בשבוע שבו הכריזה קוסובו עצמאות, התקיימו שתי מערכות בחירות - ברפובליקה של קפריסין ובארמניה - שאמנם קיבלו הרבה פחות תשומת לב בינלאומית, אך עלולות גם כן להיות בעלות השפעה על המתרחש באירופה ובסביבתה הקרובה. יתרה מכך, קיימת חפיפה חלקית בין הנושאים הכרוכים בהכרזת עצמאותה של קוסובו ומערכות בחירות אלה. בעוד שהתומכים בהכרה דיפלומטית בעצמאות קוסובו טוענים שאין בכך משום יצירת תקדים של הכרה בינלאומית בהיפרדות חד-צדדית של אזור ממדינה, הרי שבפועל חששות הנשמעים באזורים אחרים עם בעיות דומות, יכולים להצביע על כך שקבוצות רבות, ביניהן היוונים הקפריסאים, הטורקים הקפריסאים, הארמנים והאזרים, בוחנות בעניין רב את הנעשה בקוסובו.
בבחירות ברפובליקה של קפריסין, בדרום האי, התנהל מרוץ צמוד בין שלושה מועמדים שכל אחד מהם הצליח לגרוף יותר משלושים אחוז מהקולות. במאבק זה, היוונים הקפריסאים בחרו שלא לתמוך בכהונה נוספת של הנשיא היוצא, טאסוס פאפאדופולוס, שהיה מאלו שהובילו את ההתנגדות ב-2004 לתוכנית אנאן לאיחוד מחדש של האי. שני המועמדים שנותרו בסיבוב השני של הבחירות - מנהיג המפלגה הקומוניסטית, דמיטריס כריסטופיאס, ושר החוץ לשעבר ומנהיג תנועת הימין, יואניס קסולידס - הם בעלי גישה יותר פרגמאטית ביחס לבעיית קפריסין, וקיים סיכוי גדול יותר שיצליחו לקדם משא-ומתן לאיחוד מחדש. עם זאת, דווקא התפתחות כמו זו בקוסובו, יכולה לעודד רבים בצד הטורקי אשר תומכים בחלוקה קבועה של האי, וכבר עוררה שאלות כדוגמת השאלה במה שונה דרישתם של האלבנים הקוסובארים לעצמאות, מזו של הטורקים הקפריסאים.
במקרה של ארמניה, היו התוצאות לבחירות לנשיאות הרבה פחות צמודות. נצחונו של ראש הממשלה המכהן, סרגיי סרקיסיאן, יליד נגורנו קרבח (שהיא מובלעת עם רוב ארמני בשטח אזרבייג'אן, עליה ניטש מאבק אלים בין השנים 1988-1994) לא הפתיע איש. עיקר העניין בבחירות נבע מהתמודדותו של הנשיא הראשון של ארמניה, לבון טר-פטרוסיאן, אל מול סרקיסיאן. טר-פטרוסיאן תמך בזמן כהונתו בגישה מתונה לפתרון בעיית קרבח, והפסדו הצורב יכול להעיד על כך שגישה זו לא מוצאת תומכים רבים כיום בארמניה, או שלכל הפחות תומכיה מתקשים לתת ביטוי לעמדה זו. עם זאת, שליטתה של ארמניה על ארבעה עשר אחוז משטח אזרבייג'אן כבר למעלה מעשור, בעקבות הסכסוך על נגורנו קרבח, מביאה לחוסר יציבות באזור. הן ארמניה והן אזרבייג'אן משקיעות סכומים הולכים וגדלים בהתחמשות. בעוד שאזרבייג'אן העשירה באנרגיה מסוגלת להשקיע פי ארבעה מארמניה בחימוש, לטענת הארמנים ביכולתם להשקיע פחות שכן עולה בידם להשיג נשק רוסי במחירים אטרקטיביים. על כל פנים נראה ששני הצדדים מתחמשים לקראת 'סיבוב חוזר', שיש המעריכים שהוא יפרוץ לקראת 2012, אז תגיע אזרבייג'אן לשיא תפוקת האנרגיה שלה.
ההתפתחויות בקפריסין ובארמניה הן גם בעלות השפעה על מדיניות החוץ של טורקיה ועל קשריה עם האיחוד האירופאי. התפתחויות חיוביות בקפריסין ובנגורנו קרבח, יכולות להקל במידה מסוימת על טורקיה בבואה לנהל משא-ומתן לגבי הצטרפות לאיחוד. לעומת זאת, התפרצות מחודשת של האלימות בנגורנו קרבח יכולה לדחוף את טורקיה, שבאופן מסורתי משתפת פעולה עם האזרים ומקיימת יחסים מורכבים ומאוד טעונים עם הארמנים, לנקוט בפעולות שלא יעלו בקנה אחד עם נורמות אירופאיות. כמו-כן, אם יראה כאילו הטורקים חוזרים בהם מתמיכתם בתוכנית אנאן, וששוב הם חוזרים לעמדות המסורתיות בעד חלוקת האי, הדבר יכול גם כן לעמוד נגד טורקיה במשא-ומתן עם האיחוד האירופאי. בקרב הטורקים, אשר היו בין הראשונים להכיר בעצמאות קוסובו, ישנם אף אלו המקווים שהתמיכה הבינלאומית במהלך זה תתרום לריכוך ההתנגדות הגורפת בקהילה הבינלאומית לחלוקת קפריסין. לעומת זאת, עצמאות קוסובו נתפסת כתקדים בעייתי לא רק מבחינת היוונים והיוונים הקפריסאים, אלא גם מבחינת האזרים. אלה חוששים בעיקר ממצב שבו חבל נגורנו קרבח יהפוך להיות חלק נפרד מאזרבייג'אן באופן קבוע. מבחינה זאת, אין זה מפתיע שאזרבייג'אן הכריזה שלא תכיר בעצמאותה של קוסובו.
רבים טוענים שהנכונות של חלק מן המדינות להכיר בקוסובו, נובעת משילוב של נסיבות שקרוב לודאי לא יחזור על עצמו, ביניהן התפרקותה האלימה של יוגוסלביה, ושהאינטרס של המערכת הבינלאומית הוא עדיין לתמוך בשמירה על השלמות הטריטוריאלית של מדינות. יתרה מכך, נטען שמי שמציג תרחישי אימים בעקבות הכרזת העצמאות של קוסובו, ניזון מתעמולה סרבית. עם זאת, סירובן של מדינות רבות המתמודדות עם קבוצות בדלניות להכיר בקוסובו עצמאית, יכול להעיד על כך שהחשש שקבוצות אחרות ייקחו דוגמא מהמאבק של האלבנים הקוסובארים לעצמאות, קיים גם אצל מי שאינו נמנה על בעלות בריתה המסורתיות של סרביה.
באופן כללי יותר, קיים עדיין קושי גדול בזיהוי הדרכים לבנייה מחדש של יחסים בין קבוצות אתניות יריבות לאחר היסטוריה של אלימות וטיהורים אתניים. כך לא ברור, במיוחד בנגורנו קרבח, איך יצליחו הצדדים לחזור לחיות זה לצד זה (לאחר שטיהור אתני הדדי הוביל למצב בו למעלה ממיליון איש איבדו את ביתם - רובם אזרים, אך גם הרבה ארמנים), למעט באמצעות מהלך של החלפת שטחים בין ארמניה ואזרבייג'אן. במקרה של קפריסין, אומנם כבר למעלה משלושים שנה לא הייתה אלימות בין הצדדים, אך גם שם קיימת הפרדה ארוכת שנים בין הקבוצות בעקבות המהומות של שנות השישים והשבעים וההתערבות הטורקית ב-1974. נראה אם כן, שאלו הטוענים שהתמיכה בעצמאות קוסובו אינה מהווה תקדים, יצטרכו להתאמץ ולחדד את ההבדלים בין מקרה זה ואחרים, שכן אם לא כן, אי היציבות עלולה לזלוג החוצה מהמובלעות אל המערכת כולה.
