לפני 20 שנה הבינה מדינת ישראל שיש לה בעיה. קשישים נפטרו בביתם לא בגלל שהיו חולים - פשוט בגלל שאיש לא ביקר אותם, לא ראה שנפלו במקלחת, איש פשוט לא שם.
אכן, התפקיד התיאורטי של שמירת רווחת חייהם של הקשישים היה מוטל על המדינה, על המערכת הסוציאלית, יותר מאוחר על המערכת המוניציפאלית. בפועל דבר לא בוצע. המערכת היתה מסורבלת, לא יעילה, ובקו התחתון מזיקה.
ואז הגיע הרעיון המוצלח - שרותי הסיעוד יינתנו בעין, כלומר הזכאי לשרותי המדינה יוכל לקבל שעות טיפול ע"י מטפלת ולא כסף.
וכך היה. היום יש מערכת מסודרת אשר בוחרת את המטפלים כך שלקשיש יגיע מטפל מתאים, מפקחת ושומרת על זכויות המטופל ועל זכויות המטפל - שלא יעשקו אותו, שלא יפגעו בו והמדינה חסכה אחזקת מערך ממשלתי. הגורמים הסוציאליים ראו אור בקצה המנהרה, הגורמים המוניציפאליים אף הם שמחו על השינוי המבורך.
אך הקושי הוא שגורמים אינטרסנטיים, בעיקר בקרב האוצר והביטוח הלאומי, חושבים שעכשיו צריך לשנות את כל השיטה, בבחינת לשפוך את התינוק עם המים. עכשיו יש קולות שבאים ואומרים - נבטל את ההפרטה, נסלק את גורמי השוק הפרטי - ניתן לקשיש לבד לבחור את דרכו.
כמי שעומד בראש ארגון איגוד נותני שירותי הסיעוד בישראל אני אומר - אם היו אסונות בודדים, עכשיו יהיה אסון רב נפגעים. המדינה כבר מזמן אינה יכולה לקחת על עצמה את הפיקוח על המטפלים, את הכשרתם ובחירתם. המדינה אינה יכולה לתת הגנה לקשישים, כמו שלא יכלה לעשות זאת לפני 20 שנה. עכשיו באים גורמים שונים ובמקום לחזק את ההגנה הקיימת, המופרטת, פועלים במטרה לסלק גם הגנה זו, בבחינת חוקי הכלכלה הנוקשים, שיטת מילטו פרידמן בטיפול בקשיש - כל אחד לעצמו, למען הבחירה החופשית של הקשיש, למען ישרדו החזקים.
אז יש לי חדשות בשבילכם - מסקר גיאוקרטוגרפיה שנערך לאחרונה עולה כי 62% מהמשפחות בהן יש קשיש סיעודי טוענות שהצעת האוצר נועדה להסיר אחריות מהמדינה לגורל הקשישים. 63% חוששים כי השינוי בחוק יכניס לשוק העבודה מטפלים בלתי מנוסים ויגרום לטיפול לקוי בקשישים. במקום להתיר את המצב הקיים ולייעל אותו בהכשרת עובדים מנוסים, בפיקוח על העובדים עצמם, בוחרת המדינה להטיל את האחריות על הקשישים עצמם. קחו את הכסף ועשו בו כרצונכם. ואם הכסף לא יגיע לקשישים? מה יקרה כאשר תסלק המדינה את המערכת המופרטת המשמשת מגן אחרון לקשישים ותשאיר אותם איש איש לבדו להתמודד עם בחירת מטפלים בעצמם, עם התמודדות עם מטפלים שלא עברו הכשרה, עם בני משפחה שינסו לחסוך בשכר המטפל ולשלשל כסף לכיסם, עם קשישים סניליים וחסרי ישע שימצאו עצמם בידי מטפלים חסרי לב - אז ניווכח כולנו כי חוקי מילטון פרידמן בטיפול בקשישים יובילו לכיוון אחד, למטה.
אני קורא לגדוע רעיון עוועים זה באיבו, אני קורא להמשך ההגנה על הקשישים, כי אסור להסיר מהם את ההגנה היחידה שיש להם, הגנה שהמדינה הפקירה לפני 20 שנה והפקידה בידי מערכת מופרטת.
זכרו נא, הקשישים האלה הם אנחנו. בעוד לא כל כך הרבה שנים.
