השבוע דחו שופטי בג"צ את עתירתה של קבוצת המתיישבים בבית "המריבה" כנגד פינויים. בג"צ קבע כי המתיישבים "תפסו בו חזקה שלא כדין". ולכן, אם לא יסכימו יושבי הבית להתפנות, אזי הם יפונו בכוח מתוקף צו לסילוק פולשים.
צדק או לא, תרבות התקינות הפוליטית בכל הנוגע לחברון בכלל ולבית המדובר בפרט לא הותירה לבג"צ שום אפשרות לפסוק אחרת.
ההגות הפוסט-מודרנית מעניקה משקל כבד לשפה שבה אנחנו משתמשים. היא קובעת כי השפה אינה רק מייצגת את המציאות, אלא שבמקרים רבים היא גם זו היוצרת אותה. כך לדוגמא הוצאו בעשרות השנים האחרונות מילים שנשאו מטען ערכי שלילי או קונוטציה בלתי נעימה אל מחוץ לגבולות התקינות הפוליטית והוחלפו במילים בעלות מטען נייטרלי לכאורה מבחינה ערכית. וכך "השחור" הפך לאפריקני אמריקני, בית הזקנים הפך לבית גיל הזהב, וידוא הריגה הפך לוידוא ניטרול, הנכה למאותגר וכו'.
אלא ש"משחקי" המילים כופים אחידות עריצה. וכך, האידיאולוגיה האחידה של עורכי העיתונים ואתרי האינטרנט קבעה כי הבית בחברון ייקרא "בית המריבה", כפי שהוא מכונה בחוגי השמאל, ולא "בית השלום", כפי שביקשו המתנחלים לקרוא לו, ובכך חרצה למעשה את דינו.
הכוח של עורכי החדשות אינו רק מייצג את המציאות אלא גם מייצר אותה. השפה שהם יוצקים לתוך תבניות המחשבה שלנו אינה נעצרת רק בבתים בחברון. נרצחים בפיגועים הפכו ל"קורבנות השלום", ועיתונאים שהתעקשו לקרוא להינתקות "גירוש" נאלצו לחפש מקום עבודה אלטרנטיבי. המהלך, שהתחיל כהוצאה של מילים בעלי מטען ערכי שלילי והחלפתם במטען ערכי נייטרלי, המשיך בהחלפת מילים מבית היוצר של ג'ורג' אורוול.
בתרבות הישראלית לובשת מכבסת המילים מימדים שמסכנים את יכולתנו לתפקד כחברה. זאת משום ששפת התקינות הפוליטית אינה מסתפקת רק בשינוי משמעותן של המילים, אלא גם הופכת לעיתים את הסיבה והמסובב, את השקר והאמת ואת הטוב והרע. כתוצאה מכך היא משתקת את יכולת הפעולה הנכונה.
תרבות התקינות הפוליטית גורמת לערעור חמור של כל מנגנוני השמירה על הסדר והחוק במדינה. תרבות זו מגויסת נגד עריכת בדיקה קפדנית של ערבים בנתב"ג, כשהיא מתעלמת מכך שלמבצעי פיגועים וחטיפות מטוסים קיים פרופיל מובהק. תרבות התקינות הפוליטית גורסת שאין לאכוף את חוקי התכנון והבנייה במגזר הערבי, וקוראת להעלים עין מבנייתם של למעלה מ-30,000 מבנים בלתי חוקיים בנגב ובגליל. תרבות התקינות הפוליטית טוענת שיהיה זה גזעני לומר שבחלק עצום מתאונות הדרכים מעורבים ערבים ושתאונות אלה נגרמות לא בגלל תשתיות לקויות, אלא דווקא בגלל זלזולם העמוק של הערבים המעורבים בהם בחוקי התעבורה. תרבות התקינות הפוליטית אינה מאפשרת לבג"צ להוציא אל מחוץ לחוק מפלגות הקוראות לחיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, גם כאשר מתברר שנציגה בכנסת של מפלגה כזו, עזמי בשארה, מסייע לאוייב בשעת מלחמה. תרבות התקינות הפוליטית אינה מאפשרת להקשיב לערבים גם כאשר הם קוראים לעצמם "פלשתינים אזרחי ישראל", וממשיכה לכנות אותם "ערביי ישראל". ולבסוף, תרבות התקינות הפוליטית, שאותה יוצרת קבוצה אידיאולוגית מובהקת ששולטת בתקשורת ובאקדמיה, חורצת דין באמצעות בג"צ.