בשביל הפלשתינים, הברכה המיידית היא חיסול הסכנה של מלחמת-אחים. זה היה סיוט, זה היה גם אבסורד. לוחמים פלשתינים ירו זה בזה ברחובות עזה, לשימחתם של שלטונות הכיבוש. כמו בזירה הרומאית העתיקה, הלודרים הרגו זה את זה להנאת הקהל היושב מסביב. אנשים שישבו במשך שנים ביחד בבתי-הסוהר הישראלים הפכו לפתע לאויבים.
זאת לא הייתה עדיין מלחמת-אחים. אבל תקריות הדמים היו עלולות להביא לכך. פלשתינים רבים חששו שאם לא ייפסקו התקריות מיד, מלחמת-אחים אכן תפרוץ. זאת הייתה, כמובן, גם התקווה הגדולה של ממשלת ישראל: שחמאס ופת"ח יחסלו זה את זה, בלי צורך במאמץ מצד ישראל. שרותי-הביון הישראלים אף ניבאו זאת בביטחון.
דווקא אני לא חששתי. לדעתי, מלחמת-אחים פלשתינית כלל אינה אפשרית. קודם כל, מפני שחסרים התנאים היסודיים למלחמת-אחים. העם הפלשתיני מאוחד מאוד בהרכבו האתני, בתרבותו ובהיסטוריה שלו. פלשתין אינה דומה לעירק, שבה חיים שלושה עמים, השונים זה מזה מבחינה אתנית (כורדים וערבים), מבחינה דתית (שיעים וסונים) ומבחינה גיאוגראפית (צפון, מרכז ודרום). היא לא דומה לאירלנד, שם מתמודדים פרוטסטנטים, צאצאי מתנחלים, עם קתולים, צאצאי העם המקומי. היא לא דומה לארצות אפריקה, שגבולותיהן נקבעו באופן שרירותי על-ידי מעצמות קולוניאליות, שהתעלמו מתחומי השבטים.
תקריות-הדמים שפרצו בעזה לא היו אלא מאבק בין מנגנונים מפלגתיים, שהוחמרו על-ידי מריבות בין חמולות. ההיסטוריה ראתה מאבק כזה כמעט בכל תנועת-שחרור. לדוגמה: אחרי מלחמת-העולם הראשונה, כאשר נאלצו הבריטים להעניק שלטון-עצמי לאירים, פרץ מייד מאבק-דמים בין לוחמי-השחרור בינם לבין עצמם. אירים קתולים הרגו אירים קתולים.
בימי המאבק של היישוב העברי בשלטון הבריטי, נמנעה מלחמת-אחים רק תודות לאדם אחד: מנחם בגין, מפקד האצ"ל. היה מנוי וגמור עימו למנוע מלחמת-אחים בכל מחיר. דויד בן-גוריון רצה לחסל את אצ"ל, שלא קיבל את מרותו ושיבש את מהלכיו המדיניים. ב"סיזון" המפורסם הוא הורה לאנשי ארגון-ההגנה לחטוף את אנשי אצ"ל ולמסרם בידי הבולשת הבריטית, שעינתה אותם וכלאה אותם בחו"ל. אבל בגין אסר על אנשיו להתנגד לכך בנשק.
אצל הפלשתינים, מאבק כזה לא יהפוך למלחמת-אחים, מפני שהציבור כולו שולל אותה מכל וכל. הם זוכרים היטב שבמרד הפלשתיני הגדול של 1936, ערך המנהיג הפלשתיני דאז, המופתי הגדול חג' אמין אל-חוסייני, טבח בין מתנגדיו. במשך שלוש שנות המרד ("המאורעות", בסלנג הציוני) הרגו הפלשתינים יותר פלשתינים מכפי שהרגו בריטים ויהודים.
התוצאה: כאשר הגיע העם הפלשתיני אל המבחן הקיומי העליון, במלחמת 1948, הוא היה מפולג ומפורר, חסר הנהגה ומופקר לתככי הממשלות הערביות היריבות. הוא לא היה מסוגל לעמוד מול היישוב העברי המאורגן, שהקים במהירות צבא מאוחד ויעיל. התוצאה הייתה ה"נכבה", הטרגדיה ההיסטורית הנוראה של העם הפלשתיני. מה שקרה ב-1936 משפיע על חייו של כל פלשתיני עד עצם היום הזה.
קשה לפתוח במלחמת-אחים כאשר כל האחים מתנגדים לכך. גם פרובוקטורים מבחוץ - ואני משער שלא חסרו כאלה - אינם יכולים לחולל אותה. לכן לא פקפקתי לרגע שאכן תקום בסופו של דבר ממשלת-אחדות, ואני שמח שזה אכן קרה. למה זה טוב לישראל? אגיד כאן דבר העלול להדהים הרבה ישראלים וידידיהם בעולם:
אילו חמאס לא היה קיים, היו צריכים להמציא אותו
אילו חמאס לא היה קיים, היו צריכים להמציא אותו. אילו קמה ממשלה פלשתינית בלי חמאס, היינו צריכים להחרים אותה עד אשר תכלול גם את חמאס. ואם נשיג במשא-והמתן הסדר היסטורי בין ישראל וההנהגה הפלשתינית, היינו צריכים להעמיד כתנאי שגם חמאס יחתום עליו. נשמע מטורף? בוודאי. אבל זה מה שמלמד הניסיון ההיסטורי של מלחמות-שחרור אחרות.
הציבור בשטחים הכבושים מחולק חצי-חצי בין פת"ח וחמאס. אין שום היגיון בחתימת הסכם עם מחצית העם, תוך המשך המלחמה עם המחצית השנייה. הרי בשביל השלום נשלם מחיר כבד - נחזור לגבולות מצומצמים, נמסור את מזרח ירושלים לידי בעליו. האם נעשה זאת עבור הסכם שמחצית העם הפלשתיני לא מקבל אותו ואינו מחויב לו? לי זה נשמע דווקא כשיא הטיפשות.
ארחיק לכת: חמאס ופת"ח גם יחד מייצגים רק את החלק של העם הפלשתיני החי בגדה המערבית, ברצועת-עזה ובירושלים המזרחית. אבל מיליוני פליטים פלשתינים (איש אינו יודע את המספר המדויק) חיים מחוץ לשטחי פלשתין וישראל. אם אנחנו באמת שואפים לסיום גמור של הסכסוך ההיסטורי, עלינו לשאוף לפיתרון שיכלול גם אותם. לכן אני חושב שאין חוכמה רבה בעמדת ציפי ליבני וחבריה, שתבעו מהסעודים להוציא מיוזמת-השלום שלהם את ההתייחסות לפליטים. במלים פשוטות: זו איוולת.
השכל הישר מחייב בדיוק את ההפך: לדרוש מבעלי תוכנית-השלום הסעודית, שהפכה לתוכנית-שלום כל-ערבית, לכלול בה את עניין הפליטים, כך שההסכם הסופי יהווה גם את פיתרון בעיית הפליטים. זה לא יהיה קל. לבעיית הפליטים יש היבטים נפשיים החודרים אל שורשי הסכסוך הפלשתיני-ציוני, והיא נוגעת לגורלם של מיליוני בני-אדם חיים. אבל כאשר קבעה יוזמת-השלום הערבית שהפיתרון צריך להיות "מוסכם" - כלומר, מוסכם עם ישראל - היא העבירה אותה מעולם של אידיאולוגיות בלתי-ניתנות לגישור לעולם המעשי, עולם של משא-ומתן ופשרה. כמי שהתווכח לא-מעט על הבעיה הזאת עם אישים ערביים, אני משוכנע שההסכם אפשרי.
הממשלה הפלשתינית קמה על-פי "הסכם מכה". נראה שלא הייתה אפשרית בלי התערבותו הנחרצת של עבדאללה, מלך סעודיה. יש לכך רקע בינלאומי. נשיא ארצות-הברית עסוק עתה במאמץ נואש להביא לסיום ההרפתקה העירקית שלו, מבלי שתירשם בהיסטוריה האמריקנית כאסון מוחלט. לשם כך הוא מנסה להקים "חזית סונית" שתחסום את אירן ותעזור לשים קץ למרד הסוני בעירק. זהו, כמובן, רעיון פשטני. הוא מתעלם מהמורכבות העצומה של המציאות במרחב שלנו. הנשיא בוש הקים בעירק ממשלה שהיא בשליטת השיעים דווקא. הוא ניסה להחרים את סוריה הסונית. ואילו חמאס הוא ארגון סוני אדוק.
אבל ספינת המדיניות האמריקנית מתחילה להסתובב. כמו כל ספינת-ענק כזאת, היא יכולה לעשות זאת רק באיטיות. תחת לחץ אמריקני, קיבל מלך סעודיה על עצמו את הנהגת העולם הערבי, אחרי שמצריים כשלה במשימה. המלך שכנע את בוש שצריכים להידבר עם סוריה. עכשיו הוא משכנע אותו שצריכים לקבל גם את חמאס.
בתמונה זו, ממשלת-ישראל היא גורם מפריע. לפני כמה ימים טס אהוד אולמרט לאמריקה כדי להכריז שם בוועידת השדולה הישראלית, איפא"ק, שהיציאה מעירק תהיה אסון (זאת, אגב, בניגוד לדעתם של 80% מיהודי אמריקה, התומכים ביציאה קרובה.) השבוע רמז השגריר האמריקני בתל אביב שמעתה מותר לממשלת-ישראל לנהל משא-ומתן עם סוריה - ויש להניח שהרמז יהפוך לפקודה. בינתיים לא ניכר עדיין שינוי בעמדת ממשלת ישראל.
לרוע המזל, דווקא בשעה שקמה ממשלה פלשתינית, שטובים סיכוייה להיות ממשלה יציבה וחזקה, הולכת ומתערערת ממשלת-ישראל. שיעורי התמיכה באולמרט בסקרי דעת-הקהל שואפים לאפס. אפשר לספור אותם על אצבעות יש אחת. הכול מדברים על סיום דרכו הפוליטית תוך שבועות, אולי עם פרסום מסקנות-הביניים של ועדת-וינוגרד. גם אם אולמרט יצליח לשרוד, תהיה זאת ממשלה מקרטעת, שלא תוכל לפתוח בשום יוזמה חדשה, ובוודאי לא ביוזמה נועזת מול הממשלה הפלשתינית.
אבל אם בוש ידחוף מצד אחד, ומלך סעודיה מהצד האחר, אולי בכל זאת נתקדם בכמה צעדים. כמו שאומרים באזורנו: אינשאללה.
