אלכסיי וולקוב הואשם ברצח גרושתו. לאחר משפט שנמשך 2.5 שנה - הוא זוכה מחמת הספק. השופט המחוזי שלי טימן שישב בראש ההרכב - השמיע בפסק הדין מילים קשות ולא חסך שבטו מצוות החקירה המשטרתי בנוסח: "חקירה מיושנת, מעליבה ומזלזלת".
ובהמשך: "השוטרים ננעלו על כיוון חקירה שלפיו החשוד/הבעל - הוא הרוצח והתעלמו מעדויות שהיו עשויות לשנות את כיוון החקירה. לא נבדקו פלטי שיחות, לא הוגש לבית המשפט דיווח על טביעת אצבע מזירת הרצח, החיפוש אחר סכין הרצח היה קצר ושטחי, לא חקרו שכנה של הנרצחת שדיברה עם החשוד/גרוש וכן לא חקרו חבר של הגרוש שנפגש איתו ביום הרצח".
מילים כדורבנות - המסכמות בקצרה, שרשרת של מחדלים בחקירה שהביאו לזיכוי. פסק הדין הזה - אינו ציטוט מן העבר אלא מימים אלה ממש, 2.6.08.
האם זה מקרה חריג, בולט בקיצוניות שלו - לצערי לא. זהו מקרה מייצג של שרשרת ארוכה, מכאיבה, מדאיגה של מקרים, אשר בהם אנשים חפים, טורטרו, עונו פיזית ונפשית משך חודשים ושנים, חייהם נהרסו, משפחותיהם נפגעו ובסופו של תהליך ארוך ומייגע - אומנם זוכו, אך היה זה ניצחון מר ובאיחור רב. כדי להבהיר - גם אשמים, רוצחים, אנסים יוצאים מדי פעם זכאים בשל חקירה רשלנית וחובבנית.
אילו חוקרי המשטרה, מה שקרוי "מיטב החוקרים" היו מתעמקים יותר, נמרצים יותר ולומדים מן ניסיון העבר והספרות המקצועית - התוצאות היו ללא ספק שונות וחיוביות יותר.
אילו היו מתעמקים ולו במעט - בספרות הבלשית כמו אגתה כריסטי, לומדים מדרך החשיבה האנליטית או המדעית, מבלשים ספרותיים כמו הרקול פוארו או שרלוק הולמס, אין בלבי ספק שהתוצאות היו חיוביות יותר.
יש לפעמים הרושם שהמשטרה וחוקריה לא מודעים לחובה המוטלת עליהם או למטרות וחובות משטרת ישראל.
עפ"י חוקי המדינה - תפקידה של משטרת ישראל - הוא לאסוף ראויות וממצאים, להיות אובייקטיביים בחקירה ולנסות להגיע לחקר האמת או לפחות לתיאור הנכון של העובדות הקשורות באירוע, בפשע או בתקרית שהובילה לביצוע המעשה.
כלומר: התפקיד אינו לחפש את האשם בכל מחיר - אלא את העובדות הנכונות, הראיות, העדויות, המסמכים - והחשוד יופיע מעצמו בסוף החקירה ולא בתחילתה.
המשטרה מחויבת, עפ"י החוק ופסיקת בית המשפט העליון, לאסוף עדויות, ראיות, אליבי שהן גם לטובת חשוד או נאשם פוטנציאלי, קרוב ככל האפשר לאירוע.
פשע - שלא נפתר או הייתה לגביו פריצת דרך משמעותית תוך 6-3 חודשים מיום האירוע, ספק רב אם ייפתר בעתיד, אלא אם ימצא עד מדינה, או מלשין שיצביע על חשוד.
לפעמים יש רושם שהמשטרה כושלת במיוחד בשלבים ב' או ג' של החקירה. אלה השלבים שצריך להפעיל יותר יצירתיות, אינטליגנציה, שכל חריף, חיפוש אחר כיווני חקירה חדשים, תוך שימוש ועזרה באמצעים טכנולוגיים מתקדמים.
את הממצאים והביקורת של השופט המחוזי שלי טימן, בתיק אלכסי וולקוב - ניתן לראות בתיק סולימן אל עוביד - הבדואי שהואשם ברצח ואונס הנערה חנית קיקוס ז"ל, תיק אשר עבר גלגולים משפטיים רבים, כולל חוות דעת של השופטת העליונה ומבקרת המדינה ((בדימ.)) הגב' בן-פורת שהמליצה על הקלה בעונש ואפשרות למשפט חוזר. תיק שלפי כל הנתונים המשפטיים בשל כישלון החקירה המשטרתית, נעשה בו עיוות דין קשה. אותם הכשלים נראים במשפט זדורוב, הבחור שמואשם ברצח תאיר ראדה ז"ל מכרמיאל.
מסיבת העיתונאים המשטרתית הבומבסטית בראשות מפקד המחוז ומיטב החוקרים - הייתה מוקדמת, מוגזמת ומלאת סיפוק עצמי שלא במקומו. מתוך פרסומים על מהלך המשפט, העדויות והממצאים, לא אתפלא אם יהיה זיכוי גם בתיק זה - מחמת הספק.
מבוי סתום
חקירת פרשת רצח עו"ד ענת פלינר ז"ל, ברמת-השרון, נראה כי נכנסה למבוי סתום, ולהערכתי, על-פי הפרסומים, המשטרה חוקרת לא בכיוון הנכון וללא אותו להט יצירתי ומחשבה אנליטית כצפוי במקרה כזה. אם התיק יפתר, זה יהיה ע"י הלשנה, עסקת עד מדינה, או מזל מקרי ולא ע"י חקירה משטרתית קלאסית.
מבין הפרסומים האחרונים בשנים האחרונות, נציין את הזיכוי הבולט והחשוב של משה זגורי, מחמת הספק, בהליך של דיון נוסף מרצח חלפן הכספים אפרים יאס ז"ל בשנת 1988. להדגיש הזיכוי הגיע אחרי שזגורי ריצה בכלא 5.5 שנים לאחר שהורשע בעבירת רצח של חלפן הכספים.
שלושה שופטי בית המשפט המחוזי + שלושה שופטי בית המשפט העליון בערעור - הרשיעו אותו ברצח, ורק בהליך של משפט חוזר בהרכב מורחב של 7 שופטים - זוכה זגורי ברוב של 5 שופטים נגד 2 (שהרשיעו אותו גם בערעור בעליון) - וכך יצא לחופש אחרי שריצה בכלא 5.5 שנות חיים.
במקרה הספציפי, שהיה מקרה חריג ומיוחד, בו הורשע זגורי ע"י בית המשפט העליון ברצח, שעה ששותף שלו כביכול לעבירה, זוכה ע"י שלושה שופטים אחרים מאותה עבירה.
לדעת 5 שופטי הרוב, במשפט חוזר, מאחר שבשני המשפטים הנפרדים התקיימה תשתית עובדתית וראייתית זהה - שבוססה על עדות "עד מדינה" + עדויות נוספות במשטרה, אין מקום לתוצאות שונות בשני המשפטים ומכאן הזיכוי.
למרות שהמקרה הנזכר לעיל, הוא מעניין ומסובך מבחינה משפטית - אין הוא המקרה היחיד, וכאן כדאי להזכיר זיכויים של הנאשמים המורשעים בפרשה שכונתה "כנופיית מע"צ" בתקופה שנות ה-60 - לאחר שנות כלא רבות, לאחר שקצין משטרה - שהיה החוקר הראשי, בפרשה מצפונו הציק לו והוא התוודה בפומבי, שהעדויות פוברקו, החשודים הוכו עונו גופנית ונפשית והוצאו מהם הודאות שקריות. אומנם הם קיבלו פיצויים מהמדינה, אך מי יחזיר להם את שנות החיים שנגזלו ושנות החיים היפים שחלפו בכלא - להם למשפחותיהם לילדיהם - על כך אין פיצוי וזאת הבעיה.
יותר מדי חורים
ניתן להרכיב רשימה די ארוכה ומפחידה של מקרים, דוגמת הזיכוי במשפט חוזר של עמוס ברנס על רצח רחל הלר ז"ל וכן הווידוי של קצין המשטרה הבכיר, סנ"צ דני מרוז, שהוא גם עו"ד שמצפונו העיק לו אחרי שנים ואדם נוסף שישב בכלא 7 שנים זוכה ומצפה גם הוא לפיצוי כספי.
ניתן להמשיך בדוגמאות - אך הנושא והעיקרון ברורים, כמו שתי הדוגמאות הנוספות מהפרסום בעיתונות המוזכרות לעיל, כגון: הנאשמים ברצח החייל שייחט, שלושה צעירים מכפר כנא, ששוחררו בעקבות התפתחויות דרמטיות בחקירה. על זה נוסיף את הפרסום - כי החשוד ברצח בנג'ו (עבריין מוכר - מקורב לאחת ממשפחות הפשע המאורגן) - שוחרר לאחר שהוגש נגדו כתב אישום - והוא בוטל לאחר 7 חודשים - כאשר הפרקליטות הגיעה למסקנה שיש יותר מדי חורים בכתב האישום ופחות מדי ראיות מוצקות להוכחת אשמת רצח.
ברוב המקרים שפירטתי לעיל ובאלו שלא הזכרתי מחוסר מקום - היו מעורבים "עדי מדינה" או "מדובבים" למיניהם וכבר הזהרתי בנושא זה - (ראה מאמרי באתר זה - זהירות "עדי מדינה") על התופעה והצורך לשנותה ולהתייחס אליה בכלים אחרים יעילים יותר - למרות שמדובר בתופעה שהיא "הכרח בעל יגונה" או הרע במיעוטו. מתוך ניסיון אישי של 45 שנה במקצוע, אני יכול להעיד על תופעות מדאיגות, על מקרים חמורים ועל חשש שנעשו עיוותים, שאולי הביאו להרשעות לא מבוססות.
באופן אישי, כשהייתי סגן פרקליט מחוז ותובע בכיר, השתדלתי וגם הצלחתי למנוע עיוותי דין - כמו אותו מקרה שבו בקשתי מבית המשפט המחוזי בת"א לזכות חשוד בסחר בנשק עם גורמים עוינים בשטחים למרות עדות מרשימה וחזקה של "עד מדינה" ודווקא בשל כך - שעוררה את חשדותי, וביקשתי לזכות את הנאשם כאשר אני מכריז - שאני לא מאמין ל"עד המדינה" שלי לאחר 4 ימי עדות ועשרות הודאות מרשיעות. דרך אגב - הבחור היה צפוי ל-20 שנות מאסר.
ידוע לי גם על מקרים נוספים - שהפרקליטות נהגה בדרך זו - שהיא הדרך החיובית והמכובדת, אך רצוי, אם אפשר, לא להגיע לשלב זה, ולבלום התופעה בשלביה הראשונים.
האם יושבים בבתי כלא אנשים שהורשעו בעבירות שונות מבלי שהם ביצעו אותם, אם על-ידי הפללה, מילכוד, עדויות שקר של "עדי מדינה" וכו'... התשובה היא - הדבר בהחלט יכול להיות, ובסבירות גבוהה. בשני המקרים המצב מדאיג, מעורר מחשבה וזועק לתיקון, לבדק בית ולשינוי שחייב לבוא בהקדם.
האשמה במקרים אלה, רובצת ככל הנראה, בעיקר לפיתחם של המשטרה והתביעה ופחות לפתח בתי המשפט. אין להבין מכך, שבית המשפט יכול לפתור את עצמו מאחריות, ההפך הוא הנכון.
אזרחי המדינה, רואים בבתי המשפט ובצדק את המחסום האחרון והאיתן, לשלטון החוק, למניעת עיוות דין, אי צדק ועוולות שלטוניות אחרות - אזרחיות ופליליות. הציבור מצפה, ששופטים מנוסים, ישרים, בעלי ידע ומיומנות משפטית יזהו את הפגמים, התקלות "העבודה בעיניים" של העדים השקריים והמלכודות - ויעשו משפט צדק.
אך שאיפות מחד-גיסא ומציאות קשה מאידך-גיסא. מי שמכירים את התיק המובא לבית המשפט על בוריו על כל חלקיו, פגמיו, יתרונותיו וחסרונותיו - הם המשטרה והפרקליטות.
התובע המטפל בתיק, מכיר אותו על בוריו, חש אותו לעומק בחושיו המקצועיים החדים, בתוספת תחושת בטן - לדעת אם אכן האיש אשם או קיים ספק ויש לזכותו.
יתרה מזו - התובע להבדיל מבית המשפט יכול להיעזר בהערכת המשטרה, ב"מידע סודי", ובמידע מודיעיני ובהערכות שב"כ אם הנאשם אכן נחקר ע"י שירותי הביטחון לפני הגעתו למשטרה.
חומר רקע חשוב זה - לא מצוי ולא יכול להגיע לבית המשפט - ובו פעמים טמון סוד ההרשעה או הזיכוי - ומידע זה מצוי רק בידי המשטרה והתביעה.
אי לכך, אם תובע מרגיש שיש לו "ספק" בראיות התביעה, אם יש לו תחושת בטן שהנאשם אולי לא אשם - אסור לו להעביר הכדור לבית המשפט ולכסות בדרך זו על ייסורי מצפון.
על התביעה לקום ולעשות מעשה ע"י עיכוב הגשת כתב האישום, ו/או ביטולו, או משיכתו, לבקש לשחרר את הנאשם בערבות עד גמר החקירה ובמידת הצורך לקום באומץ ובגאווה מקצועית ולבקש לזכות הנאשם.
מעשה כזה אינו בלתי נמנע, אני יכול להעיד על עצמי כי אכן עשיתי זאת, באותם מקרים שמצפוני המקצועי-משפטי הכתיב זאת. שעה שאדם חף מפשע מורשע ע"י בית המשפט, למרות שלתובע היו ספקות, הנטל המשפטי והמצפוני, להרשעה שגויה, רובץ עליו, לא פחות ואולי יותר מאשר על בית המשפט. אם להבהיר זאת באחוזים, הייתי אומר כי למשטרה ולפרקליטות יש אחריות ב-70% ולבית המשפט 30%. יחס זה מדבר בעד עצמו לאמור: כשבית המשפט מרשיע אדם באומרו ששוכנע מעבר לכל ספק סביר באשמתו - נשאלת השאלה האמנם?
ספק סביר
הפתרון טמון בחזרה לימים בהם לא ניתן היה להרשיע אדם על-פי הודאתו בלבד בתוספות "דבר-מה" - אלא בסיוע ממש חיצוני. יש לבדוק מחדש את כל נושא "עדי-המדינה", "המדובבים" למיניהם ולקבוע כללים חדשים ונוקשים לשימוש בראיות שהושגו בדרכים עוקפות, לא שיגרתיות, באמצעות תרגילים לא מקובלים של המשטרה כגון הטמנת מלכודות, בהן יכולים ליפול בקלות אנשים חלשי אופי, חלשי גוף ורפי שכל - ויש לכך דוגמאות במציאות.
חשוב למצוא דרך לחיזוק האמצעים שיבטיחו חקירה הוגנת, מקצועית ועניינית שתביא לחקר העובדות הנכונות. על התביעה לתרום את חלקה לשלטון החוק על-ידי ביקורת נוקבת של מעשים וחקירות חריגות, ובמיוחד עליה להיות אמיצה ונועזת ובמקום שיש לה ספקות לא להעביר הכדור לבית המשפט, אלא להחליט לגופו של עניין.
אם דברים אלו יבוצעו, יהיה בכך אומנם כדי להקשות על המשטרה והתביעה להרשיע, אך יהיה יותר קל - לציבור הרחב וגם לשופטים - לישון טוב בלילה.
ראוי להדגיש - גילויים של עיוות דין, כישלונות חקירתיים, זיכויים מאוחרים בשל "ספק סביר" - פוגעים בשלטון החוק, ובעיקר באמון הציבור בשלטון החוק, ואין לך מעשה ומצב חמור מכך.
נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה (בעבר) ומבקר המדינה דהיום, השופט מיכה לינדנשטראוס הידוע כלוחם בשחיתות ובעיוות דין משפטי וממשלי, פרסם שני ספרים העוסקים בנושא המשפט הפלילי: "על הספק הסביר" - ועל "חזקת החפות" - במשפט הישראלי תוך השוואתם למשפט האמריקני.
מסקנתו הייתה - ששני העקרונות החשובים האלה - לא חלחלו מספיק למערכת המשפט שלנו. המקרים האחרונים - וזה המצוטט במאמר זה וכן הגילויים הנלווים על חריגות ועבירות של המשטרה בתחום "האזנות הסתר" - במשפטו של השר רמון - מדברים בעד עצמם. מה חבל.
