שלושה ארגוני נשים מבקשים להצטרף - כידיד בית שפט, לתביעה האחות שהוטרדה מינית על-ידי בעלה לשעבר של
שרי אריסון, עופר גלזר.
ביום 26.7.2005 הרשיע בית משפט השלום בתל אביב-יפו את גלזר בעבירות של ביצוע מעשים מגונים על-פי סעיף 348 ג' ל
חוק העונשין, התשל"ז-1977, ובעבירות של הטרדה מינית והתנכלות על-פי סעיף 4 ביחד עם סעיף 5(א) וסעיף 3(א)(3) ל
חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998.
ביום 29.9.2005 נגזר דינו על-ידי בית משפט השלום למאסר למשך 18 חודשים, מתוכם שישה חודשים לריצוי מאסר בפועל ו-12 חודשים לריצוי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. כן הוא חוייב בתשלום קנס בסך 10,000 ש"ח ובתשלום פיצוי לכל אחת מהמתלוננות בסך 15,000 ש"ח. גלזר ערער לשתי ערכאות על הרשעתו, אך ערעוריו נדחו.
נזכיר, כי התובעת בתיק המדובר היא אחות במקצועה, אשר נשכרה בידי גלזר להשגיח על שרי אריסון שהחלימה מניתוח שעברה. במסגרת עבודתה שהתה התובעת בדירת המשיב ואשתו כיממה, במהלכה הטריד אותה המשיב מינית - מילולית ופיסית - מספר פעמים, וביצע בה מעשים מגונים. בתמצית ייאמר, כי במשך אותה יממה נגע המשיב בחלקים שונים בגופה של התובעת, ליטף אותה, נצמד אליה מספר פעמים, נגע בישבנה, אחז בחזהּ וליטפו בשתי ידיו, כפה עצמו עליה כשהוא אוחז בה בחוזקה ומנשקהּ על-פיה, והטריד אותה הטרדות מיניות מילוליות ללא הרף וכל זאת מבלי שהוא שועה לסירוביה ותוך שהוא מתייחס לדחיות שדחתה אותו בביטול.
"לאפשר לציבור דומם להשמיע את קולו"
בתביעתה טוענת התובעת כי נגרמו לה נזקים נפשיים וגופניים רבים כתוצאה מן ההטרדה שחוותה, וארגוני הנשים מבקשות להצטרף להליך במעמד 'ידיד בית משפט' עקב מומחיותן בנושא ועקב יכולתן להאיר את עיני בית המשפט בסוגיה, כמו גם בשל החשיבות הציבורית של התביעה לנשים רבות אשר חוו הטרדות מיניות בחייהן. לטענת ארגוני הנשים, "החוק למניעת הטרדה מינית, כמו גם תכליתו המפורשת, מבטאים אם כן - כפי שעוד יפורט להלן - לא רק ראייה אינדיבידואלית של פגיעתה של ההטרדה המינית באשה המוטרדת, אלא גם ראייה חברתית כללית רחבה יותר הנוגעת לפגיעתה של ההטרדה המינית במרקם החברתי ובאינטרסים ציבוריים ראויים, ובהם שוויון בין המינים", ומטעם זה מצא לנכון המחוקק לקבוע כי "ארגוני זכויות יוכלו לקנות מעמד בהליכים מסוימים המתנהלים על פיו ולהשמיע בו את דברם, בדרך שיורה עליה בית המשפט".
לטענת הארגונים, היות והטרדה מינית עולה גם כדי אפליה מחמת מינו של העובד, הרי שגם מכוח
חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 עומדת לארגונים הזכות להשמיע את קולן של ציבור הנשים בכללותו במסגרת התובענה.
הארגונים גורסים כי הגם שתובענה זו של האחות התובעת אינה באה בגדרי סעיף 10 לחוק למניעת הטרדה מינית ובוודאי שלא בגדריו של חוק איסור אפליה, הרי ש
אותם רציונלים אשר הנחו את המחוקק לקבוע כי יש מקום לשמוע במקרים של הטרדה מינית בעבודה גם את קולם של נציגי הקבוצה הנפגעת, מתקיימים גם במקרה הנוכחי.
ארגוני הנשים טוענים עוד, כי יש לנצל את פרסום האירוע לשינוי גישת החברה כלפי מוטדות מינית וכלפי הטרדה מינית בכלל, ולאפשר במסגרת הצטרפותן לתביעה "לאפשר לציבור הדומם של קורבנות ההטרדה המינית להשמיע את קולו באמצעות הארגונים".
"אלפי מפגשים בלתי אמצעיים עם נפגעי תקיפה מינית אשר חלקו עם המרכז את סיפורם הכואב"
ארגוני הנשים גורסים כי הם מחזיקים במומחיות מיוחדת בכל הנוגע לתקיפה מינית. כך לדוגמה ארגון הגג של מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית מאגד בתוכו את כל ארגוני הסיוע לנפגעי תקיפה מינית במדינה, תוך שהוא מכיר את ההיבטים התיאורטים של הסוגיה, כמו גם את ההבטים האנושיים, וזאת עקב "אלפי מפגשים בלתי אמצעיים עם נפגעי תקיפה מינית אשר חלקו עם המרכז את סיפורם הכואב". לדברי העותרות, "ניסיון זה יצר גוף ידע מקצועי ומומחיות באשר להשלכות נזקי הפגיעה המינית על תחומי חיים רבים של הנפגעות והנפגעים". הארגון השני בערעור, מרכז תמורה, מתמחה בתביעות נזיקין של קורבנות תקיפה מינית, אשר במהלך שנות קיומו קיבל מאות פניות מנשים אשר עברו תקיפה מינית, והגיש בשמן עשרות תביעות נזיקיות.
הארגון השלישי,
כיאן, ארגון פמיניסטי" הינה עמותה שהוקמה על-ידי נשים ערביות בשנת 1998, במטרה להעלות את מעמדן של נשים ערביות, הן בתוך החברה והן כאזרחיות ישראליות, לרבות בהקשרים של פגיעות מיניות.
"ממדים של מגיפה ממש"
עוד גורסות המבקשות כי הטרדה מינית היא אמצעי של גברים רבי-עוצמה להחליש נשים חסרות כוח, מעמד או עוצמה, וכי תופעה זו הינה ביטוי ל"אי השוויון בין המינים", אשר לובשת בישראל "ממדים של מגיפה של ממש". המבקשות גורסות כי הטרדה מינית במקום העבודה לובשת חומרה מיוחדת וזאת היות וקורבן ההטרדה לכודה בסיטואציה, אשר הדרך להשתחרר ממנה עלולה להיות הדחקות אל מחוץ למקום העבודה, וכן כי ההטרדה המינית "אוכפת ומשעתקת את שוליותן הכלכלית של כל הנשים במקום העבודה, פוגעת בשוויון ההזדמנויות שלהן בתעסוקה ומנציחה סגרגציה והיררכיה על בסיס מין בשוק העבודה". עוד לשיטת העותרות ההטרדה המינית במקום העבודה פוגעת ביכולתה של האישה לבסס את מעמדה במקום עבודתה על בסיס כישוריה המקצועיים ולא על בסיס מיניותה "ולבנות לעצמה זהות מקצועית משמעותית בעלת מעמד וכוח כללי". לשיטתן "ההטרדה המינית במקום העבודה משעתקת ואוכפת את דפוסי אי-השוויון שנוצרו במקור בספירה הפרטית כלפי הספירה הציבורית".
המבקשות מפנות למחקרים אשר הראו כי הטרדות מיניות במקום העבודה הובילו נשים לחזור למקצועות נשיים מסורתיים או אף לשוב לביתן ולהמנע מעבודה כליל, והשפיעו לרעה על בריאותן של הנשים, כמו גם על בטחונן העצמי ועל מערכת יחסיהן החברתיים והמשפחתיים.
"אינטראקציה הנוגעת, בעל כורחו, בתחומים האינטימיים והאישיים שלו"
לטענת המבקשות, "הטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכותו לשוויון. היא פוגעת בכבודו העצמי ובכבודו החברתי של המוטרד. היא משפילה ומבזה את אנושיותו, בין השאר על-ידי התייחסות אל האדם כאל אובייקט מיני לשימושו של המטריד. הטרדה מינית שוללת את האוטונומיה של המוטרד ואת שליטתו בגופו ומיניותו, פוגעת בזכותו להגדרה עצמית ופולשת לפרטיותו, וכן מפלה אותו לרעה לעומת אנשים אחרים. הטרדה מינית כלפי נשים גורמת להשפלתן ביחס למינן או למיניותן ומקשה עליהן להשתלב כחברות שוות בעולם העבודה וביתר תחומי החיים, ובכך היא פוגעת בשוויונן" וכן כי "ההטרדה המינית מנציחה את דימוין של נשים כאובייקטים מיניים ומרדדת את אישיותם באמצעות הדימויים המיניים שהיא כופה עליהן בהתנהגות או בדיבורים". המבקשות מצטטות מדבריה של ד"ר
אורית קמיר ולפיהם "הטרדה מינית פוגעת בפרטיותו העמוקה ביותר של האדם המוטרד. היא חושפת אותו לאינטראקציה הנוגעת, בעל כורחו, בתחומים האינטימיים והאישיים שהוא זכאי להגן עליהם מפני פלישה גסה ובלתי מוזמנת".
"שעשוע של גברים"
המבקשות גורסות כי תביעות נזיקיות בגין הטרדות מיניות מציגות תופעה חברתית אשר הוכרה יותר כ"שעשוע של גברים", כחוויה המסבה סבל רב לנשים ופוגעת בתחושת ה'עצמי' שלהן במובנים הבסיסיים ביותר, וממצבות אותה כעניין מגדרי-חברתי-ציבורי, אשר טמון ביחסי הכוח המגדריים, ולא כ"עניין פרטי בין שני אנשים".
"250 - 500 ש"ח לפגישה שבועית"
לאחר שהמבקשות מציגות בפני בית המשפט את ההקשר החברתי-מגדרי של ההטרדה המינית, הן פונות לנזקי ההטרדה המינית בכלל, ולנזקיה הספציפיים של התובעת בפרט - המבקשות מראות כי כפי שמתרחש במקרים רבים, גם במקרה הנדון עזבה התובעת את מקום העבודה. המבקשות מציינות כי הטרדה מינית מסבה לקורבנה נזקים נפשיים ותסמינים גופניים פסיכוסומטים רבים כגון כאבי ראש, שרירים ובטן, אשר בכדי להתגבר עליהם נדרש טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי בעלות של כ 250 - 500 ש"ח לפגישה שבועית. אך הנזק העיקרי אשר נגרם בשלה של ההטרדה המינית הינו נזק של פגיעה ברגשות אשר אינו אינהרנטי לעוולה חוקיתית, כפי שמציינות המבקשות בבקשתן: "בין התחושות הפגועות שהן מנת חלקה של נפגעת הטרדה מינית ניתן למנות תחושות של בושה, השפלה, סבל נפשי, עלבון, ערעור האמונה בזולת, ערעור תפיסת העצמי, פגיעה בכבוד, פגיעה בהערכה העצמית, פגיעה ביכולת המימוש העצמי, צער, תסכול, ועוד".
"על בית המשפט לאותת לחברה כי הוא מעריך את הזכות החוקתית שנפגעה".
לטענת המבקשות, על בית המשפט לפצות את התובעת בשיעור ניכר וזאת בכדי "לאותת לחברה כי הוא מעריך את הזכות החוקתית שנפגעה בקביעת פיצויים משמעותיים ואמיתיים בגין הפגיעה בה, אשר יהיה בהם גם כדי לפצות על הנזק וגם כדי להרתיע מזיקים פוטנציאליים", וכן כי "קביעת פיצוי אחיד או נומינלי במקרים אלה, תסמל גישה שגויה ומזלזלת בזכות החוקתית הנפגעת". המבקשות מציגות בפני בית המשפט את מגמת הפסיקה להעצים את הפיצוי בגין כאב וסבל ככל שבפגיעה הייתה כרוכה גם השפלה עצומה ופגיעה בכבוד.
המבקשות מציינות כי הפיצוי הסטטוטורי בגין הטרדה מינית אשר המחוקק קבע אינו תקרה, אלא אך ורק סף, שממנו ניתן להאמיר ולהעלות בהתאם לנזקיה הקונקרטיים של כל ניזוקה. יתרה מזאת, גורסות המבקשות, במקרים שבהן הפגיעה בניזוקה הייתה קשה במיוחד, יש לפסוק לה
פיצויים מוגברים.
לטענתן, "מנגנון הפיצויים המוגברים משמש מקור חשוב למתן פיצוי מלא ומשמעותי במקרים של פגיעה באינטרס חוקתי תוך ניצול יחסי כוח, כאשר התנהגותו הזדונית של המזיק - במילים או במעשים - גרמה בפועל להחמרה או להגברה של הנזק לניזוק, בעיקר בהשפלתו. מנגנון זה רלוונטי במיוחד למקרים של הטרדה מינית ושל הפלייה על-רקע מין, בהם ניתן לזהות אצל המוטרדת פגיעות שהוחמרו מחמת התנהגותו המכוערת של המטריד, העשויות לגרום לה לפגיעה נפשית ולקשיים ביחסים עם בן זוגה ומשפחתה". כן מבקשות המבקשות מבית המשפט להשית על עופר גלזר פיצוי עונשי כביטוי לסלידה ממעשיו.
נזקי התובעת: השפלה, בושה, צער וערעור האמון בזולת
לאחר שהמבקשות מתארות את חשיבות הפיצוי בגין עוולת ההטרדה המינית, הן פונות לתיאור הנזקים הקונקרטיים אשר אירוע לתובעת במקרה דנן לרבות נכות נפשית בשיעור של 40%, אי יכולת לעבוד במקצועה כאחות במשק הבית המשפחתי, כאבים באזורים שונים בגוף, ירידה בהערכתה העצמית של התובעת, לרבות תחושות קשות של "השפלה, בושה, צער וערעור האמון בזולת".
המבקשות מביאות מפיה של התובעת את הנזק הנפשי שנגרם לה - היא חוששת לעבור ברחוב ליד זרים, היא אינה מרוכזת, הקשר האינטימי בינה לבין בעלה נפגע, כמו-גם מידת החום והחיבה שהיא מסוגלת להעניק לילדיה. המבקשות מסכמות: "נזקים אלה, שדיני הנזיקין מכנים "נזקים בלתי מוחשיים" - אין עמוקים ומוחשיים מהם בחייו של אדם. פגיעתם עלולה להיות לעיתים קשה אף יותר מפגיעה פיסית, משהם נוגעים לעמקי הוויית החיים ולטעמם, לקשרי משפחה ואהבה, לתפיסת האדם את עצמו. השארתם ללא פיצוי - על-אף הקושי הגדול בהערכתו - יהיה בבחינת עוול נוסף".
"גלזר מוסיף לראות בתובעת אובייקט מיני"
המבקשות מציינות כי בנסיונו של גלזר להכפיש את המתלוננות תוך פגיעה קשה בפרטיותן ובכבודן במהלך ההליך עולה כדי התנכלות להן, ומשרטטת ביתר שאת של חומרה את מעשיו. לטענת המבקשות התנכלות זו אשר נקט גזלר כלפי התובעת במהלך ההליך המשפטי, לא היותה אלא ביטוי נוסף לניצול כוחו הרב ומעמדו הרם תוך ניסיון להרתיע מלממש את זכויויה.
לדברי המבקשות, "התנכלות כאמור מעצימה ומעמיקה את הפגיעה הקשה ברגשותיה של התובעת - עוד מעבר לפגיעתם של מעשי ההטרדה המינית המקוריים. היא באה להמחיש לתובעת כי המשיב מוסיף לראות בה אובייקט להטרדה שניתן להניאו ממימוש זכויותיו באמצעות רמיסת שמה הטוב ותוך ניצול עמדת כוחו העדיפה - מבחינה מגדרית, כלכלית וחברתית. לכך תורמת גם דרך התנהלותו של המשיב במשפט והעובדה כי לא נטל כל אחריות למעשיו, לא הביע עליהם חרטה ולא התנצל עליהם בפני התובעת".
"כאשר המטריד בא מקרב בעלי הממון והשררה"
המבקשות מסכמות את טענותיהן בכך שלאור האספקטיים הציבוריים והמגדריים של עוולת ההטרדה המינית יש ליתן להן, כארגונים, מעמד של ידיד בית משפט ולהשית על עופר גלזר פיצויים מוגברים, שכן "פגיעתה (של ההטרדה המינית) חמורה במיוחד ומסוכנת במיוחד למרקם החברתי כאשר המטריד - כמו במקרה הנוכחי - בא מקרב קבוצת בעלי השררה והממון שבחברה". הן מסכמות: "הגינוי החריף להתנהגותו החמורה של המשיב, חומרה שהתבטאה לא רק בהטרדה המינית עצמה אלא גם בהליכים המשפטיים שבאו אחריה, אינו יכול להישאר רטורי בלבד. על הגינוי לבוא לידי ביטוי בפיצוי. על הפיצוי לבטא מסר מרתיע חד-משמעי וברור, שיסמן למטרידים - יהא מעמדם החברתי והכלכלי רם ככל שיהיה - כי כוחם מוגבל וכי ניצולו לרעה יכאיב לכיסם".
