שלושה עשר אזרחים הרוגים בהפגנות - זה הרבה מאוד. אין בעולם מדינה דמוקרטית שתעבור לסדר היום, מול נתון כזה. שלושה עשר הרוגים בדיכוי מרד - גם אם זה נשמע פרובוקטיבי - זה לא הרבה. שלושים אלף מורדים פלשתינים שילמו בחייהם בירדן, בגין ניסיון מרד בספטמבר 70. מה שהיה כאן באוקטובר 2000, היה (מיני) מרד. מי שלא מבין את זה, לא יודע איפה הוא חי.
ולפני שאני ממשיך, הערה ארוכה. אני יודע: אסור לעשות הכללות! את ערביי ישראל אני מחלק לשלוש קבוצות. הקבוצה הראשונה מעוניינת, כך אני משוכנע - להתערות בין היהודים ואפילו לשרת את המדינה. הקבוצה השנייה יושבת על הגדר, והשלישית עוינת. גודלה של כל קבוצה אינו נהיר לי.
נחזור לעניין ההפגנות. לא צריך להיות סוציאליסט כדי להבין שלכל ההפגנות באשר הן, יש אפיון: הן מכילות מסר. אין דבר כזה הפגנה בלי מסר. כל מי שרואה הפגנה, מזהה מיד שמדובר בהפגנה. באוקטובר 2000, לא ראינו הפגנות. מה שראינו היה: מרד שהתפשט כאש בשדה קוצים נגד כוחות הביטחון, במשך עשרה ימים. אלו לא הפגנות.
בדיוק באותו זמן שחיילי צה"ל יצאו להדוף את האינתיפאדה השנייה, פתחו פורעים ערבים במתקפה על היהודים. ראינו אותם בטלוויזיה. הם נראו בדיוק כמו אויבינו הפלשתינים: רעולי פנים, אלימים מאוד, עם דגלי החמאס והחיזבאללה. האלימות כללה ידויי אבנים, בקבוקי מולוטוב, הצתת בנקים, תחנות דלק וחסימת עורקי תחבורה ראשיים. והמסר?: "איטבאח אל יאהוד" (נשחט את היהודים), ו-"בדם ואש נפדה את פלשתין".
למרות הסימנים הברורים, חלק מהיהודים (ביניהם חברי ועדת אור) לא מסוגלים להבין את נקודת המוצא של הסכסוך. היא בהירה כמו ירח מלא בליל קיץ. הפלשתינים טוענים שהיהודים גזלו את אדמתם, ועד שזו לא תושב לבעליה החוקיים, שקט לא יהיה. השייח' ראאד סלאח מעודד את חסידיו באמצעות הקביעה ש"ישראל היא אפיזודה היסטורית, בדיוק כמו הצלבנים, הטורקים והאנגלים".
אירועי אוקטובר, ועוד עשרות אירועים אחרים, היו צריכים להוריד את האסימון בתודעתם של כל היהודים. אלא שאצל (חלק מ-) השמאל, האסימון ממאן לרדת. עקב "פגם" גנטי, החריץ המטפורי בתודעתם, צר מדי, ולכן הוא תקוע. התוצאה: פרשנות ורודה של המציאות.
לאלה אני רוצה להביא שני ציטוטים (מתוך אלפים), ואנקדוטה אחת, שאולי ירחיבו טיפה את החריץ. הציטוט הראשון מיוחס למי שהצהיר לא פעם על נכונותו להיות שאהיד למען מסגד אל-אקצה, הח"כ והאסיר הביטחוני לשעבר עבד אל מאלכ דהאמשה. בראיון לעיתון "קול אל-עראב" הוא אמר: "ירי הקסאם על שדרות- מוצדק"! ו- "חטיפת החייל גלעד שליט היא פעולה לגיטימית ומכובדת" (nrg ,08.07.06). יום למחרת, החרה החזיק אחריו, ח"כ ואסל טאהא, שבמהלך צ'ט שקיים עם גולשים ערבים, הוא התפאר בגין חלקו בחטיפת גלעד שליט: "אני זה שהצעתי לפלשתינים לחטוף חייל", הוא הודה.
והאנקדוטה שאני מדבר עליה, מתייחסת לנער ראמי עארה, אחד מאותם שלושה עשר צדיקים שנהרגו בדיכוי המרד באוקטובר 2000. ובכן, הורי הנער, הזמינו אליהם הביתה טלוויזיה לעשות עליו כתבה. צוות עם הכתב צבי יחזקאלי (שעבד באותם ימים בערוץ הראשון), הביאו למשלמי האגרה כתבה על נער "שוחר שלום" (23.02.01).
המצלמה שוטטה על הקיר בחדרו, וזה מה שהיא קלטה: פוסטר של צ'ה גווארה (שזה בסדר), פוסטר של מסגד אל-אקצה (שגם זה בסדר), פוסטר של סדאם חוסיין (בימים שבישראל היו בטוחים שהוא מכין לנו פצצה), ו... מפת פלשתין הגדולה מהים עד הירדן, שבמרכזה קלצ'ניקוב. ישראל לא קיימת, והקלצ'ניקוב הפלשתיני, עם עזרה מהצורר העירקי, אמורים לעזור במחיקתה.
על הנאמר לעיל, חייבים להוסיף שתי עובדות, שיש ביניהן קשר. הראשונה: (עדיין) לא שמענו מהנהגת הערבים בישראל קריאה לאירן, להפסיק את פרויקט הגרעין (שמסכן גם אותם), והעובדה השנייה: כל הח"כים הערבים מסרבים להכיר בישראל כמדינת העם היהודי. מסקנתי חד-משמעית: אירועי אוקטובר היו הפרומו. הסרט האמיתי לפנינו.
(שורות אלה מכוילות לאותם יהודים עם החריץ הצר, בתקווה שעוד חריצים יתרחבו ועוד אסימונים ירדו. הכרה במציאות, היא צו השעה...).
