X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  מאמרים
אילו היה דוח וינוגרד סיכום מחלה הכתוב על-ידי רופא, הייתי אומר שיש בו תיאור מלא של השתלשלות המחלה אך רק דבר אחד שכח הרופא לכתוב - שם החולה ושם המחלה. כל מה שרציתם לדעת על מה יש ומה אין בדוח וינוגרד
▪  ▪  ▪
סליחה, ד"ר וינוגרד, אבל מה המחלה? [צילום: AP]

הדוח הסופי של הוועדה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006 מכיל 617 עמודים רק בחלק הגלוי שלו. ספק רב אם מישהו מהכתבים המגוננים על ראש הממשלה באמת קרא את כולם. רובם הסתפקו בקצירת פנינים שיצדיקו את עמדתם, אם הם בכלל טרחו לעלעל בו. אחדים אפילו בדו תכנים מהרהורי ליבם כמו הכותרת במוסף שבת של ידיעות אחרונות שקבעה "לפחות על המבצע הזה מגיע לו צל"ש". לטובת ציבור הקוראים שזמנם יקר ואינו מאפשר להם לקרוא את הדוח בעיון, הנה תיאור מלא של מה יש בו ומה אין בו (ומי שבכל זאת רוצה לקרוא את הדוח בעצמו - ילחץ כאן).
ראשית שימו לב לשמה של הוועדה "הוועדה לבדיקת אירועי..." אם שכחנו שאין זו וועדת חקירה ושהוועדה אמורה רק לבדוק את האירועים ולא להוציא המלצות ובמיוחד לא לגבי הדרג המדיני, באה הכותרת ומזכירה לנו. הוועדה נועדה על-ידי מי שמינה אותה (להזכירכם הוועדה מונתה ע"י ראש הממשלה עו"ד אהוד אולמרט) לעשות רק את זאת, וליתר ביטחון היא סונדלה על-ידי בג"צ שלא להוציא המלצות אישיות כלל. משכך נגזר עליה, החליטה הוועדה לעסוק ב"לימוד קורות העבר" מתוך תקווה שהם ישמשו ל"הפקת לקחים לעתיד" (פרק ראשון סע' 33).
הוועדה לא עסקה בנושא העורף ובהסברה במהלך המלחמה. הוועדה גם החליטה לא לעסוק בנושאי רכש ומו"פ, כך שכול נושא ההתגוננות מפני קטיושות, קסאמים וטילי נ"ט לא זכה לתשומת לב. הוועדה נמנעה גם מלקבוע אם החלטה או פעולה כלשהי היו טובות או גרועות, אלא רק אם התקבלו בהליך תקין מבחינה חוקית ומקצועית (פרק שני סע' 6). את הדרג המדיני הוועדה פטרה אף מבדיקת המקצועיות (פרק שני סע' 28). הוועדה אף הרחיקה לכת מעבר למה שנהגה בדוח הביניים והחליטה שלא זו בלבד שלא תגיש המלצות אישיות, היא אף לא תקבל מסקנות אישיות ואפילו לא ממצאים אישיים (פרק שני סע' 53 וכול פרק שלישי). בין היתר, הוועדה מסתמכת על התקדים של וועדת אגרנט בהחלטתה לא לקבוע המלצות אישיות לגבי אחריות מיניסטריאלית של נבחרי ציבור (הערת שוליים 2 בעמוד 68). להזכירכם, במקרה של וועדת אגרנט, הציבור הרים את הכדור שהועבר אליו על-ידי הוועדה, וקיבל בעצמו את המסקנות האישיות לגבי הדרג המדיני, שהוועדה נמנעה מלפסוק בעניינו.
חשוב להבין עקרונות אלה כאשר מכריזים כי איש זה או אחר יצא נקי מהדוח. העובדה שלמרות כול המגבלות והסייגים החמורים שהוטלו על הוועדה והיא הטילה על עצמה, היא בכול זאת הגיעה למסקנות חמורות, מעידה עד כמה חמורים היו הממצאים. למען הסר ספק מבהיר הדוח "עם זאת מן הראוי להדגיש כי הימנעותנו מהטלת אחריות אישית, אין לפרשה כקביעה כי לא הייתה קיימת אחריות כזאת" (פרק ראשון סע' 34).
בתחילת הדוח הוועדה מזכירה לנו כי במלחמה נהרגו בנוסף ל 119 חיילים, גם 45 אזרחים וכי בישראל נפלו קרוב ל-4,000 רקטות. תודו שלא זכרתם. הוועדה גם מזכירה לנו שהמבצע הקרקעי הותנע פחות מ-12 שעות לפני קבלת החלטה 1701 במועצת הביטחון. במקרה שחשבתם שהיו שישים שעות. כפי שתראו בהמשך, הוועדה גם לא חזקה בחשבון, משום שלפי הדוח שלה עצמו עברו רק 5 וחצי שעות מפתיחת הפעולה עד לקבלת ההחלטה על הפסקת האש.
עוד לפני שהדוח הסופי נכנס לדיון במהלך הלחימה הוא שב ומזכיר את הנאמר בדוח הביניים שלפיו "הדרך בה קיבלה ישראל החלטה לצאת למלחמה יזומה הייתה בלתי קבילה לחלוטין". (פרק שלישי סע' 6).
בהמשך הדוח מופיעה רשימה כרונולוגית של עיקרי האירועים במלחמה בפרוט יום יומי. הדוח מתאר אוסף של מבצעים ספוראדיים בלתי תלויים אחד בשני, שכל הזמן משתנים, נדחים, מבוטלים ומתעדכנים, ובסיומם לא ברור מה עושים הלאה. לפעמים סתם נסוגים, או משפרים עמדות (שזה אותו דבר). אוסף של דיונים שבכול אחד מהם נשאלת מחדש השאלה, מה בעצם מטרת המלחמה, בלי מסקנה ברורה. בין לבין דנים בשאלה האם צריך או לא צריך לעשות פעולה קרקעית רחבה, כאילו זו שאלה בפני עצמה שאינה קשורה למטרות המלחמה. למרות שכולם התנגדו לפעולה קרקעית, החליטו לגייס מילואים ולהתכונן אליה, ואז לדחות הכול. ליתר ביטחון, במרבית הישיבות קיבל צה"ל הנחייה להיערך להפסקת אש או המשך הלחימה. וכל זה מתובל בסדרת שיחות ופגישות מדיניות שבהם נציגינו מגיבים ולא יוזמים, אבל אחרי זה מתקשרים להודות או להתנצל ולקבל הבהרות.
בין היתר ניתן לשים לב שככל שהמצב הלך והסתבך, נהג עו"ד אולמרט להכריז במהלך הדיונים הכרזות כסת"ח לפרוטוקול בנוסח "עד היום לא אמרו לי ש...". וכפינאלה לפרק זה מסופר לנו הסיפור הלא יאומן כיצד כל מקבלי ההחלטות מבינים כבר, סוף סוף, כי היעד היחיד שעוד ניתן להשיג מהמלחמה הזו היא החלטה חיובית של מועצת הביטחון של האו"ם, וכדי ללחוץ להשגתה יש לפתוח במהלך קרקעי נרחב, שנקרא שינוי כיוון 11 (...). כולם מסכימים חוץ מאולמרט, שההססנות שלו גורמת לדחיות חוזרות ונשנות ביציאה למבצע, וכתוצאה מכך גם ההחלטה במועצת הביטחון הולכת ומתרחקת, עד שלבסוף העמדה האמריקנית שהייתה מתואמת עם ישראל קורסת מול העמדה הצרפתית שהייתה מתואמת עם הלבנונים. רק אז, כשזה כבר מאוחר מדי, וחלק מהכוחות שחוקים, הואיל ראש הממשלה להסכים לביצוע הפעולה תוך שהוא מגביל אותה ל-60 שעות, למרות שהדרג המקצועי בצבא, על סמך ניסיונו ממהלך הלחימה עד כה, קבע את המינימום הנחוץ לפעולה על 96 שעות. באותה עת כבר היה בידי ישראל הנוסח הסופי של החלטת מועצת הביטחון בפורמט "נוסח כחול", כלומר לישראל כבר לא ניתנה הזדמנות להסתייג או לשנות דבר בנוסח (פרק רביעי סע' 655- 658).
ההחלטה על הפעולה התקבלה ב-11 באוגוסט בשעה 20:00 (פרק רביעי סע' 652). הפעולה החלה בשעה 22:00 (פרק רביעי סע' 659). ב-12 באוגוסט בשעה 03:30 לפנות בוקר לפי שעון ישראל התקבלה החלטת מועצת הביטחון (פרק רביעי סע' 665). תעשו את החשבון לבד. כל אחד יכול לשפוט עד כמה הייתה לפעולה שזה עתה החלה השפעה על תוכן החלטת מועצת הביטחון שכבר הייתה חלוטה לפני כן. כל אחד גם יכול להבין כיצד נפגעת המוטיבציה של לוחמים שנכנסים ללחימה בידיעה שממילא הפסקת האש תעצור אותם לפני השלמת המשימה.
בהמשך, על פני שמונה פרקים במה שקרוי "שער הצבא", עוסק הדוח בצבא בלבד. אגב, אין בדוח שער שקרוי "שער הממשלה". על-פי עדות כותבי הדוח, הוא עוסק בעיקר בריכוז ממצאים ומסקנות מתחקירים ודוחות אחרים, כגון אלו של מבקר המדינה ותחקירים של צה"ל עצמו (פרק חמישי סע' 5- 6). לכן לא פלא שהמסקנות וההמלצות שלו צפויים למדי. למשל, המסקנה כי הצבא היה מוכן חלקית בלבד למלחמה בלבנון, וכי הצבא היבשתי לא התאמן לסוג הלחימה שנדרש בלבנון. משום מה מייחס הדוח את הגורם לחוסר אימון זה לערכים של החברה הישראלית ("כולנו אשמים"), ולא לקונספציה השגויה של ההנהגה הישראלית (החל מזו שהסתלקה מלבנון), שמטעמים פוליטיים טיפחה את האשליה כי שום סכנה אינה צפויה לנו בגבול הצפון. לא ניתן לתרץ זאת באי-ידיעה, לאור העובדה שהדוח מציין לשבח את המודיעין שנאסף אודות החיזבאללה (פרק שישי). כלומר, התעצמות החיזבאללה וכוונותיו היו ידועות למי שרצה לדעת.
בתת פרק במסגרת הפרק השמיני שיוחד לנושא חטיפת החיילים, קובע הדוח כי ההחלטה המדינית לגבי מדיניות ההכלה והתוצאות שלה במשאבים צבאיים ובמדיניות הביטחון השוטף לאורך הגדר, הביאו לכך שחטיפת חיילים על-ידי ארגון חיזבאללה היה רק עניין של זמן. למרות זאת, ולמרות המודעות שהייתה אמורה להיווצר לאחר חטיפת גלעד שליט זמן קצר לפני כן, היו כשלים בכל הדרגים במהלך אירוע החטיפה ובתגובה שלאחריה. במיוחד צוין, כי למרות שהיה ברור שאירוע כזה עלול להביא לידי סיום מדיניות ההכלה, לא נערכו לקראת אפשרות זו.
כשל נוסף שעובר כחוט השני לאורכו של הדוח הוא העובדה שבכל המערכות לא הפנימו את העובדה שמדובר במלחמה ולא במבצע רחב היקף או בפעילות ביטחון שוטף בעל עצימות גבוהה. מכך נגזרו הרבה כשלים אחרים, כמו אי הפעלת מוצב הפיקוד העליון, אי גיוס מילואים מבעוד מועד, התייחסות לפקודות, חוסר תאום בין הדרגים, ובקשת אישור פרטני מהדרג המדיני לכול פעולה.
בנושא פגיעת הטיל בסטי"ל אח"י חנית, החליטה הוועדה כי היא נבעה מהפעלת הסטי"ל בקרבה רבה מידי לחוף. הוועדה ציינה כי בסטי"ל היו תקלות תחזוקתיות, אך היא לא בדקה או לא ציינה אם לתקלות אלה יש קשר לפגיעה, ולא המליצה כיצד למנוע תקלות כאלה.
מלבד אלה, החומר המופיע בשער הצבא רדוד בצורה מביכה. בחלק ממנו נכתב הרבה מלל בלי לומר דבר, בחלק אחר ישנה חזרה על דברים שנאמרו כבר, ובחלקים נוספים מופיעות אמירות מובנות מאליהן. ייתכן שהדבר נובע מטעמים של ביטחון שדה, או שהוא פועל יוצא מהבחירה של הוועדה להתייחס לממצאים בצורה כוללנית, כדי שניתן יהיה להימנע מהסקת מסקנות אישיות. לא מעט פעמים הייתה המסקנה "צה"ל יצטרך לבחון את הנושא בעיון".
כך הדבר גם לגבי הדיון במחסני החרום, שעוסק בעיקרו בהגדרות ובהסברים כלליים ודי אקדמיים לגבי מה זה מלאי ומה זה חרום. ממצא אחד בלבד נחבא בתוך ים המלל חסר התוחלת הזה והוא "שבשנים 2000 - 2006 מצאנו ירידה מתמדת בתקני רמות המלאים שנקבעו בצבא ואושרו על-ידי הדרג המדיני", וזאת למרות שלא ניתנת לכך כל הצדקה (פרק תשיעי סע' 42). זהו, כך סתם. לאחר מכן חוזר הדוח לתאר ביובש את מבנה הארגונים האחראים על המלאי ועל ההצטיידות.
דוח מותח ביקורת על צה"ל על כך שלא פתח צירים לוגיסטיים ליחידות הלוחמות, למרות שבמקרים לא מעטים היחידות שהו די קרוב לשטח ישראל. למחדל זה היו השלכות על אספקת תחמושת, מים ומזון ועל פינוי נפגעים.
נקודת אור במסכת שער הצבא הוא הניתוח של הקרבות סביב בנת ג'ביל, שם הוועדה מגיעה למסקנה לפיה, "נראה כי לכישלון בבנת ג'ביל חברו תכנון לא הולם וקביעת יעדים לא מתאימים, טשטוש גמור של מטרות הפעולה ותכליותיה, חוסר התאמה בין יעדי הפעולות ובין הסד"כ והמשימות שנקבעו לו, חיפוש אחר "אפקטים" תודעתיים בלתי מוחשיים וספק מבוססים, הססנות בהפעלת הכוחות, שינויים תכופים של פקודות, חשש מנפגעים בקרב כוחותינו, תקשורת לקויה בין מפקדים ברמות הבכירות, הפעלה טקטית לקויה של הכוחות ותקלות בנוהל הקרב ובניהול הקרב. כל זאת, כאמור, למרות גילויים רבים של גבורה ומסירות נפש של הלוחמים" (פרק עשירי סע' 45). לצערי, הוועדה לא השכילה להשליך מן הפרט אל הכלל ולשאול את השאלה המתבקשת, מי אמור לקבוע את מטרות המלחמה ותכליותיה, מי היסס בהפעלת הכוחות, ומי חשש מנפגעים וחיפש אפקטים תודעתיים, במקום לפעול בנחישות כדי להביא להכרעה. לא רק בפעולה זו או אחרת, אלא בכלל במלחמה. במקום זאת תולה הוועדה את האשם ב"תרבות ארגונית לקויה מאוד" (פרק עשירי סע' 70). גם כך, לעניות דעתי אחד התפקידים של מנהיגות הוא לעצב את התרבות הארגונית של הארגונים שעליהם היא מופקדת. במיוחד כשהארגון הוא מדינה.
בניתוח שלבי המהלך הקרקעי השנוי במחלוקת, שכזכור נקרא שינוי כיוון 11, מנסה הוועדה להטיל את האשמה לאי-הגעה להישגים על כתפי הצבא כמעט באופן בלעדי (פרק עשירי סע' 154). למרות שכותבי הדוח מודים כי "אחת הבעיות המרכזיות של המבצע הייתה תחושת הרתיעה ממנו, ולכן אי הוודאות לגבי ביצועו, שהתמשכה והגיעה לשיא בדחייה של 24 שעות ו- 24 שעות נוספות. תחושות אלה עמדו בסתירה לפקודות, שהצהירו על חיוניות הפעולה הצבאית." (פרק עשירי סע' 160), ולמרות ש"מלכתחילה לא היה אפשרי לבצע את המהלך המלא בלוחות הזמנים המצומצמים שנקבעו. ספק אם 96 שעות היו מספיקות למיצוי המהלך הראשוני של השתלטות על האזורים שתוכנן גם להשתלט עליהם. גם לפי התוכנית, הן לבטח לא היו מספיקות להשיג תוצאות, כגון: הפסקה - או לפחות צמצום משמעותי - של ירי הקטיושות. צמצום לוחות הזמנים ל-72 שעות ול-60 שעות הפכו את המהלך לבלתי ריאלי מבחינת ההישג הנדרש" (פרק עשירי סע' 163).
בפרק הסיכום והמסקנות ובפרק ההמלצות של שער הצבא (תוך לא מעט כפילויות וחזרה על דברים), עוסק הדוח בערכי צה"ל, בדבקות במשימה וחתירה לניצחון, במשמעת מבצעית, בדוגמה אישית, בליקויים בהערכות כשירות ומוכנות, בקיום תוכנית אופרטיבית, בתפיסת ההפעלה, בניהול המלחמה, ובתרבות ארגונית. כל זאת תוך התייחסות כוללנית בלבד למלחמה שבה הדוח אמור לדון, ובעיקר כייעוץ לצה"ל כיצד צריך להתארגן ולפעול באופן כללי. ייעוץ כזה, הגם שהוא עשוי לתרום ליכולת של צה"ל להשתפר, אינו יכול לבוא, להערכתי, במקום הכשרה צבאית אסטרטגית ברמה גבוהה לפיקוד העליון, והארכת תקופת הניסיון של המפקדים בכל רמה פיקודית. בנקודה זו ברצוני להפנות את תשומת הלב לנקודה שהדוח חשף בדרך אגב אך לא ייחס לה חשיבות - כל מפקדי האוגדות שהשתתפו במלחמה הגיעו לתפקידם לא לפני אפריל 2005. ככול הידוע לי כולם כבר אינם בתפקיד היום, כך שהמחדל של חוסר הניסיון ממשיך הלאה. בסופו של דבר גם הוועדה, בלי להתייחס ספציפית לנקודה זו, הגיעה למסקנה כי "משך הזמן שמפקדים ממלאים בתפקידיהם אינו מספיק ללמידה שיטתית ומסודרת של אתגרי התפקיד. הנטייה לחשוף מפקדים לתפקידים רבים בזמן קצר תרמה להחלשת המקצועיות שלהם" (פרק שבעה עשר סע' 66).
בפרק שלושה עשר עוסק הדוח בדיון פילוסופי ברובו בנושא סודיות המידע. הדיון הוא עד כדי כך פילוסופי, שרק לאחר עיון ממושך בפרק יגלה הקורא שמדובר בעיקר בהתייחסות לפרסום ידיעות על-ידי אמצעי התקשורת. כהרגלו הדוח מתעלם מסוגיות ספציפיות, אף שבסעיף 119 בפרק קובע הדוח "הסיקור התקשורתי, לא היה נקי מחשיפת מידע מסווג". ובסעיף 121 הוא מוסיף לגבי נקודה זו "לדליפת המידע היו השפעות מיידיות בשדה הקרב. לא ניתן לפרטן בדו״ח הגלוי" ובסעיף 185 נאמר בנחרצות "בדוח המסווג הובאו דוגמאות לסודות שנחשפו בשידורים". לקביעה זו יש חומרה רבה לאור זאת שבסעיף 168 אומרת הוועדה כי "אין לנו עמדה נחרצת בנושא עמדתה הראויה של התקשורת לפרסום העלול לפגוע ביכולת הלחימה והעמידה של החברה בישראל". לי, כמו גם למרבית הציבור, יש דעה מאוד ברורה בנושא. אך מהאמור ברור כי הוועדה חשפה גילוי סודות של ממש על-ידי אמצעי התקשורת. הנה ממצא שבסיקור התקשורתי של דוח וינוגרד לא הביאו לידיעת הציבור כלל.
לצערי, אין בפרק זה שום עיסוק מעשי בעניינים קונקרטיים הנוגעים למלחמת לבנון שלא צריכים להיות חסויים, כמו למשל, מה היה צריך לעשות עם צוות הטלוויזיה של אל-ג'זירה, ששידר משטח ישראל באין מפריע. מלבד ההמלצות הכוללניות של הוועדה לגבי נושאים הקשורים לציוד הצפנה, יש לי ספק רב אם ממשלה שזקוקה לתקשורת לצורך הישרדותה תוכל אכן לעשות איזה שהוא שינוי מהותי שהדוח ממליץ עליו, בכל הקשור לפיקוח על התקשורת ומניעת הדלפות. אני גם משער שהקואליציה הזו לא תפעל לממש את המלצת הוועדה "שהכנסת תקבע החמרה בדיני העונשין לעבירות של גילוי סודות המדינה" (פרק שלושה עשר סע' 252).
בפרק ארבעה עשר עוסקת הוועדה בהיבטים של החוק הבינלאומי. נושא שמרבית חברי הוועדה בקיאים בו יותר מאשר בנושאים הצבאיים. בנושא זה פוסקת הוועדה מניה וביה כי "המתקפה של חיזבאללה על ישראל ביום 12 ביולי 2006 , במסגרתה נחטפו חיילי צה"ל משטח ישראל ללבנון ואשר לוותה בהפגזה ארטילרית לאורך הגבול, ללא כל פרובוקציה ישראלית, הייתה "התקפה מזויינת" לפי משמעותו של מונח זה בסעיף 51 למגילת האו"ם. היא הולידה את זכותה של ישראל להגיב בכוח כדי להגן על עצמה" (פרק ארבעה עשר סע' 4). בהמשך, למרות ההתייחסות הכוללנית של הוועדה לנושא (כמו במרבית הנושאים). היא מוצאת לנכון לקבוע כי "לא נתקלנו במקרה בו מפקדים או חיילים ביצעו ביודעין פעולות המנוגדות למשפט הבינלאומי" ו- "התרשמנו לטובה מהתמונה שהצטיירה ביחס למודעות ולמוטיבציה לקיים את דיני המלחמה" (פרק ארבעה עשר סע' 9). הוועדה גם מודה כי קיימת לַקוּנה בחוק הבינלאומי לגבי לחימה לא סימטרית מול צד שבמודע ובמכוון מפר באופן קבוע את כל הדינים הללו. הדוח קורא לקברניטים לטפל באתגר זה במישור הבינלאומי (תת פרק ג של פרק ארבעה עשר). בנספח אודות שימוש בפצצות מצרר, הדוח אינו מגיע למסקנות חד-משמעיות, אם כי קיימת המלצה להרחיב ולהעמיק את המגבלות על השימוש בנשק זה.
בפרק חמישה עשר שב הדוח לעסוק בנושא החטיפות פעם נוספת, והפעם באופן כוללני עוד יותר מההתייחסות הקודמת. פרט לאמירה אמורפית, שבישראל צריכה להיות היערכות אסטרטגית לנושא החטיפות, אין בדיון בפרק זה שום תרומה מעשית לקידום הנושא.
בפרקי הסיכום, המסקנות וההמלצות, שבה הוועדה וטוחנת עד לזרא את העובדות הידועות תוך שהיא מצביעה על מורכבות התמונה, במקום למקד אותה. הוועדה מציינת כמה סוגיות מרכזיות במלחמה ובהן הדשדוש וההימנעות מהכרעה לגבי פעולה קרקעית, הכשלים בניהול הצבאי של המלחמה, ניהול המשא-ומתן המדיני וההחלטה על המהלך הקרקעי בסוף המלחמה ודרך יישומו. לאחר התפתלויות ניסוחיות ממושכות והצהרות כלליות, מתחמקת הוועדה מהכרעה בסוגיית המהלך הקרקעי, ומשאירה אותו לדיון ציבורי (פרק שבעה עשר סע' 16). לגבי שאר הסוגיות, היא מכריזה לגבי כול אחת מהן שמדובר בכשל חמור.
את האחריות לכשלים החמורים הללו מטילה הוועדה על הדרג המדיני, על הדרג הצבאי, ועל הממשק ביניהם
. הדבר היחידי שניתן לדעת בוודאות מאמירה זו היא שלא ניתן להאשים את אחותי (במיוחד משום שאין לי אחות).
את הדעה של הוועדה על תוצאות המלחמה שמענו כולנו מפיו של השופט וינוגרד ביום פרסום הדוח, ומאחר ונראה לי שהארכתי די, לא אחזור עליה. לעניות דעתי, את המפתח להבנת תוצאות המלחמה ניתן למצוא במשפט המוצנע הבא: "הדרג המדיני לא הנחה במידה מספקת את הצבא, לא דרש מצה"ל הצגת חלופות מלאות, הנחה שלא להציג חלופות מסוימות, אסר שימוש במרכיבים של התוכנית המבצעית בלי לבחון את היתכנותה בלעדיהם, וקבע יעדים מדיניים וצבאיים שלא היו ניתנים להשגה באמצעים שאושרו" (פרק שמונה עשר סע' 11).
לאחר קריאה יסודית וממושכת של הדוח (מועד פרסום המאמר רק מעיד על כך), קשה לי להשתחרר מהתחושה שהדוח עשה את כול המאמצים להראות הרבה עצים ולהסתיר את היער. אילו היה זה סיכום מחלה הכתוב על-ידי רופא, הייתי אומר שיש בו תיאור מלא של השתלשלות המחלה, תוצאות כול בדיקות המעבדה, רנטגן, סי-טי, א.ק.ג. וכו' ויש בו אפילו עצות כיצד להימנע ממחלות כאלה או אחרות בעתיד, רק דבר אחד שכח הרופא המפוזר לכלול בסיכום המחלה שכתב - שם החולה ושם המחלה.

תאריך:  14/02/2008   |   עודכן:  14/02/2008
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
ד"ר וינוגרד, מה המחלה?
תגובות  [ 7 ] מוצגות  [ 7 ]  כתוב תגובה 
1
הנוכל בחר את עורך הד"ח  ל"ת
חץ  |  14/02/08 21:01
2
כהקדמה לניתוח, מאליף
א מ רול  |  14/02/08 21:02
3
מה לא ברור לך?
אחמד זיבי  |  15/02/08 00:21
4
ועדת הטיוח
לסי  |  15/02/08 00:51
5
VINO SENILI LO ZAHAR ET ULMERT ל"ת
elkrief  |  15/02/08 01:12
6
יישר כח לניתוח - אינטליגנטי
מרתק ועצוב.  |  15/02/08 04:13
7
דו"ח וולד
אורי נטע  |  15/02/08 05:47
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
ד"ר מוטי חיימי
ילדים צעירים הקשורים לשני הוריהם - זקוקים למגע מספק עם ההורה הלא משמורן שלהם ללא פרידות ממושכות לימים רבים בכדי לשמר על יחסים קרובים ובעלי משמעות
גורי גרוסמן
המטיף הסדרתי המוכיח לנו ממגדל השן שלו, הרחק מרסיסי הקאסמים והפצמ"רים, לבו נכמר על פליטי עזה כשנוח לו להתעלם מכך שמזה שישים שנה מנהיגיהם עמלים להנציח את עליבותם ומסכנותם, כשהם משתמשים במצוקתם כנשק פוליטי כדי להצדיק את מאבקם לחיסולה של ישראל
ענבל בר-און
הסברה ישראלית אשר תהווה את העוגן של האינטרסים הישראלים, אף מעבר ל'ביטחוניזציה', תהפוך את החברה שלנו לחברה אשר בה כולם שווים, ולא 'יוצאי צבא בתפקידים בכירים שווים יותר' (ממתינות להם משרות נחשקות בצאתם) וכל השאר - פחות
נרי אבנרי
אירועי אוקטובר, ועוד עשרות אירועים אחרים, היו צריכים להוריד את האסימון בתודעתם של כל היהודים. אלא שאצל (חלק מ-) השמאלנים, האסימון ממאן לרדת. עקב "פגם" גנטי, החריץ המטפורי בתודעתם, צר מדי, ולכן הוא תקוע
ד"ר אורי קניג
אם אתם סובלים מסימן אחד או שניים, אין הדבר מעיד כלל כי אתם סובלים מחרדות, אך אם מצאתם שלושה סימנים או יותר, הייתי יותר ממליץ ללכת ולעבור אבחון אצל אנשי מקצוע, כי לזמן באיתור התופעה קיים משקל רב
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il