על הדין האזרחי בכללותו חולש
עיקרון תום הלב. עיקרון זה, אשר מקורו בדיני החוזים, חל, באמצעות סעיף 61(ב) ל
חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, "על כל פעולה משפטית שאינה נובעת מחוזה".
היחסים בין הבנק ללווה, לא זו בלבד שהינם יחסים חוזיים, אלא יחסים חוזיים אחידים, בין ספק רב-עוצמה ללקוח מוחלש. בנסיבות אלו, לכאורה, אמורה לחול על הבנק חובת תום לב מוגברת, אשר כוללת בתוכה גם את
חובת הגילוי.
חוק הלוואות לדיור, התשנ"ב–1992, אשר מסדיר את שוק המשכנתות בישראל, מטיל על הבנק חובה להודיע ללווה על ה"אפשרות" להגיש בקשת סיוע. אך החוק אינו מפרט לא באשר לדרך מתן ההודעה, ולא באשר למועד בו תינתן.
לכאורה, פרשנות תכליתית אשר מונחית על-ידי עיקרון תום הלב יכולה לחייב את הבנק להודיע ללווה באופן "אפקטיבי" על זכאותו לסיוע. אלא שבכדי להגיע לפרשנות שכזו, על הלווה להגיע לבית המשפט, אשר יצוק פרשנות לחיקוק, אך לעיתים הגעה לערכאות הינה מטלה מפרכת כשלעצמה בעבור מי ששרוי במצוקה קיומית, משום שהוא מצוי תחת המלקחיים של מימוש ביתו.
הבנקים, מצידם, מיודעים בחובת תום הלב ובתורת הפרשנות התכליתית ולפיה, מקום בו מוטלת עליהם חובה בחיקוק ליידע את הלקוח בדבר זכאותו לקבת סיוע, על היידוע להיות אפקטיבי, שאחרת, "מה הועילו מחוקקים בתקנתם".
לדברי הצעת החוק, "כיום אפשר שההודעה תינתן
רק לאחר שהוגשה בקשה לביצוע המשכנתה", או במילים אחרות, הבנקים עוקפים בסיבוב את חובתם לאפשר הזדמנות הוגנת ללווה לנסות מזלו בהגשת בקשה לסיוע, טרם יממשו את המשכנתה, בכך שלעיתים מיידעים את הלווה על זכאותו לפנות לסיוע
לאחר שכבר החלו בפעולות המימוש (קרי, שלפו את נשק יום הדין). הצעת החוק אינה סומכת על תום ליבם של הבנקים, ומאייתת להם, ברחל בתך הקטנה, כי "חובה זו תוטל על הבנקים לפני הגשת בקשת הביצוע, וכי זו תבוצע בזימון הלווה למשרדי הבנק, מתן הסבר על הזכות וסיוע במימושה".
