האנשים הללו חיים על המאדים

נפתח בפקידי האוצר, כי השבוע הם הפגינו שיאים של רמאות, אטימות וחוצפה. "תוכנית הסיוע למשק" שאותה הכינו פקידים אלו, ואשר אותה בלעו בנימין נתניהו ומשה כחלון על ראשה ועל כרעיה, היא אחד הבלופים הגדולים והחמורים ביותר בתולדות המדינה. אם היה מדובר בחברה בורסאית, כל מי שמעורב בה היה הולך לכלא על דיווחים כוזבים. אבל מאחר שמדובר "רק" במדינת ישראל, אפשר לשקר לכולנו בלי להניד עפעף ובלי לשלם מחיר. הפרט השערורייתי ביותר בתוכנית: הסיוע – מצומק ולעג לרש ממילא – יקטן עוד יותר, כי הוא חייב במס הכנסה (במקור דובר גם על ביטוח לאומי; אחרי הפרסום בגלובס הסכים האוצר ברוב טובו לוותר על גבייה זו). מבחינת רוב העצמאים, המשמעות היא שבפועל הם יקבלו לכל היותר שני שלישים מהסכום המובטח – שעומד ממילא על מקסימום של 6,000 שקל, שאינם מספיקים אפילו לשכירות וארנונה של העסק. מנכ"ל האוצר, שי באב"ד, ניסה להרגיע: עכשיו הסכום ישולם במלואו; חישוב המס ייעשה עם הגשת הדוח השנתי בשנה הבאה. אבל זה רק מחמיר עוד יותר את הרמאות: בשנה הבאה יצטרכו העצמאים להחזיר כסף שכבר הוציאו, ורק אלוקים יודע מהיכן יביאו אותו. היו בתוכנית עוד פרטים מקוממים, כמו הגבלת הסיוע לבני 28 ומעלה והתעלמות מעסקים חדשים, שחלקם השתנו לאור הביקורת הציבורית. אבל בלשון הגמרא ניתן לשאול מה היה ה"הווה אמינא" – הרעיון הראשוני – של מי שקבע כללים אלו. התשובה היא, שבכירי האוצר – שמשרותים ומשכורותיהם מובטחות, שרובם צונחים למשרות משתלמות במגזר הפרטי – מנותקים לחלוטין מן המציאות ועובדים בעיניים על כולנו. ואם לא ידעתם, אזי פקידים אלו הם השליטים האמיתיים של המשק, כי חשבי כל המשרדים – אלו שיושבים על ברז הכסף – כפופים לחשב הכללי באוצר. אחרי כל זה, לפקידים אנונימיים עוד הייתה חוצפה לתקוף את הכרזתו של נתניהו על מענק למשפחות עם ילדים ולזקנים: הוא לא התייעץ איתנו, מאיפה יבוא הכסף, זה צעד פופוליסטי. אז ככה: ראש הממשלה לא חייב להתייעץ איתכם והוא יכול להנחית עליכם; תוותרו על כמה אחוזים מהמשכורת שלכם ויהיה כסף; בשעת משבר יש צורך בצעדים שמעלים את המוראל; ואחרי שרימיתם בענק את כל המדינה – תסתמו את הפה.

בנימין נתניהו ומשה כחלון נושאים גם הם באחריות לשקר של "תוכנית הסיוע". מילא כחלון, שאף פעם לא הבין בכלכלה ושכבר מזמן הוא שר האוצר רק בתואר. אבל נתניהו, שבהחלט מבין והיה שר אוצר מעולה, אמור היה לקלוט את הבלוף ולשלוח את הפקידים בחזרה לשולחן השרטוט. או יותר טוב: להוציא אותם לחל"ת ולגייס מומחים חיצוניים שיגבשו תוכנית לסיוע אמיתי ומשמעותי. ואגב, מלכתחילה היה מקום לשמוע גם אנשים מהשטח בעת הכנת התוכנית, ולא להותיר הכל לפקידים המתנשאים והמנותקים של האוצר ובנק ישראל. אם נתניהו היה עסוק בצד הבריאותי של המשבר ולא יכול היה להתעמק בצד הכלכלי, היה עליו להטיל על יועץ עצמאי רציני לבחון את התוכנית ולהצביע בפניו על כשליה. חוץ מזה, לנתניהו היה השבוע זמן לשמונה שעות של מו"מ קואליציוני עם בני גנץ (שגם אליו תכף נגיע); אם היה מוריד שעתיים מהפגישה הזאת ויושב לקרוא את תוכנית האוצר, זה היה ניצול הרבה יותר טוב של זמנו. ובאותה הזדמנות, הוא גם יכול היה לדרוש מהנגיד אמיר ירון למכור חלק קטן מ-131 מיליארדי הדולרים שביתרות המט"ח. מאחר שנתניהו לא עשה את כל זה, ומאחר שהוא אשר הציג בגאווה רבה את התוכנית התרמיתית של האוצר, הוא נושא באחריות מלאה. כאמור, מילה על גנץ, או בעצם שאלה אליו. כאשר היית לוחם בצנחנים ואחד מחבריך נפצע, האם היה חשוב לך שמא מדיך יתלכלכו כאשר טיפלת בו? ודאי שלא. והאם בתור קצין סירבת לשאת אלונקה משום שיש זוטרים ממך? ודאי שלא. כאשר הגדוד עליו פיקדת במחבלים בדרום לבנון, ישבת בעורף? ודאי שלא. אתה יודע היטב מהי המשמעות של קרב, מהו תפקידו של לוחם ומהי אחריותו של מפקד. ישראל, רב-אלוף גנץ, נמצאת כעת במלחמה בריאותית, כלכלית וחברתית. זו איננה השעה לדון בשאלה מי מחבריך יקבל איזה תפקיד. זו השעה להושיט יד ולהוביל. במילים אחרות: תיכנס לממשלה, תהיה ממלא מקומו של נתניהו, תסייע להיאבק בקורונה ובהשלכותיה, ואת כל היתר – תשאיר לימים שאחרי.

דונלד טראמפ, שרוצה לחדש את תוכנית החלל האמריקנית, כנראה החליט שהוא יהיה האדם הראשון על המאדים. התגובה שלו למשבר הקורונה הייתה נפשעת. אין מילה אחרת. היא עלתה ותעלה בחיים של אמריקנים רבים, והיא עלתה ותעלה בנזק כלכלי אדיר לארה"ב ולעולם כולו. וכדי לאזן את התמונה, ברני סנדרס מוכיח שאולי לא הגיע לירח עד גיל 21, אך בהחלט הגיע למאדים בגיל 79. במשך שבועות ארוכים ויקרים התעקש טראמפ שמדובר במשהו שולי שאינו נוגע לארה"ב, ושהתקשורת והדמוקרטים מנפחים את ממדי הסכנה כדי להוריד את הבורסות ובכך לפגוע בסיכוייו להיבחר מחדש. כך ממש. אחר כך טען טראמפ שהנגיף ייעלם בדרך נס (כלשונו) ושבאביב הכל יהיה בסדר. רק באמצע החודש שעבר הוא הכיר בחומרת המצב, כאשר כבר היה מאוחר מכדי לנקוט צעדי המנע המיידיים שהיו משנים את פני הקורונה בארה"ב. שיהיה ברור: המגיפה הייתה פורצת בכל מקרה, אך כפי שאנחנו רואים אצלנו (ברוך ה' ובלי לפתוח פה לשטן) – הבדל של שבוע-שבועיים בתגובה הוא משמעותי מאוד מבחינת מספר הקורבנות. גם בהמשך הדרך היה טראמפ מנותק מן המציאות, כאשר הבטיח שחיסון יימצא במהירות וכאשר דיבר על פתיחה הדרגתית של המשק בחג הפסחא (12 באפריל). היה צורך בלחץ כבד של אנשי המקצוע – להם טראמפ רוחש בוז קבוע, כמו למשל בנושא שינוי האקלים – כדי להביא אותו להודות ש"אם יהיו פחות מ-200,000 מתים, עשינו עבודה טובה מאוד", להאריך את המגבלות עד סוף אפריל ולהכיר בדרך הארוכה והקשה שבפני ארה"ב. לזכותו של טראמפ יש לומר, שהוא דחף במהירות את חבילת הסיוע והסכים להגדיל אותה לממדים חסרי תקדים של 2.2 טריליון דולר. לעומת זאת, הוא אינו ממלא את תפקיד המנהיג העולמי שמילאו כל נשיאי ארה"ב במשברים מאז 1945 – וזהו ואקום חמור במיוחד כאשר מדובר בנגיף החוצה גבולות במהירות הבזק. סנדרס מתעקש להמשיך להתמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, למרות שברור שאין לו סיכוי לנצח את ג'ו ביידן ולמרות שאחרי מפלותיו האחרונות הבטיח שיעשה הכל כדי להביס את טראמפ. בעוד טראמפ מופיע כל ערב בטלוויזיה ונוסק בסקרים, למרות ואולי בגלל הקורונה, ביידן נדחק לשולי-השוליים ומתקשה מאוד לגייס כספים ולהעביר את מסריו. כל עוד סנדרס בשטח, המפלגה הדמוקרטית לא יכולה להתייצב במלוא כוחה מאחורי ביידן, והאחרון אינו יכול להתמקד במישור הלאומי לקראת 3 בנובמבר. סנדרס כבר גרם נזק עצום למפלגתו כאשר התמודד ב-2016 עד הרגע האחרון נגד הילרי קלינטון; עושה רושם שהוא לא למד כלום או שלא אכפת לו מכלום.

נישאר לעוד רגע מעבר לאוקיינוס האטלנטי. לכל מי שמקנא בארה"ב ושואל מדוע ישראל אינה כמותה, כדאי להעמיק קצת במתרחש שם בימים אלו. הקורונה חושפת את כל הפגמים בשיטה האמריקנית, ועד עכשיו לא הצליחו ידידינו שם להביא לידי ביטוי את התכונות הנהדרות שהפכו את מדינתם לחזקה ביותר בהיסטוריה: פטריוטיות, תכנון, נחישות, עבודה קשה, משמעת. איציק וולף ואנוכי עמדנו כאן על העובדה שלעשרות מיליוני אמריקנים לא היה ביטוח בריאות עוד לפני המשבר או שהוא היה חלקי בלבד. בשבועיים האחרונים לבדם נרשמו בארה"ב 10 מיליון מבקשי עבודה – אנשים שנשלחו לחל"ת בשל הקורונה, ואגב כך איבדו את ביטוח הבריאות שקיבלו דרך מקומות העבודה שלהם. וכל זה – בעיצומה של מגיפה קטלנית, שהטיפול בה יכול לעלות אלפי ורבבות דולרים. שיהיה ברור: מאות אלפי אמריקנים ימותו בגלל שאינם יכולים להרשות לעצמם את הטיפול, או שיפשטו את הרגל בעקבותיו. לא לחינם המילים "In God We Trust" מופיעות על שטרות הדולר – כי זהו האלוהים האמיתי של האמריקנים. וזה לא רק בביטוח הבריאות. דמי האבטלה הרגילים בארה"ב ניתנים למשך שבועות בודדים ובהיקף של כמה מאות דולרים בשבוע. חבילת הסיוע הנוכחית מאפשרת להוסיף 600 דולר לשבוע ולהעניק אותם במשך ארבעה חודשים. ואחרי זה? אלוקים גדול. ועוד נקודה: בארה"ב אין חובה להעניק חופשת לידה בתשלום והדבר נתון להחלטתו של כל מעסיק. חשובה במיוחד העובדה, שחלק ניכר מן הסמכויות בתחום הבריאות מצויות בידי המדינות ולא בידי הממשל הפדרלי. הנשיא אינו יכול להורות על הגבלות תנועה וריחוק חברתי; הסמכות היא של המושלים. הנשיא אינו יכול לסגור את בתי הספר; הסמכות מחולקת בין המדינות, המחוזות והערים. כלומר: השיטה המבוזרת האמריקנית, תוצר של פשרה משלהי המאה ה-18, אינה ערוכה להתמודדות עם משבר חוצה גבולות בן המאה ה-21 כמו הקורונה. ולבסוף: הפוליטיזציה של כל חלקה טובה. המצב הפוליטי שלנו הוא גן של שושנים לעומת זה שבארה"ב. הקיטוב שם כל כך גדול, עד שאפילו ההתייחסות לקורונה מושפעת מהדעות הפוליטיות. סקר של אקונומיסט בחודש שעבר הראה, שתומכי הרפובליקנים לוקחים את המגיפה הרבה פחות ברצינות מאשר תומכי הדמוקרטים. ואילו השבוע מפרסם העיתון מחקר ממנו עולה, כי מדינות שבשליטת הרפובליקנים הגיבו לקורונה יותר לאט ובפחות נחישות מאשר אלו שבשליטת הדמוקרטים. הסיבה: האם מאמינים או לא מאמינים לטראמפ. בקיצור: מי שרוצה לחיות בארה"ב, ודאי בזמן משבר שכזה – למעשה חי על המאדים.

נחזור לארצנו הקטנטונת ולאיגודים מקצועיים המתנהגים מול משבר הקורונה כאילו מדובר באיזשהו סכסוך עבודה שגרתי. צמצום כוח העבודה בשירות הציבורי התעכב בגלל מחלוקת עם ההסתדרות על תנאי המהלך. הלמידה מרחוק מקרטעת משום שהמורים לא מוכנים שמישהו יגע חס וחלילה בחופשות המקודשות שלהם (ארבעה חודשים בשנה!). הכבאים רצו לבית הדין לעבודה בטענה שהרשות לכבאות והצלה מנצלת את המגיפה כדי לפגוע בהם. ואלו רק הדוגמאות הבולטות שראיתי בשבועיים האחרונים. נכון שיש לשמור על זכויות עובדים. נכון שאסור להנהלות לנצל בציניות שעת משבר כדי לסגור חשבונות. נכון שהמשבר הנוכחי מחייב למנוע ככל האפשר פגיעה בעובדים. אבל, רבאק, קצת פרופורציה! מה יותר דחוף – להקטין את סיכויי ההידבקות או להבטיח תנאי שכר? מה יותר חשוב – שהילדים לא יטפסו על הקירות או שבוע בחופש הגדול? מה יותר חיוני – שירותי כבאות והצלה מתפקדים או אורך הזקן של הכבאים? מי שבשעה כזו שמים לנגד עיניהם אינטרסים צרים ואנוכיים במקום את טובת הכלל, הם אנשים קטנוניים הפסולים מלייצג ציבור כלשהו.

נסיים בקבוצה ממש מסכנה, שהלב יוצא אליה: הכדורגלנים בישראל. אלו שלפי דוח משנת 2018 שכרם הממוצע בליגת העל היה 123,000 אירו לשנה – 482,000 שקל בשער הנוכחי. לשם השוואה: השכר הממוצע במשק הוא 126,000 שקל בשנה. תקרת ההכנסות לקבלת הסיוע לעצמאים בשל הקורונה היא 340,000 שקל בשנה. רוב בעלי הקבוצות דרשו מן השחקנים לקצץ את שכרם בשל המשבר. הסיבה ברורה: אין משחקים, אין שידורים, אין קהל – ולא ברור מתי יהיו. חלק מן השחקנים נענו, אחרים סירבו. אלונה ברקת, בעלת הפועל באר שבע, הודיעה בתגובה לסירובם של שחקניה, שהיא מעבירה את זכויות הניהול לנאמנות ובעצם עוזבת את הקבוצה. נכון לעכשיו, לא ברור האם וכיצד הבעיה שם תיפתר – אבל לא זה מה שחשוב באמת. מה שחשוב הוא שיש כאן חבורה של אנשים שמקבלים שכר חסר כל פרופורציות לחשיבותם ולתרומתם לחברה. כך זה עם ספורטאים בכל העולם, אבל לנו אכפת מישראל. ובעוד ספורטאי צמרת עולמיים מנצלים את מעמדם כדי לגייס תרומות לסיוע לקורונה, הכדורגלנים הכושלים שלנו – אלו שכבר 50 שנה לא מגיעים לשום טורניר בינלאומי גדול – מקבלים מאות אלפים תמורת כלום, ומייללים כאשר מבקשים מהם להטות כתף לטובת מקומות עבודתם. מגעילים.