כיום, חייל אשר לקה במחלה כלשהי במהלך שירותו הצבאי, זכאי להגיש תביעה לקצין התגמולים להכרה בנכותו ככזו אשר פרצה תוך ועקב השירות. אלא שכמה מכשולים עומדים בפניו: ראשית, הטיפול בתביעה אורך זמן. שנים לרוב: אם קצין התגמולים דוחה את תביעתו של תובע תגמולים, והתובע מגיש ערעור לוועדת הערעורים לפי
חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התש"יט - 1959 (עליו להגיש ערעור, לכל היותר בתוך שישים יום), סביר להניח שערעורו יישמע בחלוף מספר חודשים במקרה הטוב, ובחלוף מספר שנים במקרה שמתרחש לעתים קרובות. אם ועדת הערעורים תדחה את ערעורו יחלפו מספר שנים נוספות עד לקבלת הכרעה בבית המשפט המחוזי. דרך הייסורים לא תסתיים בזאת משום שיש ובית המשפט המחוזי ישיב את הדיון לוועדת הערעורים בכדי שתברר נתון עובדתי מסוים, ואם ועדת הערעורים תדחה בשנית את ערעורו של המערער, הוא יצטרך לשוב אל בית המשפט המחוזי. מבין נכי צה"ל לא חסרים נכים אשר "זכו" להכרה בחלוף עשור, אם לא יותר.
תובע תגמולים אשר נדרש להוכיח כי מחלתו פרצה תוך ועקב השירות אינו עומד בפני משימה קלה. ההלכה הפסוקה קובעת כי עליו להוכיח ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת" (
ר"ע 187/83 דב רדושיצקי נגד קצין התגמולים, פ"ד לז (4) 361) כי מחלתו פרצה עקב השירות, אולם רמת הוכחה זו פורשה בדרכים שונות בפסקי דין שונים. גם ההלכה ולפיה המבחן לתנאי שירות שהובילו לפרוץ מחלה הינו מבחן "סובייקטיבי אובייקטיבי" (
דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' פלונית, פ"ד נו(5) 732 (2002)) פורש בדרכים שונות בתכלית בפסיקה, ותובעי תגמולים רבים התקשו לצלוח את המבחן. הרכבים מסוימים של ועדות ערר הקלו את המבחן, אחרים הקשו אותו. אחד האבסורדים הגדולים ביותר בפרשנות מבחן זה הייתה קביעת ועדת הערר בערעור שהגיש שוטר מג"ב בו גרס כי לקה בתסמונת פוסט טראומטית עקב פינוי גופות, כי פינוי גופות אינו מהווה אירוע סטסוגני אשר יכול לגרום למתחים במהלך השירות הצבאי. זאת כאשר פסק הדין המקורי שבו נקבע אותו מבחן "אובייקטיבי-סובייקטיבי" - הכיר בחיילת אשר עבדה בעבודה משרדית כמי שמחלת הנפש שלה פרצה עקב השירות.
אבסורד זה אינו ייחודי לפסיקתן של ועדות הערר לענייני חוק הנכים, ויש שתביעות חיילים אשר שירתו במתקנים צבאיים פולטי קרינה מגנטית, או בקרבת חומרים רעילים, נדחות, וזאת משום ש"לא הצליחו להוכיח קשר סיבתי לשירות".
מכשול נוסף הינו מכשול האסכולות. מחלות רבות - כגון מחלת הסכרת - אין, בהתייחס אליהן, אסכולה אשר קושרת אותן למתח ולדחק הנגרם, בין היתר, עקב תנאי השירות הצבאי. "היעדרה של אסכולה", אשר נובע לרוב מאי היכולת לבצע ניסויים קלינים בבני אדם אשר חושפים אותם לתנאי דחק ומתח, מסכל את יכולתם של תובעי תגמולים רבים להוכיח את תביעתם. מאות חיילים הגישו, למשל, תביעה לקצין התגמולים שבה גרסו כי מחלת הסכרת שלהם פרצה תוך כדי השירות, אולם רק מעטים הוכרו כנכי צה"ל, הגם שבכל המקרים יכלו אותם חיילים להצביע על אירועים סטרסוגניים שהתרחשו בסמיכות זמנים טרם פרוץ מחלת הסכרת.
מכשול נוסף אשר מעמידות ועדות הערר לתובעי תגמולים הינו מכשול ה"יחודיות והמיוחדות" לשירות הצבאי: הגם שזו אינה ההלכה, והפסיקה אינה דורשת כי בכדי שחייל יוכר כנכה צה"ל, עליו להוכיח כי המתח שחווה בשירות הינו "ייחודי" לשירות הצבאי, בפועל יישמו ועדות הערר בצורה שגויה את הלכות הקשר הסיבתי והן דורשות מחייל להוכיח כי מחלתו פרצה עקב תנאים שהינם ייחודיים באופן בלעדי לשירות הצבאי. יוצא שחייל שלקה במחלה עקב המתח שהיה מנת חלקו בקורס צבאי - ייתקל בטענת הנגד מטעם אגף השיקום ולפיה גם באזרחות היה נתקל במתחים הנובעים מלימודים, מעבודה, מקורסים וכדומה.
מעבר לעובדה הפשוטה שלא קורס בצבא כקורס באזרחות, הפרשנות של ועדות הערר ולפיה על האירוע להיות "ייחודי" לשירות הצבאי באשר הוא - אינה נכונה, ואינה נגזרת מן ההלכות המרכזיות בתחום, ודומה כי לא באה לעולם אלא בכדי לחסוך כסף לקופת המדינה ולצמצם את מספר הזכאים לתגמולים לפי חוק הנכים.
מעבר למודל של אחריות מוחלטת?
דומה כי התנאי ולפיו על התובע תגמולים להוכיח כי מחלתו פרצה "עקב השירות" חושף אותו למסע ייסורים בערכאות אשר יימשך מספר שנים, תוך שבשל הפסיקות הסותרות בערכאות והפרשנות המגוונת שמעניקות ועדות הערר להלכות מרכזיות בתחום, התובע תגמולים לעולם לא יוכל לדעת אם השקעה בחוות דעת רפואית, שכר טירחת עורך דין וכל הוצאות המשפט הנלוות (לרבות המתח הנפשי והשקעת הזמן) יובילו להכרה בו כנכה. הפרשנות היצירתית, לעתים, של ועדות הערר, מסכלת הכרה במקרים שעל פניו ברי שנגרמו עקב השירות הצבאי. הצעת החוק של חבר כנסת פינס באה לפתור בעיה זו על-ידי השמטת דרישת הסף של "עקב השירות". די בכך שמחלתו של חייל פרצה תוך כדי השירות, בכדי להוביל להכרתו כנכה צה"ל.
על-פי הצעת החוק של חבר הכנסת פינס, אם קצין התגמולים ירצה לטעון כי החייל לקה במחלה טרם שירותו - יוטל עליו הנטל לעשות כן, על-ידי הבאת דוחות רפואיים ולפיהם מחלתו של התובע תגמולים פרצה עוד קודם לשירות. עם זאת, עצם העובדה שמחלה שתובע תגמולים טוען שלקה בה במהלך שירותו הופיע בגופו/נפשו טרם הגיוס אינה חוסמת את תביעתו: התובע תמיד יוכל לטעון להחמרת מחלה על חשבון השירות. לשיטת הצעת החוק של פינס, כאשר עסקינן בהחמרת מחלה, יוטל הנטל על התובע תגמולים להוכיח כי המחלה הוחמרה "עקב" השירות (קרי במקרה כזה תועלה סוגית הקשר הסיבתי).
בכך מציע פינס לישראל לאמץ כלפי חייליה את מודל האחריות המוחלטת אשר נהוג בארצות המערב ולפיו כל מחלה אשר פרצה תוך כדי השירות, רואים אותה ככזו אשר פרצה עקב השירות. מודל זה, לשיטתו של פינס, יאלץ את המדינה "ליטול אחריות על חייליה".
