבטא בכינוי "מנשקי מזוזות" למשל. והעובדה שהציבור היהודי ברובו לא רק שאינו "מחפש אי-שם זהב..." אלא גם סולד מעמדות השמאל, מגבירה את הניכור.
דברי הסתה
ומאחר שכך הם פני הדברים, נאחז השמאל בקרנות המזבח של הדמוקרטיה, התקשורת ובית המשפט, ובאמצעותם הוא מעקר את רצון העם המשתקף בבחירות. ואם אפשר היה עוד לקבל את השליטה של השמאל בסדר היום באמצעות התקשורת כדבר לגיטימי, הרי שהאקטיביזם השיפוטי במדינה אינו יכול להתקבל כך.
לאור היריבות המשתקפת כאן יש לנסות ולברר מה עוד עלול לבצע המחנה המובס. לצורך כך אפשר להיזכר באמירותיו כלפי המחנה הלאומי. "
יאיר לפיד התעקש כי המתיישבים בעזה 'לא האחים שלי', ואם תהיה מלחמה איתם לא יהיה אפשר לכנותה מלחמת אחים,..." דבריו של לפיד בעניין "ההינתקות", נראים כמו חזרה על התבטאות של
רן אדליסט, שכתב ב-75' על המתנחלים כך: "זוהי כעין קריאה למלחמת אחים, אלא שגם מלחמת אחים הוא מושג ריק מתוכן, אם התהום המפרידה בין האחים צריכה להתמלא גוויות כדי שיוכלו לפגוש זה את זה".
במהלך השנים השמיעו אנשי שמאל מוכרים דברי הסתה כלפי הימין, כגון, הקריאה שהושמעה לאחר בחירות 2015 לעבר מצביעי הימין; "תשתו ציאניד". או הרמטכ"ל לשעבר מוטה גור שבעצרת בחירות בשנות ה-80 אמר למפגיני ליכוד שהפריעו לנאומו: "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים". ההשתלחות השיטתית של אנשי שמאל במחנה הלאומי אמורה לשמש אות אזהרה לכל אלו שמתלבטים איזו ממשלה הם מעדיפים.
אפשר רק לשער מה עלולה לבצע ממשלת שמאל בכדי לקבע את שליטתה ולמנוע עוד מהפכים מיותרים. ייתכן שניתן למצוא כיוון משוער לצעדי ממשלה כזו בהצעתו של הסופר הבריטי הנודע ואוהד הקומוניזם ברנרד שו: "מה שנדרש הוא 'חוות הרבעה אנושית' שתאפשר 'לחסל את הפראים שקולם בקלפי ימיט חורבן על חבר העמים'".
