ייסורי בנימין

בנימין נתניהו לא העלה על דעתו כי הקריירה הפוליטית שלו עלולה להגיע לנקודה בה הוא מוביל מפלגה לבחירות כשמעל ראשו כתבי אישום פליליים. מבחינתו, לא היה כלום כי אין כלום לא הייתה רק סיסמה להמונים. זה היה ביטוי להבנתו כי יצליח במו ידיו לדחות ואולי אף לבטל את חשרת העננים שהחלו להצטבר מעל האופק האישי שלו מאז נפתחו החקירות נגדו לפני כשלוש שנים. המצב הכאוטי בו מצוייה מדינת ישראל מאז סוף 2018 הוא כל כולו מעשי ידיו. כאשר הוא החליט אז להקדים את הבחירות בשנה, המטרה המוסווית הייתה לנסות למנוע את הבשלת החקירות לכתבי אישום על-ידי הקמת ממשלה שתבטיח לו חסינות, למרות שהנימוק הפורמלי המוצהר היה שזה נעשה "מתוך אחריות תקציבית ולאומית". במבט לאחור לא יכול היה להיות נימוק מגוחך יותר. זו לא הייתה הפעם הראשונה שביבי נהג כך: גם בסוף 2014 הוא הקדים את הבחירות כשאת הסיבה האמיתית חשף רק כעבור זמן - מניעת חקיקת חוק ישראל היום. לאחר שהסתבר לו כי ההכרזה החגיגית בליל הבחירות באפריל על "נצחון אדיר" מתמוססת לנגד עיניו, הוא עשה מעשה ששום ראש ממשלה לא עשה לפניו: לא החזיר את המנדט לנשיא אלא גרר את ישראל לבחירות נוספות בתוך חמישה חודשים ושיחזר זאת שוב בספטמבר, משל המדינה הייתה מעבדת ניסויים להשגת מטרות אישיות. התוצאה חסרת התקדים היא קיומה במשך כשנה של ממשלת מעבר שלא זכתה באמון הכנסת, המוגבלת בסמכויותיה ובתחומים רבים, בעיקר החברתיים הכואבים, ואיננה יכולה למלא את מחויבותיה כלפי אזרחי המדינה. לצד אלה התוודע הציבור לעוד תופעות שלא היו מוכרות כאן בעבר: גוש פוליטי שראשיו מתחייבים בחתימת ידיהם לתמוך בנתניהו ללא קשר לתוצאות הבחירות; החתמה והחתמה חוזרת של חברי הליכוד על נאמנותם למנהיגותו. כמיטב המסורות במדינות בהן המנהיג מטפח סביבו פולחן אישיות, ביבי לא ראה כל פגם, אפילו תדמיתי, בהחתמות אלו ומה משמעותן.

תקוות מתמוססות

28 בינואר 2020 היה קו הפרשת המים בקריירה הפוליטית הארוכה של בנימין נתניהו. בירושלים הוגש נגדו כתב אישום בגין שוחד והפרת אמונים כשבסוף ההליך המשפטי עלול להתנוסס מעליו דגל הקלון. ואילו בוושינגטון הרחוקה התקיים טקס רב-רושם של חשיפת "עסקת המאה" של הנשיא טראמפ לפתרון הסכסוך עם הפלשתינים. מבחינתו של ביבי לא יכול היה להתקיים באותו יום דיזוננס גדול יותר: לא בכל יום חווה מנהיג מדינה בו-זמנית גם איגרא רמא וגם בירא עמיקתא. מצד אחד, תוכנית מדינית שבמובנים רבים היא הגשמת מאוויהם של רבים מהמחנה שביבי מייצג. מצד שני, בהעמדתו לדין הוכיחה מדינת ישראל כי "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיהו, פרק א', כ"ז) ו"יש שופטים בירושלים", כקביעתו של מנחם בגין. למגינת ליבו, ביבי הפך לראש הממשלה הראשון בתולדות ישראל העומד לדין במהלך כהונתו, כתם שאותו יתקשה למחוק מקורות חייו. עסקת המאה הייתה עסקה מתה בטרם נולדה כיוון שהצד השני, הפלשתיני, לא היו שותף להכנתה, בניגוד לישראל, והבהיר מראש כי הוא דוחה אותה על הסף. מה אם כן הייתה התועלת בהכנתה ובפרסומה? מבחינת הימין הישראלי התועלת רבה כי יש תקווה לממש נתחים ממנה גם בנסיבות הקיימות. אלא שתקווה זו תלוייה כל כולה במה שיוחלט בוושינגטון כי ירושלים איננה ריבונית להחליט על כך למרות שמדובר בגורלה ועתידה. לעומת זאת, משפטו של נתניהו הוא בגדר ודאות ואיננו תלוי בגורם חיצוני. בכדי לא להגיע למעמד הלא נעים של ישיבה על ספסל הנאשמים עשה ביבי את כל התמרונים הפוליטיים האפשריים כדי להשיג את "ממשלת 61 לחסינות". במקום להניח למערכות עקיפת החוק לבצע את מלאכתן, כפי המצופה מהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון שביבי נוהג להתגאות בה באזני זרים, הוא השתלח בהן ללא עכבות ובלשון קיצונית במיוחד: "אנחנו עדים לניסיון של הפיכה שלטונית נגד ראש ממשלה בעלילות שווא ובתהליך חקירות מזוהם ומגמתי"; "למען המדינה צריך לחקור את החוקרים"; ו"לא אתן לשקר לנצח". תוצר לוואי מידי של מגמה זו הייתה נטייה גוברת של חברי הממשלה להתעלם מהמלצותיו של היועץ המשפטי לממשלה, שאולי צריך להזכיר להם, מחייבות אותם. אין ספק בנזק המצטבר למרקם העדין של החברה הישראלית אבל מי חושב על כך במלחמת הישרדות פוליטית.

שסע חברתי מעמיק

מאבקי ההישרדות האישית של בנימין נתניהו קיבלו עם השנים ממדים של ייקוב הדין את ההר. זה התחיל בקדנציה הראשונה שלו עם "השמאל ששכח מה זה יהודי", והלך והתעצם בחלוף שנות כהונתו הארוכות עם החזרה הלעוסה עד עייפה שכל מי שלא תומך בו הוא שמאל המוכן למכור את המדינה בנזיד עדשים ויהיה זה גם מי שיש לו זכויות יסוד במדינה. צריך לומר בפה מלא כי החברה הישראלית מעולם לא הייתה מאוחדת באמת ותמיד היו בתוכה עילות למחלוקות גם קשות שחצו מחנות ומפלגות - חברתיות, כלכליות, פוליטיות ואפילו ביטחוניות, כמו במלחמת לבנון הראשונה או בהינתקות מעזה. אבל לא קרה בעבר שהמחלוקות נבטו על-רקע אישי-אישיותו של ראש הממשלה, אפילו לא בקרע העמוק ביותר בעקבות הסכמי אוסלו כאשר החיצים כוונו אישית כלפי יצחק רבין אבל זאת רק בשל המדיניות שהוביל. היום הכל מתנקז באישיותו של ראש הממשלה ללא קשר לתפקודו שהצית את אש הפלגנות ודאג לשמרה שלא תיכבה. המחלוקות האידיאולוגיות שהתקיימו כאן מאז ראשית ימי המדינה קיבלו ממדים של שסע לאומי קשה שזלג גם לעבר יהודי התפוצות. את זה למד ביבי בדרך הקשה כאשר ב-2018 בניגוד לרצונו המפורש, מועמדו ליו"ר הסוכנות היהודית נדחה על-ידי חבר הנאמנים של המוסד שבחר את יצחק בוז'י הרצוג מהאופוזיציה. תגובתו המידית הייתה לבטל כינוס מתוכנן של ועדת תיאום הפעולות בין הממשלה לבין הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית. האיש שמעל כל במה חוזר ומכריז כי ביטחון ישראל הוא בראש מעייניו, לא מצא מקום וזמן בשנות כהונתו לבקר את אזרחיו בישובי הספר בעוטף עזה הניצבים איתן בחזית ובשנתיים האחרונות תחת מתקפות טרור בלתי פוסקות. אפשר להניח כי הסיבה היא הכרתו כי מדובר בציבור שלא נמנה על תומכיו ולא מצביע עבורו ולכן ערכו הפוליטי נמוך. לכן קצת מוזר לשמוע את מקורביו מדברים עליו כמנהיג מ"ליגה אחרת" ומדי פעם גם מזכירים אותו בנשימה אחת עם צ'רצ'יל, המנהיג הבריטי שהיה עם תושבי לונדון כאשר העיר הופצצה ללא הפסק במשך חודשים במלחמת העולם השנייה.

עת חשבון הנפש

במדינת ישראל היו ראשי ממשלה שהפסידו בבחירות ופינו כמתחייב את הלשכה: יצחק שמיר ב-1992, בנימין נתניהו ב-1999, אהוד ברק ב-2001; היו שהתפטרו מרצונם: דוד בן-גוריון ב-1963, יצחק רבין ב-1977, מנחם בגין ב-1983, אהוד אולמרט ב-2009; היו שנאלצו להתפטר בגלל לחץ ציבורי: גולדה מאיר ב-1974. והיו שהלכו לעולמם במהלך כהונתם: לוי אשכול ב-1969, יצחק רבין ב-1995 (נרצח), אריק שרון ב-2006. אבל לא היה מקרה של ראש ממשלה הנאחז בקרנות המזבח של משרתו למרות שלא עמד במבחן לשמו נבחר. בבוא היום יצטרך בנימין נתניהו לסכם את הפרק הזה בחייו הציבוריים בתשומת לב מיוחדת גם בהתייחס למצבה הכאוטי של המדינה בכלל, ולמצבו האישי בפרט. הוא ייאלץ להתמקד בשני נושאים שהביאו אותו עד הלום: נהנתנות אישית ומנעמי החיים הטובים והאובססיה לתקשורת והשימוש בה למטרותיו. שנים של הליכה בין הטיפות בנושא הראשון והצלחות בנושא השני, השכיחו ממנו את האפשרויות של כשלון. זה מה שקורה כמעט תמיד למי שההיבריס משתלט על הווייתו לאחר שנות כהונה ארוכות ומעוור את עיניו מלראות את המכשולים שבדרך. את התוצאה של התנהלות זו ביבי עומד לחוות כבר בזמן הקרוב ביותר - הבחירות ושבועיים מאוחר יותר פתיחת משפטו. אף כי ידוע למי ניתנה הנבואה, להלן הערכתי הצופה פני העתיד: באופן פרדוקסלי, סמיכות הזמנים הופכת מבחינתו של ביבי את הבחירות למטרה פחות אטרקטיבית מאשר שתי המערכות הקודמות. אם ינצח, ייאלץ לנהל ממשלה ומדינה תחת "חרב דמוקלס" של נאשם בפלילים, גם אם משפטו יתנהל בעצלתיים ולאורך זמן. ניהול מדינה וקבלת החלטות בתנאים כאלה - סוגיה שמעולם לא הועמדה במבחן משפטי - תהפוך את השדה הפוליטי לשדה מאבק משפטי מתמיד. יש להניח כי הסוגיה תצטרך אז להתברר בבית המשפט. מאידך-גיסא, אם תוצאות הבחירות לא יאירו לו פנים, כמו בשתי המערכות הקודמות, ביבי ייאלץ לשקול בכובד ראש את מה שדחה בפעמים הקודמות, החזרת המנדט בשלב מוקדם. המשמעות תהיה שהוא כנראה הגה באופציה של גיבוש עסקה של עזיבת הזירה הפוליטית בתמורה לביטול משפטו בתנאים מסוימים, כי הדבר האחרון שביבי מעלה על דעתו זה צילום שלו על ספסל הנאשמים בבית המשפט. אפשרות כזו נראית סבירה גם לאור מהלכיו בנושא החסינות כאשר חזר בו מבקשתו ברגע האחרון לאחר שהבין כי ייאלץ להתייצב בכנסת ולבקש "שתחסן אותו" כשהסיכוי לכך הוא אפסי.