לסברי, חברי הטוב מימי האוניברסיטה, היה חוש שישי כשטלפן אלי לפני מספר ימים והזמין אותי לבוא אליו לוואדי ערה. תקופה ארוכה מנעו ממני טרדות החיים להגיע אליו, על אף שרציתי, אך עכשיו הוא תפס אותי בדיוק כשסיימתי פרויקט עבודה גדול וחשתי ריקנות. רעייתי הייתה מחוץ לעיר באיזה כנס מדעי, הילדים כבר גדולים מכדי לייחד לי זמן רב מדי, הם גם לא בבית, ולי פשוט לא היה מה לעשות. זה היה מצב נדיר. סברי התקשר בדיוק כשחככתי בדעתי אם לצאת לטיול אופניים ארוך באזור נטף-שער הגיא-מודיעין או לבחור לעצמי ספר עבה ולשקוע בו בימים הקרובים. הוא קלט את המצב לפי ההיסוס הקל בתגובתי, וניצל את ההזדמנות:
"תיכנס למכונית", אמר, "ותגיע אלי. אל תארוז כלום. אפילו מברשת שיניים חדשה יש פה בשבילך". הוא הכיר אותי היטב וידע שבעיניי, טיולים ספונטניים עדיפים על המתוכננים. הגעתי לביתו בשתים-עשרה וחצי בצהריים וראיתי אותו צועד לקראתי ברחוב.
"מאיפה אתה בא?" - שאלתי לאחר ברכות השלום והחיבוקים.
"מהמסגד".
"מהמסגד, אתה?"
"בוא, בוא ניכנס הביתה".
עינם הפקוחה של האנשים
סברי היה תמיד אדם חילוני, אוהב חיים ומעריץ התרבות האירופית, גם כסטודנט - גרנו יחד בדירת סטודנטים בירושלים עם עוד שני בחורים, דרוזי מיסיף וערבי נוצרי משפרעם - וכזה נשאר גם לאחר שחזר לכפר מלונדון סקול אוף אקונומיקס, שם עשה את הדוקטורט שלו. הוא עורך-דין מצליח, מחזיק בעפולה משרד שמשרת לקוחות יהודים וערבים, אדם מוכר ואהוד בבתי משפט בכל הארץ וצפוי לקבל מינוי של שופט.
"הזמנים השתנו", הסביר לי כשישבנו בחדר האורחים הנוח שלו מול ספלוני קפה וממתקים משכם, "היום אי אפשר לגור פה ולא ללכת למסגד".
"אבל למה?" שאלתי, "מה יקרה אם לא תבוא?"
"בערבית יש מושג של 'עין אל נאס', העין של האנשים. היא פקוחה. אם לא יראו אותי במסגד, אנשים יתחילו להרים גבה, מיד אחר כך אני אפסיד לקוחות, ובסוף לשיימה ולאמל יהיה קשה למצוא בני-זוג. כל הוואדי נתון היום להשפעת התנועה האיסלאמית, וגם אם אתה לא מזוקן, אתה עדיין מוסלמי ומצופה ממך להופיע לתפילה לפחות פעם בשבוע. גם לדרשה ולמפגש החברתי. פה יש היום מוסלמים דתיים יותר או פחות, אך אין מוסלמים לא דתיים. זה אולי קיים במקומות אחרים, אבל לא בוואדי".
סברי הסביר לי שהיום המסגד הוא יותר ממסגד. זהו המרכז החברתי והפוליטי המחייב של הכפר - בניין גדול, חדיש, מודרני, מרוהט היטב, ממוחשב, מעין הכלאה של מועדון המפלגה ברוסיה הסטליניסטית עם כנסייה מורמונית, כשהכל - כולל תחבורה יומית באוטובוסים חינם ישר לאל-אקצה - ממומן בכספים סעודיים.
"אני רוצה לראות את המסגד", אמרתי.
"בסדר, מבחוץ".
"אני לא יכול להיכנס?"
"כמובן שלא".
"למה לא?"
"כי אתה יהודי".
"אז מה? הרי אתה יכול לבוא איתי לכל בית כנסת. בעצם, גם בלעדי".
הייתה שתיקה קלה של מבוכה, וסברי אמר: "אתה מסכים שנשנה נושא?"
עברנו לדבר על הימים הטובים, הרחוקים, שבהם היינו בורחים מהרצאות כדי לראות מערבונים בקולנוע "אוריון" או "עדן".
אחר-הצהריים עלינו לתצפית מהר אלכסנדר. מעלינו, בכחול העמוק של שמי נובמבר, נעו במתינות ענני כסף גדולים, זוהרים. לרגלינו גלשה העיר הצפופה אום אל-פחם עד הכביש הראשי. ממערב נראתה ערערה נמתחת על פני כמה וכמה קילומטרים, ובאופק הזדקרו הארובות של תחנת הכוח בחדרה, שהן כנראה העצם הבולט ביותר בנוף של ישראל כולה. הראות הייתה מיטבית, ומעבר לכביש כלפי צפון ראינו את מוסמוס ואת מושרייפה. כל עשרים הקילומטרים של הוואדי נראו כהתעבות אורבנית מגובבת שאין בה שום בניין שגובהו יותר מארבע או חמש קומות. בכל האזור לא נראה מגדל גבוה אחד.
התנועה האיסלאמית נגד הסכמי אוסלו
סברי נראה מודאג. "אין גשם", אמר בטרוניה. "רוצים גשם". הוא היה בן לרועה צאן ולאם שהרבה שמן זית ביתי עבר על כף ידה בדרך אל כלי האיסוף, ובענייני אדמה נשאר עם מנטליות דומה לזו שלי - פלאח לשעבר שהיה מכור לזיכרונות על ה-D6 ועל הקיבוץ.
רציתי לסייר עוד על ההר, אך סברי התעקש שניסע לאל-בבוּר לאכול צוואר טלה ואורז מתובל. בתוך העיר עברנו על פני סופר-פארם ומרכזי קניות גדולים. כמה זקנים התהלכו לאיטם בלוויית הפיליפיניות שלהם.
"איך המחירים פה?" שאלתי.
"אני קונה הכל בעפולה או בפרדס-חנה. יותר זול".
כשהגענו למסעדה בחן אותי:
"אתה יודע למה קוראים למקום הזה אל-בבור?"
לא ידעתי, והוא הסביר:
"בבור זה טחנת קמח. במבנה של המסעדה הייתה פעם טחנת קמח ומכאן השם".
"חשבתי שבבור זה אונייה", אמרתי בזוכרי את "אינעל דין בבור אילי ג'בהום".
"גם אונייה וגם טחנה", אמר סברי.
שני מכרים של סברי הצטרפו אלינו: רופא, גבר במיטב שנותיו, ומורה צעיר המלמד במכללה בברטעה. מענייני הבחירות המקומיות, שביססו שוב את שליטתה של התנועה האיסלאמית באזור כולו, ומן הבחירות הקרבות לכנסת, התגלגלה השיחה להסכמי אוסלו ולשבחים שהנשיא פרס הרעיף עליהם בביקורו בלונדון. שלושת הגברים התייחסו להסכמים בביטול גמור.
"ההסכמים נועדו רק לדבר אחד", אמר הרופא, "להעשיר ולפאר את אלה שעשו אותם. משני הצדדים. העמים לא רצו אותם אז, ולא רוצים אותם עכשיו". ניסיתי לטעון שההסכמים נתנו לפחות מסגרת שבה אפשר ללמוד בפירוט את עמדות הצדדים, אך על כך נעניתי שאת עמדות הצדדים אפשר לדעת גם בלעדיהם. שאלתי אם זו עמדתו של הציבור, והתשובה הייתה שיהיה קשה מאוד למצוא בין 120,000 תושבי הוואדי מישהו שישמיע עליהם דעה חיובית.
"אנשי התנועה האיסלאמית לא צריכים להתאמץ הרבה", אמר המורה, "הם אומרים בשקט ובלי להתפאר: 'אנחנו הזהרנו אתכם מראש שההסכמים לא רציניים. תסתכלו סביבכם ותראו את המצב בעצמכם'".
האוכל הגיע, ולמשך חצי שעה נשמע ליד שולחננו רק שקשוק הסכינים והמזלגות.
